על מה ועל מי שומרים שומרי הסף

שלושה בכירים ממחוזות מקצוע והשקפה שונים הגישו בפברואר 2026 מכתב התפטרות משותף לשר המשפטים: השופט בדימוס משה דרורי, הסנגורית הציבורית הארצית לשעבר עו״ד ענבל רובינשטיין, וראש אגף לשעבר בשב״כ שלום בן־חנן. הם כיהנו שנתיים וחצי בוועדת הבדיקה לחקר השימוש של גופי האכיפה בכלי ריגול נגד אזרחים, ובאופן פרטני בדקו אם תוצרי ריגול לא חוקיים הוזרמו לתיקים פליליים תלויים ועומדים.

היועמ״שית גלי בהרב־מיארה התנגדה לוועדה עוד לפני שהוקמה, והצטרפה לעתירה שהוגשה לבג״ץ נגדה. בפברואר 2024 קבע בג״ץ שהוועדה אינה רשאית לעסוק בתיקים תלויים ועומדים – כלומר, בדיוק באותם התיקים שנעשה בהם שימוש ברוגלות, ובראשם תיקי נתניהו.

במשך שנתיים סירבו המשטרה והפרקליטות, בהנחיית היועמ״שית, להמציא לוועדה חומרים שביקשה - כולל מסמכים כלליים, שלא נגעו לתיקים פרטניים. במקביל, הפרקליטות הגישה לבג״ץ 23 בקשות ארכה רצופות לתגובתה לעתירה – עומס עבודה, חגים, נסיבות אישיות, המתנה לאישורים, סבב אישורים נוסף. שאלת סמכות הוועדה נותרה תלויה ועומדת, ועבודתה שותקה בפועל. בסוף בג״ץ נתן לגופים הנבדקים עצמם לקבוע במה הוועדה תעסוק. למחרת התפטרו חברי הוועדה.

מה שהוועדה לא הספיקה לעשות, וגם לא תספיק לעשות, הוא למפות את הרשת: מי אישר את הפעולות, מי טיפל בתוצרים ומי העביר אותם - אם בכלל הועברו - לאותם תיקים. הקצוות נחתכו לפני שהיה אפשר למשוך בהם.

רוב הקוראים טעו לראות בידיעה עוד כישלון בירוקרטי. אלא ששתי פרשיות אחרות מהתקופה האחרונה, שונות זו מזו ושונות מהרוגלות, הסתיימו בדיוק באותה נקודה.

השרשרת הנעלמת

פרשיה אחת היא זו של אסף שמואלביץ. ב־7 באוקטובר 2023 הגיע למפקדת פיקוד הדרום עו״ד אסף שמואלביץ, אזרח שלא הוזעק למילואים, הציג את עצמו כקצין ביחידה מיוחדת, ובמשך שבוע נכח בתדרוכים מסווגים ביותר ותיעד חומרים רגישים. סנגוריו טענו לפרוטוקול שהוא קיבל כתבי מינוי מגורמים בכירים בפיקוד הדרום. מי הם הגורמים הללו, ועל סמך מה ניתנו כתבי המינוי? זה לא פורסם.

במרץ 2026, אחרי שלוש חוות דעת פסיכיאטריות, זיכה אותו בית המשפט המחוזי מחמת אי שפיות. אולם מצבו הנפשי, גם אם הוא פוטר אותו מאחריות פלילית, אינו חוסך מהמערכת את החובה לחקור מי פתח לו את הדלתות ולאן זרמו החומרים שתיעד. כתב האישום עצמו תיאר את מפגשיו של שמואלביץ עם גורמים שפרטיהם הושחרו, כביכול מטעמי ביטחון המדינה. שב״כ הסתפק באמירה לקונית שהחומרים לא הועברו ״לגורמים עוינים״. לא פורסם למי כן הועברו ובאיזה מסלול. הקצוות נחתכו.

המקרה השלישי חמור יותר ומוכר יותר: ביולי 2024 נעצרו תשעה לוחמי מילואים בחשד להתעללות במחבל עצור בשדה תימן. הסרטון שודר בערוץ 12. במשך שנה פעלה הפרקליטות הצבאית לאיתור המדליף, לטענתה בפיקוח הפרקליטות האזרחית. בספטמבר 2025 הוגש לבג״ץ תצהיר שקבע שהחקירה ״מוצתה״, ושאין אפשרות לזהות את המדליף.

