"איבדנו בורג מחבר": פרידה מעידו פרומר

בבוקר יום העצמאות יצא עידו פרומר לרכיבה שגרתית באופניים. בנקודת תצפית מעל אגם ירוחם הוא צילם סרטון קצר והעלה לרשתות החברתיות. "יום העצמאות שמח, מדינת ישראל", אמר. "כאן עידו פרומר מירוחם היפה ומדינת ישראל המקסימה שלנו. אם זה יעזור לכם להרים קצת את הראש ליום ההולדת ה־78 של המדינה, אני מאחל לכולנו שנזכור תמיד מה מפריד אבל גם מה מחבר, ושנמשיך לבנות פה ביחד את המדינה המדהימה שלנו". כמה שעות לאחר מכן יצא פרומר עם בניו למכתש ירוחם, לריחוף במצנחי רחיפה. תאונה במהלך הצניחה הביאה לפציעתו ומותו בגיל 55 בלבד.

יום למחרת הצטופפו מאות אנשים סביב החלקה הצבאית הקטנה של בית העלמין בירוחם. פרומר, סגן אלוף במילואים שהפך לאיש חינוך, שירת בחיל האוויר במשך 25 שנה, בעיקר בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים, ופיקד על בית הספר להכשרת מפעילי כטב"ם. מאז שבעה באוקטובר הוא היה רוב הזמן בשירות מילואים פעיל – וכך גם ביום שבו נהרג – כמפקד תא תקיפה בבור של חיל האוויר.

הסופדים הזכירו את הצוואה שפרומר הותיר אחריו ביומו האחרון, צוואת מלאכת החיבורים. פרומר לא היה איש של דיבורים אלא איש מעשה. בשנים האחרונות הוא הקדיש ימים ולילות לחיבור חלקי החברה הישראלית. בתקופת המאבק סביב הרפורמה המשפטית הוא הוביל מפגשים בין טייסים ואנשי חיל האוויר שהתנגדו לרפורמה ובין רבנים ואנשי ימין שתמכו בה. כפעיל בולט בתנועת "הרבעון הרביעי", המקדמת חיבורים והסכמות בחברה, הוא הוביל בהתנדבות מאות מפגשים בסלונים בכל רחבי הארץ, שבהם ניסה לחבר בין קצוות.

אחד החיבורים היפים שרקם פרומר במלחמה היה בין ישיבת ההסדר בירוחם לקיבוץ ניר־עוז. את הרעיון הוא רקם עם חברו הרב חיים וולפסון, ראש ישיבת ההסדר בירוחם. השניים היו חברים לרכיבת אופניים יותר מעשר שנים; כמעט מידי יום שישי הם היו רוכבים יחד באזור ירוחם. "באחת הרכיבות עידו שיתף אותי ברעיון לקיים סיור בניר־עוז", מספר הרב וולפסון. "בהתחלה הוא חשב לייצר קבוצה מגוונת מתושבי ירוחם, אבל אחר כך הציע שבסיור ישתתפו בחורי הישיבה".

הסיור בקיבוץ התקיים בסתיו שעבר, כשנה לאחר פרוץ המלחמה. קבוצת הבחורים שהגיעה לסיור הורכבה מתלמידי שיעור ה' ואברכים בישיבה שלחמו ימים רבים בעזה, וגם איבדו ארבעה מחבריהם במלחמה. "המחשבה שלנו הייתה שנכון לחבר כאב לכאב", אומר הרב וולפסון. "אמרנו בישיבה שהכאב שלנו צריך לחבר אותנו לכאב של אחרים". בעקבות בקשתו של פרומר שהסיור יכלול נשים, הצטרפו לקבוצה נשות אברכים ונשותיהם של רבנים בישיבה. ערב לפני המפגש הגיע פרומר לישיבת ההסדר והעביר לבחורים סדנת הקשבה. "היה לו חשוב להגיד להם שהם עומדים לשמוע בסיור גם דברים לא נוחים, ושהמטרה העיקרית של המפגש היא להקשיב. אמרתי לו שאני לא מודאג".

