שני דברים משותפים בלטו אצל כל ששת מדליקי משואות הזיכרון בטקס הממלכתי שפתח השבוע את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה: מצד אחד הגאווה העצומה במשפחות שהקימו, וראיית המשפחות האלה כניצחון הגדול ביותר על הנאצים; ומצד שני חשש גדול לעתידה של המדינה - פחות בגלל מצבה הביטחוני, שדווקא השתפר מאוד מאז 7 באוקטובר, ויותר בגלל הקיטוב הפנימי.
אין בכך פלא: בשביל מי שחוו על בשרם באופן הקשה ביותר את המשמעות הנוראה של חוסר האונים היהודי במצב נטול ריבונות, המדינה היא היסוד ליכולת העמידה היציבה שלהם ושל כלל העם היהודי בעולם. סכנה לקיומה, במיוחד מאיומים פנימיים, אינה נתפסת בעיניהם.
אבל למרבה הצער, קם בישראל דור צעיר שהמדינה הפכה בשבילו למובנת מאליה, ולמען מילוי דרישותיו האידיאולוגיות הוא מוכן לסכן את עצם ריבונותה וקיומה. במשך השנים הופיעו אירועים כאלה כמעט בלעדית מצד שמאל: הקיבוצניק אודי אדיב, שהצטרף לארגון טרור סורי, או אנשים שפעלו נגד המדינה בזירות בינלאומיות כמו האו"ם ובית הדין בהאג.
הכי מעניין
אלה תופעות מחרידות, אבל הייתה בהן לפחות עקביות רעיונית. בשביל מי שערכים אוניברסליים חשובים לו יותר מערכים לאומיים, הבגידה במדינה למען הערכים האוניברסליים יכולה להישמע "הגיונית".
אבל בשני העשורים האחרונים, בעיקר מאז ההתנתקות ב־2005, הלכה והתפתחה תופעה אנטי־ממלכתית קשה גם בימין, שהיום נראה שמבחינת היקפה וחומרתה היא הרבה יותר מסוכנת מזו שבשמאל. המרכיב החשוב ביותר בהתפתחות הזו הוא הניסיונות של הימין להפוך ביקורת לגיטימית כלפי תפקודן של מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה למהפכה שתנפץ אותן לרסיסים, ולכל הפחות תעמיד אותן תחת שליטה פוליטית - שמכל בחינה מעשית זהה לחלוטין לריסוקן המלא.
מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה אינן שוות מאומה אם אינן עצמאיות. ככל שהעצמאות הזו מנוצלת לרעה יש להיאבק בכך באופן נקודתי, אבל לא להורסן.
משל למה הדבר דומה? לממשלה שיש לה ביקורת לגיטימית על הצבא, ולכן דורשת את פירוקו. כשם שהצבא חיוני לקיומה של המדינה, ולכן תסריט כזה לא יעלה על הדעת, כך גם מערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה חיוניות לשגשוגה של המדינה ולשמירת זכויות האדם והאזרח בה. אם יש בהן בעיות, ראוי להיאבק לתקנן, אבל לא להחריבן.
תופעת הטרור היהודי ביהודה ושומרון מסוכנת לעתיד המדינה לא פחות. היא פסולה קודם כול מבחינה מוסרית - אלימות ככלל היא הדבר הנורא ביותר שיכולים בני אדם לחולל זה לזה, וגם טרור פלסטיני נורא בהרבה לא יכול להצדיק טרור יהודי.
אבל יש בטרור היהודי גם פגיעה קשה בסמכות המדינה. נדבך בסיסי של הגדרת המדינה הוא הבלעדיות שיש לה בהפעלת אלימות. כאשר גורמים שאינם המדינה פועלים באלימות נגד גורמים אחרים, הם חותרים תחת סמכות המדינה ומפוררים את בסיס קיומה.
כשפוליטיקאים בכירים מעניקים בשתיקה גיבוי סמוי למעשים האלה, זה חמור שבעתיים. התערבותם של פוליטיקאים בשאלה אם יוטלו עונשי מעצר מנהלי על פורעים יהודים היא גיבוי כזה, שהרי זו צריכה להיות סוגייה מקצועית שיכריעו בה גורמי הביטחון והמשפט.
כשמיליציות מקבלות גיבוי פוליטי, זה מתחיל להזכיר את המציאות הלבנונית, שהביאה לפירוקה של המדינה שנחשבה פעם ל"צרפת של המזרח התיכון". יתרה מכך, לפחות החלק הדתי־קיצוני בקרב הפורעים חשוד באימוץ תפיסת עולם של הרב יצחק גינזבורג, התובע את ריסוקה של הציונות לטובת חזון הגאולה הדתי־משיחי של מלכות ישראל.
בשבוע הבא נציין 78 שנים לקיום המדינה. מדינת ישראל היא נס היסטורי שגם חילונים גמורים לא יכולים לפקפק בפלא שבו: איך צלח העם היהודי גלות של 2,000 שנה, עם רדיפות ומעשי השמדה איומים, וחזר להקים בית לאומי ריבוני במולדתו ההיסטורית.
הנס הזה עדיין מאוים קשות מבחוץ. ישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם, והיחידה שיש כוחות חזקים המבקשים לבטל את קיומה. הנס הזה בשום אופן לא מובן מאליו. אסור להוסיף לאיום החיצוני גם איום פנימי.