חודש לאחר מכן חשף פוליגרף שגרתי של שב״כ, שנערך לדוברת הפרקליטה הצבאית הראשית (פצ"רית) בהקשר של בקשת קידום, שהפצ״רית עצמה, אלופה יפעת תומר־ירושלמי, עמדה מאחורי ההדלפה - ושזו תואמה בקבוצת ואטסאפ של קצינים בכירים בפרקליטות הצבאית.

התצהיר לבג"ץ היה בלתי מדויק, בלשון המעטה. החקירה שהובילה אליו נוהלה בידי משרדה של המדליפה תחת פיקוח המשרד שחתם עליו. השאלות מי קיבל את ההדלפה מחוץ לפרקליטות הצבאית, אם היו מעורבים בה גורמים נוספים ובמיוחד מי מאנשי הפרקליטות השתתפו בה נותרות ללא מענה. שוב הקצוות נחתכו.

מגיני המערכת יטענו שהיא עבדה - ותוכיח זאת העובדה שהפצ״רית נתפסה. אבל זה מפספס את הנקודה: ב־30 בספטמבר 2025 החקירה כבר מוצתה, על פי קביעת הפרקליטות עצמה, והתצהיר כבר עמד בפני בג״ץ. את האמת חשף הליך חיצוני לחלוטין - פוליגרף שערך גוף אחר לבקשה אחרת לגמרי. גורם מחוץ לחקירה נתקל באקראי בממצא שסתר את מסקנתה אחרי שהחקירה הפנימית כבר הוכרזה כסגורה.

שלושה אירועים, ולכולם קושי משותף אחד. לכל חקירה יש שלבים: מה קרה, מי עשה ומי עוד היה מעורב - המפעילים, המקבלים, המתאמים. השלב האחרון הפרשייה הופכת לסיפור על רשת במקום על יחידים. בשלוש הפרשיות החקירה נעצרה בדיוק שם. אין זהות מלאה ביניהן, אבל הדמיון שנותר לאחר ניכוי ההבדלים מבני וברור: בכל פעם מזוהה המבצע הגלוי, ובכל פעם לא ממופים מי שסיפקו, תיווכו ותיאמו.

מדוע דווקא השלב הזה? כי על מהות עוד אפשר להתווכח, אך על שרשרת קשרים קשה הרבה יותר. מי שבטוח בצדקת מעשיו אינו צריך לחשוש גם מהחשיפה. מי שחושש ממנה, או מי שיש לו נכס במעלה הזרם להגן עליו, יעשה הכול כדי לעצור שם. כשהבחירה הזאת חוזרת שוב ושוב, היא כבר אינה תקלה - היא רמז למה שמבקשים להשאיר בחשכה.

זה גם מסביר מדוע שמות השחקנים הקטנים חשובים כל כך, גם כאשר נדמה שהדמויות הגדולות כבר ידועות. במערכת משפט בריאה, דגי הרקק הם הדלק של החקירה. פקיד דרג ביניים ששלח הודעה, שניסח תצהיר, שפתח דלת – נופל לבד או הופך לעד מדינה. עד מדינה מתוך המערכת הוא לרוב הדרך המעשית להעמיד לדין בכירים. מערכת שאינה מוצאת את דמויות הביניים היא זו שהחליטה שאינה רוצה להגיע לאיש מהדרג שמעליהן.

זה נכון לא רק מבחינת אחריות פלילית. יש הבדל בין ״אנשים בעלי דעות דומות״ ל״התנהגות מתואמת״. שני בכירים שאוכלים יחד אינם ראיה לדבר. שרשור הודעות מעוזר בפרקליטות לדוברת הפצ״ר, לכתב בערוץ 12, לדמות במחאה ובחזרה לעוזר אחר בפרקליטות בתוך 48 שעות מאירוע, כבר מקשה על הטיעון שמדובר רק בדמיון סוציולוגי. תיאום בין מוסדות נפרדים פורמלית דורש אנשים שנעים בין המוסדות. ניקבו בשמות שלהם, והמוסדות חדלים להיראות עצמאיים.

השופט דרורי עצמו ניסח את הדברים בחדות לאחר התפטרותו: הגופים שנבדקו הורשו לקבוע מה הוועדה שבודקת אותם תהיה רשאית לבדוק. אם מקבלים את הטיעון עד כאן, קשה לא לשמוע בדבריו תיאור מדויק למדי גם של שתי הפרשיות האחרות.

שבי רגולטורי

אבל אותם המוסדות עצמם יודעים היטב לעשות בדיוק את מה שלא נעשה כאן. פרשת קטארגייט היא ההוכחה.

