בחודשים הראשונים לאחר המתקפה הרצחנית של מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר, עוד התלבטה ורד ליבשטיין האם כפר עזה, המקום בו נולדה וגדלה, יחזור להיות ביתה. אם בכלל יש סיכוי שהיא תחזור אי פעם למקום בו נישאה ובנתה את התא המשפחתי שלה, אך גם איבדה בו את היקרים לה מכל.
עוד כתבות בנושא
באותו יום של הטבח בכפר עזה היא איבדה ארבעה מבני משפחתה הקרובים ביותר: בעלה, אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, יצא להילחם במחבלים ונרצח בסמוך לביתו. בנה ניצן, שהתגורר בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ הצליח במשך שעות למנוע מהמחבלים לפרוץ לממ"ד בו שהה. בשלב מסוים נפצע בחדרו ולאחר שסוללת הטלפון שלו אזלה - חילץ את עצמו דרך חלון הממ"ד והתחבא בשיחים. בגלל הכאוס והקרבות בקיבוץ הוא נמצא רק ביום רביעי ובינתיים דימם למוות. "אני תמיד יכולה לזכור איך הוא הופקר למוות, אבל אני בוחרת לזכור איך הוא עשה הכל כדי להציל את חייו", אומרת ורד, אשר בוחרת מדי יום, למרות כל מה שעברה, להיאחז בטוב.
מלבד בעלה ובנה, גם אמא של ורד, בלהה אפשטיין, נרצחה באותו יום נורא, בפתח ביתה. אחיין שלה, נטע אפשטיין, שגם התגורר בשכונת הדור הצעיר, עם זוגתו אירן שביט, נרצח אף הוא כשקפץ על רימון שהושלך לתוך הממ"ד בביתו. בזכות אותו מעשה הירואי חייה של אירן ניצלו.
הכי מעניין
משפחת ליבשטיין לפני הטבח | צילום: אלבום משפחתי
לאחר האסון שפקד אותה ורד עברה לגור עם שלושת בניה בבית שכור ביישוב מתן, סמוך לאחותה שתמכה בה. מדי יום היא נסעה למלון בשפיים, לשם פונו חברי קיבוץ כפר עזה, כדי לשהות עם חברי הקהילה. "אבל בשום מקום לא הרגשתי שייכת - לא במתן, לא בשפיים, לא במקומות אחרים בארץ שהציעו לי לבדוק ונסעתי להתרשם", היא משתפת. "דווקא באחד הסיורים האלה הבנתי פתאום שהבית שלנו הוא בכפר עזה ושם אנחנו צריכים להיות. ההבנה הזו שחררה לי הרבה מועקה וקושי, פתאום הרגשתי הקלה גדולה, שחרור, שמחה. עכשיו אנחנו משפצים את הבית שלנו שם כדי להכניס אליו אנרגיה חדשה. בדיוק חזרתי מפגישה עם איש המזגנים, ואנחנו מקווים שכבר בסוף הקיץ נשוב לכפר עזה. הילדים דווקא שמחים על כך מאוד".
בשנה האחרונה מתגוררת המשפחה בקרווילה זמנית ביישוב הזמני בקיבוץ רוחמה, עם מרבית בני הקהילה. "המעבר לרוחמה עשה לנו טוב משתי בחינות", היא מספרת, "גם לחזור לאותה מועצה אזורית וגם חזרה לקהילה ולאזור. כשהגעתי לשדרות בפעם הראשונה לקניות אצל הקצב והסופר הקבועים שלי, כולם הכירו אותי, חיבקו אותי, שמחו לראות אותנו. זו תחושה של שייכות שאין לה תחליף והיא נושאת משמעות".
עוד כתבות בנושא
כמה מאנשי הקהילה שלכם צפויים לחזור להערכתך?
