פרידה מהפרופ' שעסק בעתידה של ישראל ולא חשש לשחוט פרות קדושות

את ספרו האחרון, "יום המחר", פרסם פרופ' יחזקאל דרור לפני כשנתיים, בהיותו בן 95 (!). זה היה חודשים ספורים בלבד לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ודרור ביטא את זעמו על מחדל 7 באוקטובר במילים המופיעות בראש הספר: "מסה זו מוקדשת לזכר הנופלים ולקלון האשמים". גם בגוף הטקסט הוא כתב בחריפות: "משהו בסיסי מקולקל בממשל הישראלי... שאפשר הפתעה מוחלטת בפעם השנייה... מדובר בליקויי חשיבה עמוקים וחוסר הבנה של הדינמיקה ההיסטורית שבה ישראל לכודה... ללא תמורה מרחיקת לכת ושיקום מדיני־ביטחוני רדיקלי, עתיד המדינה בסכנה".

זה היה סיכום פסימי למדי, ואולי מוטב לומר צוואה רוחנית, של אדם שהקדיש את מיטב חייו הארוכים לחשיבה מקיפה על עתיד המדינה והעם היהודי, ולניסיונות לייעץ לראשיה במישור הניהולי והאסטרטגי. מאז ראשית שנות השבעים, ובמשך יותר מחמישה עשורים, עמד דרור בקשר קרוב עם מרבית ראשי הממשלה ושרי הביטחון, והשתתף באינספור פורומים וּועדות ממשלתיות. הוא נחשב לאסטרטג בעל שם עולמי, שטבע מונחים חדשים ופרץ דרכים לא שגרתיות, ולא רק ברמה המקומית. במהלך השנים זכה דרור באינספור אותות הוקרה בארץ ובעולם, ובראשם פרס ישראל למנהל ציבורי בשנת 2005. אבל כשנפטר לפני כשלושה חודשים, שבע ימים והישגים ואכול חרדות לאומיות, לא זכתה דמותו כמעט לשום תשומת לב ציבורית. איש מראשי המדינה לא ספד לו (נשיא המדינה יצחק הרצוג "תיקן" זאת רק באירוע זיכרון שנערך לדרור שבועות ספורים לאחר מותו), וגם בעיתונים לא פורסמו כתבות המתאימות לסדר הגודל של מפעלו.

יחזקאל דרור נולד ב־1928 בווינה בירת אוסטריה, בשם ארתור פרידמן; בהיותו בן עשר נמלט ארצה עם בני משפחתו, מאימת הנאצים שסיפחו את המדינה. שתי העובדות הללו חשובות להבנת דמותו ומהלך חייו. דרור היה יקה בכל רמ"ח איבריו – דייקן, פדנט, תובעני. ידידו משה בן־עטר, שדרור שימש כיועצו הבכיר בזמן כהונתו בראשות המועצה הציונית, מספר: "אם קבעת איתו פגישה לשבע וחצי, היית צריך להגיע כבר בשבע. הוא נהג תמיד להגיע לפני הזמן, ומאוד לא אהב איחורים". העיתונאי אבינועם בר־יוסף, שהקים עם דרור את המכון למדיניות העם היהודי, אומר ש"הוא לא נתן לאף מחקר לצאת לפרסום לפני שהיה בטוח שכל העובדות נבדקו היטב, כל התזות נחקרו ואומתו, והכל הוגש ברמה הגבוהה ביותר. כנשיא המכון, הוא נתן למכון תו תקן מעולה של בקרת איכות המחקרים".

חוויית הבריחה מאוסטריה כילד גרמה לדרור שלא להסתפק במחקר ולא להישאר במגדל השן של האקדמיה. עתיד המדינה והעם היהודי הטרידו אותו מאוד, והוא ביקש – וגם הצליח – להיות לא רק חוקר משפיע אלא גם שותף מוביל, ואף מייסד, של מכוני מחקר אסטרטגיים. הוא גם השקיע מאוד ביצירת קרבה – שלו אישית ושל המכונים שבהם עבד – לאוזניהם של מקבלי ההחלטות. "אין ספק שהיה כאן גם צד של אגו אישי", מסכים בן־עטר, "אבל מעבר לכך הוא באמת חרד לגורל המדינה והעם היהודי, וביקש להשפיע במיוחד בתחומים האלה".

