ה"עליהום" התקשורתי שחטפו השבוע רבני ארגון צהר, בעקבות הצטרפותם לקריאת ראשי ישיבות ההסדר והמכינות בעניין שילוב לוחמות בחיל השריון וביחידות השדה, היה צפוי כמו זריחת השמש. קריאתם של הרבנים הייתה ברורה ומדודה: דרישה לקיים הידברות מול צה"ל במטרה לגבש פתרון מאוזן, כזה שיאפשר גיוס לוחמות בלי לפגוע ביכולתם של חיילים שומרי מצוות להמשיך לשרת ביחידות השדה.

אם מישהו בציבור הסרוג עוד היה זקוק להוכחה לכך שגם אם הוא יהיה "קצת יותר קשוב ומכיל", הוא עדיין יזכה ליחס עוין ודורסני בכל בקשה או עמידה על עקרונותיו – הוא קיבל אותה כעת בפעם המי יודע כמה. הנקודה הזו, קונצנזוס מוחלט בציונות הדתית, פגשה התקפות בוטות. גם רבני הקיבוץ הדתי וצהר – סמני האגף הדתי-ליברלי – חוטפים את האש, והעובדה הזאת אומרת הכול.

אבל השאלה האמיתית אינה מופנית אל התוקפים, אלא אל השותקים. איש לא הופתע שיאיר גולן התבטא בחריפות נגד צהר. ברור לחלוטין שהאיש שכבר הודיע קבל עם ועדה כי יסגור את ערוץ 14 ויפטר את דוד זיני מראשות השב"כ אינו חותר לאחדות. אבל מה לגבי שותפיו - בנט, לפיד, איזנקוט וגנץ? למה הם שותקים? לאן נעלם ליברמן? כל השותפים היקרים מ"ברית המשרתים", חסידי האחדות, אנשי ה"ביחד" ומכריזי ה"אנחנו מסכימים על 80 אחוז" - למה מהם לא שמענו מילת גיבוי לרבני צהר? מה הערך של הברית הזו, אם היא לא סופרת חלק גדול מהמשרתים הללו?

התשובה היא שהם לא מסוגלים לצאת נגד ההתנפלות התקשורתית הזאת. יאיר גולן הוא לא נקודת הקיצון התמהונית של מחנה השמאל (אם נניח לרגע בצד את המפלגות הערביות). הוא ושכמותו הם קובעי הטון. העמדות של גולן שולטות באליטה של השמאל ומקובלות בקרב מובילי דעת הקהל שלו. אלו הדעות ששולטות באקדמיה, ובוודאי בתקשורת. כל מי שחושב אחרת חושש להביע את דעתו. בסופו של דבר, כל אנשי ה"מרכז" חוששים מקיצוני מחנה השמאל, ומיישרים איתם קו בכל סוגיה. הם יודעים היטב שקו המחשבה של הקיצונים הוא ששולט במוקדי הכוח, ולכן הם לא יעזו להוציא מילה נגדם. למרבה האירוניה, הם חוטאים בדיוק במה שהם מאשימים בו את נתניהו: הפחד מהבייס משתק אותם מלעשות את הדבר הנכון.

שוב מתגלה שהטענות שהשמאל מטיח כלפי הימין מתבררות כשיקוף של הבעיות שקיימות דווקא שם. בשמאל נוהגים לטעון שוב ושוב שנתניהו "נכנע לקיצונים" כמו סמוטריץ' ובן-גביר, אבל זה בדיוק מה שקורה אצלם. במחנה הימין יש אומנם קבוצה אידיאולוגית חזקה, אבל מולה ניצבת קבוצה גדולה שנוהגים לכנות בזלזול "ביביסטים", שתומכת דווקא במדיניות הפשרות של נתניהו. בימין יש איזון, ולפעמים אפילו מתח בריא ופומבי, בין הימין המרכזי לימין הקיצוני יותר. בשמאל, לעומת זאת, הקול החזק והמוביל שייך לאגף הקיצוני, וכל אנשי ה"שמאל-מרכז" פשוט מפחדים לצאת נגדם. לכן הם לא מסוגלים לגנות את מתקפות הברנז'ה על רבני צהר, ממש כשם שלא צייצו חצי מילה נגד הסרבנות וההתפרעויות בשנת הרפורמה, ולכן אנשים כמו בנט או ליברמן לא העזו בזמנו לצאת נגד סיסמאות "בכל מחיר" של מטה החטופים.

זאת אולי גם התשובה לשאלה מה הופך את בנט וליברמן לחלק מגוש השמאל. התשובה היא שבסוף כל ראשי מפלגות ה"מרכז" מתיישרים תמיד עם עמדות הקיצון של המחנה שלהם – מחנה שלא מסוגל לעכל את העובדה שאפילו רבני צהר או הקיבוץ הדתי לא יוכלו לקבל שירות משותף עם בנות בתרחישי קרב. מי שלא מעז לתת גיבוי בסיסי לצהר משום שהוא מפחד פחד מוות לצאת נגד הברנז'ה יישר איתה קו בכל דבר – מסגירת ערוץ 14 ועד פיטוריו של דוד זיני. ב"ברית המשרתים והאדונים", ה"מרכז" שוב מוכיח מי כאן המשרת ומי מכתיב את החוקים.