"קשה לומר כרגע, הרבה מהם עדיין מבולבלים, וגם לא כל הבתים יהיו מוכנים בזמן. קבענו שתהיה אפשרות לשנת חזרה - מקיץ 2026 עד קיץ 2027 - כדי לתת שהות לכל מי שצריך עוד זמן לקבל החלטה. אנחנו באופן אישי רוצים לחגוג את ראש השנה הקרוב במרפסת החדשה שלנו בכפר עזה. אי אפשר לדעת כמה יחזרו, אבל אני נוטה להיות אופטימית. עד 7.10, אופיר היה זה שהחזיק את תיק האופטימיות בבית, ואני זו שהייתה מעלה שאלות וספקות. היום אני האופטימית. אתמול בדרך למשתלה שמעתי את הפודקאסט על 'שיר הרעות' ועל המשמעות של רעות הלוחמים בשדה הקרב. תוך כדי האזנה עלתה בי הארה שהרעות הזו נוצרה גם בין מי שהיה חלק מהקהילה ב-7.10. זה סוג אחר של יחסים והם חזקים מאוד. בסופו של דבר אני מאמינה שהקשר החזק הזה שנוצר בין כולנו יחזיר יותר אנשים לכפר עזה".
לנתב את הכוחות לעשיית טוב
ורד בת ה-52 היא הצעירה מבין שלושה אחים להורים שהם ממייסדי הקיבוץ: עמוס ובלהה אפשטיין. אביה, שניצל בזמן הטבח, היה איש כלכלה בתפקידים ציבוריים רבים, ביניהם מנכ"ל מקורות וחבר בדירקטוריונים גדולים במשק. ממש לפני חג הפסח האחרון הוא הלך לעולמו.
השכול היה חלק בלתי נפרד ממשפחתה גם בילדותה: דוד שלה, אבנר אפשטיין, נהרג במהלך שירות המילואים שלו ב-1968. דוד נוסף, אריק אבנרי, היה נעדר במלחמת יום הכיפורים ושבוי בכלא הסורי עד ששוחרר. מדי שנה עולה המשפחה להר הרצל ביום הזיכרון לקברו של הדוד, וגם השנה הספיקה לעשות זאת ורד עם ילדיה ביום שישי בצהריים שלפני יום הזיכרון. "זה חלק מהזיכרון המשפחתי שלנו", היא אומרת. אמא שלה, בלהה אפשטיין ז"ל, פעלה בתוך קהילת הקיבוץ והגדירה את עצמה כ"פועלת במה" של אביה שנמצא בחזית העשייה הציבורית.
במהלך שירותה הצבאי ורד פגשה את אופיר ליבשטיין, בן כפר נטר. הם נישאו וחיו יחד במשך שלושים שנה. נולדו להם ארבעה בנים: אביב הבכור, כיום בן 25, ניצן ז"ל, שנרצח בהיותו בן 19, עידן בן ה-17 כיום תלמיד כיתה י"א, ואוּרִי בן ה-12 תלמיד כיתה ו'. הם חשבו שיתגוררו בכפר נטר, אך באחת הנסיעות לדרום אופיר אמר לה שאחרי שעוברים את קו אשקלון הזמן זז לאט יותר, "אז בואי ננסה שנה בקיבוץ". הם הגיעו, ראו כי טוב ונשארו.
בתחילת הדרך אופיר עוד עבד בהייטק, אך לפני כ-20 שנה הם יזמו יחד את פסטיבל "דרום אדום" שזכה להצלחה רבה וגרם לאופיר לחשב מסלול מחדש. "זה חשף את שנינו להשפעה של העשייה החברתית על החיים, וזה סלל לו את הדרך לעשייה ציבורית ובהמשך לראשות מועצת שער הנגב". עד 7.10 ורד עבדה כמנהלת קהילה בקיבוץ בית קמה. היא בחרה דווקא בקיבוץ שאינו בקו הראשון מול רצועת עזה, כדי שאם יהיה מצב ביטחוני בעייתי, היא ואופיר לא ישאבו שניהם במקביל לטיפול במציאות חירום. לעבודתה הקודמת היא לא חזרה מאז, אך ורד ממשיכה לעסוק בפעילות מנהיגותית ובמציאת פתרונות למען הקהילה שלה.