לאחר עליית המשפחה לארץ היא התיישבה בחיפה, ודרור למד בבית הספר הריאלי. את שירותו הצבאי עשה עוד בתקופת מלחמת העצמאות, שבה שימש כקצין לתכנון כוח אדם במטכ"ל. לאחר סיום השירות למד באוניברסיטה העברית משפטים ומדעי החברה; דווקא לא התחומים שיקנו לו את תהילתו. ידידו, פרופ' עוזי ארד, אומר על כך: "הסקרנות של יחזקאל הייתה חסרת גבולות. הוא קרא מהר ובלע אינסוף ספרים ומאמרים, כמעט בכל תחום־ידע, כולל מדעים מדויקים. ההיקף והאינטגרטיביות הם חלק מיסודות הגאונות והמקוריות שלו".

כמו באמריקה

כוכבו של דרור דרך במהרה, ברמה המחקרית והציבורית גם יחד. כבר בזמן לימודיו באוניברסיטה עבד כמזכיר התאחדות הסטודנטים הארצית, ובגיל 28 סיים לימודי דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, בתחום התכנון והמשפט הציבורי. כעבור זמן קצר החל ללמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ומכיוון שאחד ממוקדי עיסוקו באותן שנים היה מצב השירות הציבורי, הוא זכה כבר בגיל 30 להיות חבר בוועדה ציבורית ראשונה: הוועדה לקביעת החובות וכללי ההתנהגות של עובדי השירות הציבורי, בראשות שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון. כאשר דו"ח הוועדה פורסם, התקשורת ייחסה לדרור את עיקר ההשפעה על המסקנות.

ב־1968, והוא בן 40, הוזמן דרור לשנת שבתון במכון ראנד בארה"ב, אחד ממכוני המחקר הוותיקים והנחשבים בעולם. העבודה שהוא שקד עליה שם הקנתה לו את ראשית מעמדו העולמי. הוא לקח את מודל ה"לווייתן" של ההוגה תומאס הובס מהמאה ה־17 – חיבור המבקש להעניק לריבון המדיני לגיטימציה שתאפשר לו לגבור על העימותים השונים בחברה – וביקש לבחון אותו ברמה גלובלית. למעשה, דרור עיצב במחקרו מודל גלובלי של "לווייתן", ממשלת־על עולמית, שתפעל בסביבה הגלובלית שהתחילה להתפתח אז, באותה צורה שבה פועלת המדינה ברמה הלאומית. זו הייתה דוגמה נהדרת ליכולתו של דרור לחשוב באופן אנליטי ולהגיע גם למסקנות בלתי מקובלות.

אותה שנה במכון ראנד, זוכרים חבריו, שינתה את חייו. "הוא למד להכיר את עוצמתם של מכוני המחקר בארה"ב ואת נגישותם למקבלי ההחלטות", מתאר ארד. "זה בדיוק המודל שהוא חלם עליו גם בארץ". כשחזר לארץ הקים דרור מכון מחקר ראשון בשם "תבל", שלא החזיק מעמד זמן רב. דרור היה אינטלקטואל בעל שם עולמי, אבל גיוס כספים לא היה הצד החזק שלו.

במקביל הוא החל לייעץ באופן אישי לראשי המדינה. באמצע שנות השבעים היה זה שר הביטחון שמעון פרס, מלכתחילה בעל עניין גדול באינטלקטואלים, שהפך אותו ליועץ. באוניברסיטה, אומר ארד, לא אהבו את זה: "שם האמינו במודל מגדל השן, והיציאה לחל"ת לצורך ייעוץ לפוליטיקאים לא הייתה פופולרית. ניסו להקשות עליו, אבל הוא הצליח להתגבר על זה. אחר כך, כמעט לא היה ראש ממשלה או שר ביטחון שלא התייעץ איתו, לפחות מדי פעם. הוא שותף בהרבה סודות מדינה, וקפדנותו הייקית בלטה גם ברמת הדיסקרטיות שלו".

כציוני מובהק, סוגיות הביטחון הלאומי היו בראש מעייניו של דרור, ובתוכן כמובן סוגיית הגרעין. גם כאן לא היסס לחשוב כאסטרטג ריאל־פוליטי ולא כמטיף בשער לשלום עולמי, כדרכם של רבים ממדעני המדינה. הוא ראה בגרעין הישראלי הכרח בל יגונה למדינה קטנה ומאוימת, ואף הטיף כל הזמן לפיתוח יכולת "מכה שנייה" (מכת תגובה להטלת פצצה גרעינית על ישראל), מתוך אמונה ש"עצם קיומה של יכולת מכה שנייה עשוי לחסוך מאיתנו את המכה הראשונה".