באותן השנים שבהן לא זוהה המדליף בפרקליטות הצבאית, לא נחשפה שרשרת האישורים בפרשת הרוגלות, ולא נרדפו מקבלי החומרים של שמואלביץ, המוסדות הללו הפיקו מפה פורנזית מפורטת של פעולת השפעה זרה לכאורה: מתווכים עם שמות, שרשורי ואטסאפ ששוחזרו בפירוט, שיתוף פעולה בינלאומי. היו שם הארכת מעצרים, בדיקת מכשירים לעומק, מעצרים של יועצים בכירים לראש הממשלה. כך נראית חקירה יסודית כשהמערכת מחליטה למצות אותה.

מישהו יטען שקטארגייט נחקרה במרץ דווקא בגלל חומרת ההתנהגות. אולי זה נכון, אבל זה אינו לב העניין. השאלה אינה אם קטארגייט הייתה לגיטימית, אלא מדוע אותה קפדנות חקירתית לא הופעלה על פגסוס, שמואלביץ או שדה תימן. הא־סימטריה, לא הפרשייה הבודדת, היא הראיה הפורנזית. קשה להתעלם מכך שהיא מצטיירת לאורך קו פוליטי מוכר.

השאלה היא אם למדינת ישראל יש מערכת משפט שמפעילה אותה קפדנות חקירתית על כולם. הרשומה הציבורית הזמינה כיום מצביעה על כך שלא. ראוי שגם קורא שאינו חסיד של הממשלה הנוכחית יחליט אם הוא שמח על כך שמערכת כזו עתידה להפעיל את כוחה גם על ממשלות מהסוג שהוא מעדיף.

התרופות הרגילות לכשל מוסדי – חקירה עצמאית, פרקליט חיצוני, הגנת חושפי שחיתויות, בדיקה מקבילה של טיפול בראיות – קיימות בספר החוקים. הסיבה שהן לא יעבדו כאן היא מבנית: המוסדות שהתנהלותם צריכה להיבדק הם אלה ששולטים על השאלה אם הבדיקה תתקיים. ועדת דרורי היא ההוכחה לכך. התרופה הקלאסית, שהוקמה כהלכה עם סמכויות חקירה, נקברה באמצעות 23 בקשות ארכה פרוצדורליות בידי המוסדות שהיא הייתה אמורה לבדוק.

התופעה הזו אינה ייחודית לישראל: זהו סוג של "שבי רגולטורי". רופאים מתנגדים לפיקוח חיצוני, שוטרים מתנגדים לביקורת אזרחית. טיעון כזה אינו קונספירציה על מפגש בחדר אפל. התיאום צומח מתפיסת עולם, מעגל חברתי ואינטרס מקצועי משותפים, גם בלי שמי מהמשתתפים יתפוס את מלוא התבנית. מה שחריג בישראל הוא הצירוף של אוטונומיה מקצועית קיצונית, היכולת של הממסד להשתמש בביקורת השיפוטית כדי לחסום פיקוח, וההומוגניות האידאולוגית המספקת כדי שהשבי ייצר הגנה שיטתית ולא אקראית.

לאור זה מובן מדוע מושקעת אנרגיה פוליטית רבה כל כך בישראל - עד כדי הזמנת משברים חוקתיים - במאבק על מינויים פרטניים: ראש שב״כ, היועמ״שית, נציב שירות המדינה ועוד. ברירת המחדל הציבורית היא לראות בכך עניין של כיסאות, מי קרוב למי, מאבקים פרסונליים. אבל זה מחמיץ את העיקר.

הנקודה שהתהליך קורס בה היא תמיד היכן שאנשי המוסד נדרשים לחקור את המעגלים החברתיים והמקצועיים שלהם עצמם. במצב כזה, הכנסת דמויות שאינן חלק מאותם המעגלים לתפקידי מפתח אינה רק עניין של פוליטיקה, אלא תנאי הכרחי לכך שיהיה מישהו שאינו מושקע בשימור התבנית, ושבשבילו פירוק הרשת אינו התאבדות מקצועית אלא משימה.

החלפת אנשים אינה בדרך כלל הפתרון האידיאלי, ולא די בה לבדה. אחריה חייב לבוא גם תיקון מוסדי: פיצול המחלקה לחקירת שוטרים, מינוי תובע מיוחד, פתיחת מכרזים בפרקליטות וכיוצא באלה.

אבל גם החלפת אנשים וגם תיקון מוסדי יתנגשו באותם המוסדות עצמם שהם נועדו לתקן. אין דרך לעקוף את המאבק הזה.

פרופ' משה קופל הוא יושב ראש פורום קהלת