עוד כתבות בנושא
"אחרי 7.10 יש לי מעט כוחות ואני שומרת אותם לעשייה ולקידום, זה שומר על השפיות שלי ושל הילדים. אני לא מתעלת אנרגיות לכעס או לחקירה של מה קרה ולמה, אלא שומרת את האנרגיות שלי לעשייה טובה. הובלתי בתחילה את המעבר הקהילתי לקיבוץ רוחמה, ובהמשך התנעתי את התהליך הקהילתי של החזרה לכפר עזה. בשלב מסוים עברנו מבית לבית, כדי לתת לאנשים הרגשה שמקשיבים להם ורואים אותם. בדרך כלל אנשים שעברו טראומה כזו לא מרבים לדבר על כך מחוץ לבית, הכל נשאר בפנים. זה עבד, הגענו לשיחות אישיות עם 240 בתי אב מתוך 260, זה הביא לתובנות ובעקבות השיחות הללו בנינו מודל של שנת חזרה, כך שמי שלא חוזר ראשון זה לא אומר שהוא לא חוזר. הבנו שצריך לאפשר מציאות מורכבת שבה רוצים לחזור אבל עדיין מהססים. זה שיפר את התחושה של האנשים. אני חושבת שהבאתי איתי את היכולות והניסיונות הניהוליים שהיו לי מהעבר, אך גם היכולת לתת מקום לצרכים שונים. אלה דקויות שחשובות בכל קהילה, וזה הערך המוסף שלה. הכנו תוכניות שעוזרות להם לנסות לחזור, במיוחד למשפחות עם ילדים. כשהכל החל לעבוד, שחררתי ומאז אני מתמקדת בדוקטורט שלי".
אביב, ורד, אורי ועידן ליבשטיין בטיול | צילום: אלבום משפחתי
במה עוסק הדוקטורט שלך?
"אני עדיין בתחילתו, והוא עוסק באתגרים המנהיגותיים ביישובים שנפגעו ב-7.10 ביישובי העוטף, ונעשה במסגרת הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון. זה עוזר לי להתמודד עם האתגרים. זכרתי שכאשר דוד שלי היה נעדר, עדיין בשבי הסורי, אבא שלי רשם אותו ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. לא הבנו אותו אז, אבל אחרי שדוד שלי חזר, למד והפך לפסיכולוג קליני, הבנו: הלימודים מבריאים את הנפש".
לחיות חיים מלאים למרות מה שקרה
אירועי 7.10 תפסו את בני משפחת ליבשטיין בהפתעה מוחלטת. "אנחנו רגילים לכך שכראש מועצה אופיר היה מקבל טלפון ממפקד האוגדה בשלוש לפנות בוקר אם יש מצב ביטחוני בעייתי, אבל הפעם התעוררנו לאזעקות בלתי פוסקות בלי שום טלפון מקדים", היא מספרת. ב-6:44 בבוקר אופיר קיבל הודעה להגיע לנשקייה כחלק מכיתת הכוננות, אז הוא הוציא את אקדחו האישי ויצא מהבית. "הבן הבכור שלנו אביב בדיוק סיים שלוש שנות שירות בסיירת גולני, אבל היה ללא נשק, ותכנן לצאת עם אופיר. אופיר אמר לו: 'אין לך נשק, אין לך מה לבוא'. מזל שזה קרה אחרת אני לא בטוחה שהוא היה נשאר בחיים".
הם שמעו יריות בחוץ אך תמיד סמכו על אופיר והיו בטוחים שהכל בסדר. אוֹרִי אפשטיין, אחיה של ורד שהתגורר בבית הסמוך אליה (אביו של נטע ז"ל וכיום ראש מועצת שער הנגב), הוא זה שעדכן אותה בהמשך הבוקר שאימם נרצחה. בעודה סגורה בממ"ד עם ילדיה היא המשיכה לקבל טלפונים שאופיר לא זמין, אך לא דאגה, והייתה עסוקה בהתכתבות עם בנה ניצן הנצור בשכונת הדור הצעיר. רק כשהתקשרו מהמועצה ואמרו שאופיר לא זמין, היא החלה לחשוש. היא ביקשה מהבנים שלה לבדוק את המיקום של אופיר דרך האייפון. הם אמרו שהוא נמצא סמוך לבית. בינתיים אביב זיהה שיש גופה של מחבל ליד הבית שלהם, וחשב שאולי כדאי לקחת את הנשק שלו. אביב יצא, לקח מהר את הרובה M16 שהיה שם וחזר, מבלי להסתכל על הגופה, ורק אז הוא גילה שעל הרובה כתוב: אופיר ליבשטיין. הוא רץ חזרה, בדק את הגופה וזיהה את זהות הנרצח - אבא שלו.
