"אתה מקבל את הביטחון בגוף שלך": פצועי המלחמה רצו במרתון ירושלים

היום (שישי) הוזנק מרתון ווינר ירושלים ה-15. אלפי משתתפים נרשמו למירוץ הבינלאומי הגדול בישראל, והוא אירוע הספורט הגדול הראשון מאז תחילת מבצע "שאגת הארי". עיריית ירושלים הכריזה על קיום המרתון במועד החדש מיד לאחר הידיעה על הפסקת אש. בשל עומס החום, בוטל מקצה המסלול המלא של 42 הק"מ.

המרתון כלל חמישה מקצים: מרוץ חצי מרתון, מרוץ 10 ק"מ, מרוץ 5 ק"מ, מרוץ משפחות (1.7 ק"מ) ומרוץ חברתי מיוחד (800 מטר). במרתון רצו, בין השאר אלפי חיילי צה"ל, מילואימניקים ואנשי כוחות הביטחון וההצלה.

רום ברסלבסקי, שורד השבי, הזניק את מקצה ה-10 ק"מ במרתון ווינר ירושלים, לצד ראש העיר, משה ליאון. במקום הראשון במקצה חצי המרתון זכו הרץ עלמיה איימרו, בן 36 מקרני שומרון, בזמן של 01:07:31 והרצה ביקאה מינטאמר, בת 34 מרמת השרון, בזמן של 01:24:29.

אבל זה לא הסיפור הגדול היחיד במירוץ הזה

לקח את הבדיחה כאתגר

אהרון ברייס בן ה-25 הוא חייל משוחרר המתגורר בחוות שעורים שבשומרון. הוא היה טען בחטיבת השיריון בגדוד 52. ברייס נפצע בתחילת התמרון הקרקעי בג'באליה. "המ"מ שלנו, עדן פרוביזור ז"ל, קיבל את המשימה להוביל את הגדוד לג'באליה. הייתה התעכבות עם מבנים שקרסו וחטפנו RPG. עדן, זיכרונו לברכה, נהרג על המקום, אני נפצעתי כתוצאה מהדף ורסיסים. לקחו אותי לאסותא לאשדוד לטיפול ראשוני, ובדרך לשיבא צנחו לי המדדים, שם הצילו את חיי. אחרי סיום הטיפול עברתי לשיקום בהדסה הר הצופים הגעתי אליהם עם הליכון, הייתי הולך שני צעדים ונופל ימינה. הידיים והרגליים לא הגיבו לי ובקושי סחבתי אותם. היו לי פגיעות שריר ורסיסים עד שברוך ה' בתום תשעה חודשים תשעה חודשים חזרתי על הרגליים".

כמתנת פרידה להשתחררות מהאשפוז במחלקה, החליט יחד עם הרופאה המטפלת, ד"ר שיר שבת, לרוץ יחד את המרתון בשנת 2024. "היא אמרה לי בצחוק, 'אהרון, אתה בא לרוץ איתי?' את הבדיחה הזאת לקחתי כאתגר, ואמרתי לה 'יאללה, דוקטור. אני בא. את גם?'. היא ראתה שאני רציני, והלכנו על זה. זו הייתה המתנה שלי עבורה והמתנה שלה עבורי. רצנו יחד את המסלול של החמישה קילומטרים ועפנו על זה. את המירוץ הקדשתי לעדן ז"ל. התמונה מהמרתון כיכבה אצלי כתמונה פרופיל ברשתות החברתיות במשך יותר משנה. מבחינתי זה היה הישג מטורף, הניצחון על הפציעה. זה היה להגשים את החלום שלי לחזור לעצמי, למה שהייתי עושה לפני הפציעה. אמנם לא רצתי מרתונים, אבל הייתי בכושר". השנה, מתכנן אהרון לאתגר את עצמו קצת יותר ולעשות את המסלול של ה-10 ק"מ. "אני מקווה שאצליח לעשות זאת. מקסימום דחיפה מפה, דחיפה משם ונעבור את זה".

בשנה העוקבת החליטה הפיוזתרפיסטית אילה הרסט, בת 38, ממרכז השיקום הר הצופים לפתח את היוזמה הזאת ולההזמין לאתגר המרתון את כלל הצוותים ומטופלי השיקום בעבר ובהווה, חיילים ושאינם חיילים. 'נשות הדסה' שמחו על היוזמה והחליטו לממן את קבוצת הריצה. אהרון דווקא לא השתתף במרתון הזה, כיוון שחזר לשרת בסג'עייה. "הפרוייקט עלה כיוון שהמלחמה הביאה להרבה יותר מטופלים עם פרופיל קרבי וכושר גבוה. אז עלתה המחשבה להחזיר אותם לתפקוד הקודם שלהם ולכושר הקרבי שהם היו בו. זה היה יום מאוד מרגש, כל אחד שבר את השיא שלו. זה לא היה מובן מאליו. היו לנו מטופלים עם פגיעות ראש וכוויות, כאלה שהיו מאושפזים הרבה זמן בטיפול נמרץ או בכל מיני מחלקות אשפוז ושיקום שונות. היה מטורף לראות אותם רצים עם המשפחות והמטפלים שלהם במרתון בהתחשב במצב שבו הם הגיעו אלינו.