את הסיור הובילה העיתונאית סיון קלינגבייל, עד לאחרונה עורכת דה־מרקר, שגדלה בקיבוץ ניר־עוז ופרסמה לפני שנה ספר על הקיבוץ עם אחותה שני. "סיון לא ריחמה עלינו", מספר הרב וולפסון. "היא הובילה את הסיור בחן, אבל גם עם אמירות מאתגרות שהיה לנו הרבה מה לענות עליהן. היה ברור שהרבה דברים שמבחינתה הם אמיתות, אנחנו חווים באופן אחר לגמרי. היא הבינה את זה, אבל הייתה בסיור הרבה אמפתיה. הרגשנו שאנחנו ביחד בסיפור הזה ושהצלחנו לשבור מחיצה. באנו ממקום מקשיב שרוצה לתמוך, וזה נגע בלבבות. הסיור הוביל לקשר של הערכה וחיבה הדדית ביני ובין סיון. ברור שיש בינינו תהומות וראייה שונה, אבל נוצר גם כבוד הדדי שמאפשר לשמוע את הצד השני ולהבין את נקודת מבטו".

קלינגבייל מצידה חוותה גם היא את המפגש עם ישיבת ההסדר כאירוע מכונן. "לפני המפגש לא ידעתי כלום על הישיבה בירוחם", היא אומרת. "עידו רק סיפר שמדובר בתלמידים שלחמו בעזה, ואני זוכרת שאחד הבחורים הגיע על כיסא גלגלים בעקבות פציעה. קרה בסיור הזה משהו שלא קרה לי בשום סיור אחר. נאמרו בו גם דברים לא פשוטים, אבל האופן שבו הם נאמרו, גם מצידם וגם מצידי, היה מאוד מכבד. הם לא באו לשמוע את הסיפור שהם רוצים לשמוע, אלא לשמוע אותי ואת הסיפור של ניר־עוז. בין השאר הם פגשו גם את אבא שלי, מוותיקי הקיבוץ. הוא אמר להם שלמרות שבעה באוקטובר, עמדותיו הפוליטיות לא השתנו. הייתה בסיור הזה המון סובלנות, משהו שחסר לנו מאוד.

ההכרות בין סיון ועידו נוצרה ברשת מעוז שבה שניהם היו חברים. "אם אני צריכה למסגר את עידו", היא מוסיפה, "אז מעבר לאנרגיה הבלתי נלאית ולשמחת החיים, הייתה לו סובלנות אמיתית. שום דבר לא הבהיל אותו. היו לנו הרבה ויכוחים, אבל אי אפשר היה לריב איתו. ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו הייתה שאנחנו צריכים עוד לעשות דברים גדולים ביחד". 

פרומר היה כאמור איש חיל האוויר. לאחר פרישתו משירות קבע בשנת 2013, עבר עם אשתו וארבעת בניו לירוחם והחל ללמד מתמטיקה בתיכון המקומי. על הבחירה בירוחם אמר בעבר בריאיון לעיתון הארץ: "רצינו לגור ביישוב בנגב או בגליל שהוא לא 'נווה כמוני'... כשיהונתן הבן שלי הולך לבית הספר ופוגש גם ילדים שדומים לו וגם ילדים שמאוד שונים ממנו – זה עושה לו טוב, וגם מאתגר לפעמים".

במהלך השנים ניהל פרומר את מרכז המדעים של ירוחם, את אגף החינוך של המועצה ואת הפיתוח הכלכלי־טכנולוגי בעיירה. בשנים האחרונות הוא ייסד וניהל חברה של סדנאות רחפנים, ולצד אלה טיפח תחביבים של נגינה, רכיבה, רחיפה וציד שיטפונות.

פרומר היה חבר שלי. בשיחותינו התפעלתי תמיד גם מצניעותו. הקריירה הצבאית והתפקידים שמילא מעולם לא סחררו אותו. הוא היה קשוב, סקרן, פתוח ללמידה וחף מפוזות. כשביקש להתעמק לאחרונה בסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, הוא שאל ממני שני ספרים עם שתי זוויות שונות לחלוטין על הסוגיה. "לפני שאגבש עמדה, אני רוצה ללמוד את הנושא הזה מכמה זוויות", הסביר.

בהספד שנשא הרב וולפסון על קברו של פרומר הוא אמר: "אני מרגיש שאיבדתי, אבל בעצם איבדנו כולנו, בורג מחבר, שכל כך חשוב לנו בימים האלה. לא ברורה לי המחשבה האלוקית מאחרי ההסתלקות הזו, בשעה שהעולם כל כך צריך אנשים שיוצרים חיבורים".