"הוא רץ אליי ואמר לי: 'אבא נהרג', ואני מרוב שוק עונה לו בחזרה: 'גם סבתא נהרגה'", משחזרת ורד בכאב. שעות ארוכות היא לא בכתה, רק תפקדה, רק הייתה על אוטומט של הישרדות ודאגה לילדים. שמו של אופיר היה הראשון שפורסם ברשימת הנרצחים הבלתי נגמרת באותו יום, לאחר שהמועצה הוציאה הודעה מסודרת, לנוכח הזיהוי של אביב. "באותו רגע, בממ"ד, אני מתחייבת לילדים שנחיה חיים שמחים ומלאים, למרות מה שקרה", מספרת ורד. "השאלה הבאה שהם שאלו אותי היא: איפה נגור? אביב אמר שברור שבכפר עזה, אורי אמר שבחיים לא, אבל חשבנו על זה. בינתיים אין חשמל ואנחנו שומרים על הסוללות, לא עונים למה שלא דחוף, רק מתכתבים עם ניצן. הרובה של אופיר נתן לנו ביטחון. אביב גילה שהיה בו מעצור, אך הצליח לסדר את זה. בדיעבד, אני לא ידעתי הרבה על מה קורה סביבנו כי לא גלשתי באתרים, לא קראתי הודעות, רק מה שחשוב, כדי לשמור על הסוללות, וכנראה גם זה שמר עליי".
"ב-12:45 ניצן התקשר, הוא סיפר שנפצע ויש לו פצע בעורק הראשי בירך. הוא עשה לעצמו חוסם עורקים, ואנחנו נשארנו איתו שעתיים על הקו עד שנגמרה לו הסוללה. הבנו שהוא השתלט על הדימום וחיכינו. חיכינו וחיכינו. בלילה שמענו כלי רכב ממוגן נעצר לידינו, קרב יריות ואז אחרי חצי שעה הוא עזב, ככה שש פעמים, חשבנו שהגיע חילוץ, אך לנוכח הקרבות, הם עזבו. רק ביום ראשון ב-11 בבוקר, אחרי 30 שעות בממ"ד בהן עשינו צרכים בשקיות ניילון, כרזו לנו לצאת החוצה. הרכב הצבאי של לוחמי דובדבן שהגיע לאסוף אותנו היה רחוק יותר מהבית, ונאלצנו לעבור ליד הגופה של אופיר. לא יכולנו שלא להסתכל. כשעברנו ליד שכונת הדור הצעיר, אני נקרעתי מבפנים, האם לקפוץ החוצה לניצן ולחפש אותו או לשמור על הילדים שאיתי. זה היה רגע נוראי, וכל הזמן עדיין יריות ברקע. ירדנו בתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ, שם פגשנו את שאר חברי הקיבוץ, צועקים וצורחים בהיסטריה. רק אז הבנו את גודל האסון. אמרו לנו שכל הפצועים מהשכונה הצעירה פונו כולל פצוע ירי בירך, אז חשבנו שזה ניצן. על האוטובוס למשמר הנגב, התחנה הראשונה שלנו, ישבתי ליד אחיה של הדר ברדיצ'בסקי ז"ל, והוא סיפר לי מה קרה לאחותו. במשמר הנגב המשפחה אספה אותנו לביתה של אחותי במתן. בינתיים, משלחות של חברים יצאו לחפש את ניצן בבתי החולים, אך לא מצאו אותו".
בתחילה, ניצן הוגדר כנעדר, ולקח זמן גם עד לזיהוי הגופות של אופיר ובלהה זכרונם לברכה. רק לאחר שבוע ארוך, אופיר הובא לקבורה והמשפחה החלה לשבת שבעה. יום אחרי ההלוויה הגיעו הקצינים להודיע שגם הגופה של ניצן זוהתה. תוך כדי השבעה על אופיר הם קברו ביום אחד גם את בלהה וגם את ניצן. "היו לי שלושה קרעים בחולצת האבלים", ורד אומרת בשקט.