"בנינו איתם תוכנית שהיא פחות או יותר קרובה ליעד של המטופל, אבל למרתון עצמו יש אנרגיות יוצאות דופן שעזרו למטופלים לדחוף את עצמם עוד יותר קדימה ולהשיג את היעד שלהם במגוון דרכים – בריצה, בהליכה, עם אביזרי הליכה, ואפילו בתמיכה של משפחה. יש קטע בשיקום שהמטופלים משיגים את הרמה הבסיסית כזה של התפקוד, אבל לדחוף את עצמם קדימה לשלב הבא ולחזור לעשות פעילות גופנית באופן עצמאי, זה כבר קצת יותר קשה. יש משהו בתוכנית האימונים הזאת, שכשהיא נעשית ביחד כקבוצה, ואתה מקבל את הביטחון העצמי בגוף שלך. אלה היו המטרות של ההשתתפות במרתון כשחשבנו על הרעיון - ליצור קבוצת שווים, ומעין מסגרת שתעזור למטופלים לדחוף את עצמם קדימה אבל גם להעלות את הביטחון העצמי שלהם".

המטרות הללו התממשו מעבר לציפיות "מעבר לביטחון העצמי שההשתתפות במרתון העניקה להם, היא גם העניקה להם הבנה אחרת על היכולות שלהם. היה לנו מטופל שסבל מאיזושהי תסמונת כאב, והיה בתפקוד שלו משהו יחסית מצומצם, אבל פתאום, כשדחף את עצמו קדימה וראה שהוא מסוגל להשתתף במרתון, הוא גילה שהוא מצליח לעשות דברים אחרים גם ביום-יום. לא רק בספורט, גם בתפקוד בבית, אפילו לחזור אולי לעבודה. זה היה עבורו מאוד משמעותי שהמשפחה שלו ראתה אותו, שהילדים שלו ראו אותו מצליח לעבור את האתגר הזה בהצלחה. היו מטופלים שהחליטו שהם יכולים לוותר על אביזר עזר בהליכה בעקבות המרתון. היו מטופלים שהתחילו לתפקד יותר ביום-יום שלהם, שקיבלו ביטחון ביכולות שלהם. כשיש לך פתאום ביטחון עצמי בפיזיות שלך זה שובר מחסום מנטלי ופתאום יש גם יכולת לחזור לעוד דברים שהם קשים לך ומאתגרים. במשובים יש המון דיבור על גאווה וביטחון עצמי וביטחון בגוף וביכולות של הגוף".

איתי יצקן יודע בדיוק על מה מדברת אילה. הוא בן 35, נשוי ואב לשתי בנות, עוסק בחקלאות ובעל חוות בעלי חיים. מתגורר בקריית יערים. בשבעה באוקטובר הצטרף לסיירת גבעתי כקצין חבלה של הסיירת. בדצמבר 2023 נפצע בפעם הראשונה מרסיסים מפיצוץ, ובפברואר 2024 המשיך לסבבי מילואים נוספים והצטרף ליחידת צמ"מ של אוגדה 162 כקצין חבלה. "בסוף יולי 2025, עבדתי על כלי הנדסי במרכז הרצועה וחטפתי כדור של צלף ברגל, פוניתי לאיכילוב במסוק שם שהיתי באשפוז במשך חודש וקצת. אחר כך עברתי לשיקום בהר הצופים. בחודש ינואר החלטתי להשתתף במרתון, אעשה את המקצה של ה-10 ק"מ. מבחינתי זו הזדמנות לאתגר. אחרי שהחלטתי להשתתף במרתון הצלחתי לרוץ על ההליכון קילומטר וחצי. מאז אני עובד על זה כמטרה שעומדת לי מול העיניים. בא לי להצליח את ה-10 ק"מ בלי לעצור ובלי לעבור להליכה, זו המטרה". 

לזכר האח

גם השנה לקחו חלק בריצה חברי עמותת "משפחה אחת", בני משפחות שכולות, צעירים ובוגרים המלווים על ידי הארגון לאורך השנה, כשלמעלה מ-200 רצים השתתפו במרתון כחלק מפעילות משותפת של העמותה.

אגם יצחק, שהשתתפה במרתון ואיבדה את אחיה, בראל חדריה-שמואלי הי״ד, שיתפה: "אח שלי היה מאוד ספורטיבי ובכושר קרבי, והעולם הזה תמיד היה חלק ממנו, ובגלל זה היה לי חשוב לקחת חלק במרתון השנה. מאוד התרגשתי להיות שם ולהיות מעורבת".