אופיר וניצן ליבשטיין הי"ד | צילום: אלבום משפחתי
רגע השבר הקשה ביותר לדברי ורד היה דווקא ביום שישי הראשון שבו ישבו לסעודת ערב שבת, שבוע לאחר הטבח. רק שבוע קודם לכן, בערב שישי, שמחת תורה, הם עשו את החג כל המשפחה אצל אחותה במתן עם שולחנות ארוכים ואורחים רבים. "הנוהל היה תמיד שאופיר עושה קידוש. למרות שאנחנו משפחה חילונית, יש לנו קשר ואהבה למסורת, והקידוש הוא חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. הנוהל היה שאם לא אופיר, אז ניצן עושה קידוש, ואם לא, נטע עושה. שלושתם כבר
לא היו איתנו שישי לאחר מכן. כבר לא היה צריך שולחנות מתקפלים, ואף אחד לא הסכים לעשות קידוש. זה היה הרגע הכי קשה בשבוע ההוא. בסוף אחד הגיסים שלי עשה את הקידוש, אבל זה לא היה אותו דבר. רק כמה חודשים לאחר מכן, בני אורי הקטן אמר שהיום הוא עושה את הקידוש, והוא עשה זאת בדיוק כמו אופיר, כמו שהיה לנו בבית, ומאותו היום זה התפקיד שלו, לא משנה היכן אנחנו נמצאים. זה ממש מילא לנו את החוסר שהיה. זו כבר לא הנקודה הקשה בשבוע, וזה אחד הדברים שהכי חשוב לנו לשמר, גם כאן בקרווילה הזמנית אנחנו עדיין מארחים הרבה אנשים לסעודה הזו בערב שבת ובכל חג, וקיבלנו כוס קידוש מתנה עם הקדשה לעילוי נשמתם של אופיר וניצן כי ידעו שהקידוש הוא הסמל המשפחתי שלנו".
המשפחתיות היא מקור החוזק שלהם וכמעט שנה לאחר הטבח ורד נסעה עם שלושת ילדיה לטיול קרוואנים בארצות הברית שתוכנן עוד כשאופיר היה בחיים. "הכי הלחיץ אותי מה נעשה בערב ראש השנה", היא מספרת. באותו זמן אחיה אורי ובני משפחתו נסעו לביקור בני משפחה בקנדה. הם לא תיאמו דבר, אך באחד הטיולים גילו הבנים שהם נמצאים חצי שעת נסיעה ממונטריאול, שם שהה אחיה. זה היה יום לפני ראש השנה, והם נסעו לשם. כך יצא שלבסוף הם חגגו את ראש השנה יחד, בלי שום תכנון מראש, ואף ישנו יחד כולם בקראוון. "אפילו הצלחנו למרבה השמחה למצוא עלי סלק ועשינו את כל הברכות לפי המסורת", היא מספרת. "זו הייתה תחושה שכל הזמן דואגים לנו מלמעלה, ודאגו שלא נהיה לבד בחג. אנחנו כל הזמן מרגישים אותם איתנו - בהחלטות, בבעיות, בשאלות, במשחקים של הפועל ת"א. הם שומרים עלינו".
יש כיום התלבטות בקרב חברי הקיבוץ האם לשמר את שכונת הדור הצעיר השרופה וההרוסה כאנדרטה למה שקרה, או האם להרוס ולבנות מחדש. מה דעתך על זה כאם לבן שנרצח שם?
"חשוב מאוד לשמר את הזיכרון, אבל אני חושבת שאנחנו חייבים להעתיק את הבתים האלה אל מחוץ לגדר הקיבוץ ולהפוך אותם לאתר זיכרון שם, לא בתוך הקיבוץ עצמו. אלה מבנים יבילים וזה אפשרי. קשה לחיות הרס ואסון מול העיניים. אם בחרנו בחיים, אנחנו צריכים לעזור לעצמנו לבחור בחיים. אם לא מעתיקים את הקיבוץ, צריך להעתיק את הבתים השרופים. פגעו בנו כי אנחנו יהודים, חלק מהעם הזה, ולכן יש לכך משמעות גדולה בזיכרון הקולקטיב היהודי. מצד שני, אחת היכולות הכי חשובות של העם שלנו היא היכולת לקום ולצמוח מחדש. זה חשוב יותר".
מכל האסון הזה שקרה - איך אנחנו כחברה ישראלית יכולים לצמוח למקום טוב יותר?
"רק דרך עין טובה גם על מי שחושב הפוך מאיתנו. אף אחד לא הרס את המדינה, ואם רק נהיה בעין טובה האחד כלפי השני, נצליח לצמוח".
עוד כתבות בנושא