היגיון בשיגעון

הנכונות שלו לחשוב מחוץ לקופסה ולא להסס לשחוט את הפרות הקדושות של התקינות הפוליטית, באו לידי ביטוי בתחום נוסף שבו טבע דרור חותם עולמי ייחודי. הכוונה לעיסוקו במה שכינה "מדינות מטורפות" – כאלה שאינן פועלות לפי שיקולים רציונליים של יחסי עלות מול תועלת, המקובלים ביחסים בין מדינות. זו כמובן סוגיה אקטואלית מאוד ביחס לאיראן, אבל לא רק. דרור טען שה"טירוף" של אותן מדינות מקנה להן יתרון ברור, מכיוון שהן בלתי צפויות לחיזוי, וממילא גורמים אחרים יסכימו להיכנע לדרישותיהן ביתר קלות. כשם שראה בתופעה הזו סכנה לישראל, הוא ראה ערך בכך שגם ישראל עצמה תאמץ מדי פעם התנהגות "מטורפת", כדי להשיג את היתרונות הגלומים בכך; לא תמיד, כמובן, אלא בהתאם לרמת הסיכון לעומת הרווח הקיימים בהתנהלות כזו בכל מקרה ספציפי.

באותו אופן, דרור חרג מהמקובל בקרב מדעני המדינה בישראל כשהמליץ על מעבר למשטר נשיאותי נוסח ארה"ב או צרפת. שוב הייתה זו חרדתו לביטחון הלאומי: הוא חשש שהתלות בסיעות קואליציוניות מסרבלת את קבלת ההחלטות ובכך מסכנת את הביטחון הלאומי, ולכן העדיף משטר שבו ראש הרשות המבצעת מקבל באופן אישי מנעד רחב של סמכויות, למרות החששות המקובלים שהדבר יביא לשתלטנות יתר ולפגיעה בדמוקרטיה. מעבר לכך, צריך גם לומר שדרור היה אליטיסט בנשמתו, לא האמין לחלוטין ב"חוכמת ההמונים", ותלה את תקוותיו במערך של אנשי שלטון, נבחרים ופקידים גם יחד, שיהיו משכילים ומיומנים.

הדבקות בטובת הכלל גרמה גם לכך שהוא לא התקשה לשנות עמדות בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, למשל, כשם שהיה נץ ללא פשרות ביחס למדיניות הביטחון של ישראל, הוא תמך בוויתור על רוב שטחי יו"ש בגלל החשש הדמוגרפי וסכנת "המדינה הדו־לאומית".

אחרי מלחמת לבנון השנייה, היה דרור בין חברי ועדת וינוגרד שחקרה את המלחמה. לאחר פרסום הדו"ח צוטטה בשמו אמירה שהשתמע ממנה כי לוועדה היו גם שיקולים פוליטיים בהחלטה על רמת האחריות שתייחס לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט: "אם אנחנו חושבים שראש ממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאוד. תהליך שלום, אם יצליח, יציל כל כך הרבה חיים שיש בזה משקל רב". במאמר שפרסם דרור הוא טען כי דבריו עוותו וכי הוא דיבר על שיקולים שעל הבוחר להביא בחשבון ולא על ועדת וינוגרד; העיתונאי שראיין אותו אישר את הדברים. לעומת זאת, לקראת בחירות 2020 הודה דרור שהוא מתכוון לבחור בנתניהו, כיוון שהוא נראה לו המועמד המנוסה והמוצלח ביותר מבין המועמדים.

בראשית שנות השמונים קיבל דרור הזמנה מפתה לממש את שאיפת ההשפעה שלו באופן סדיר וקבוע, באמצעות כהונה כאחד היועצים האקדמיים של "המועצה הציונית", גוף שפעל תחת ההסתדרות הציונית העולמית, כדי לקדם פעילות ציונית בישראל עצמה. משה בן־עטר, אז פעיל פוליטי צעיר במפלגת העבודה שהקים את הגוף הזה, מספר: "האמנתי שחשוב מאוד שאת הגוף הזה ילוו חוקרים ואנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר, וכך זימנתי כוועדה מייעצת כמה פרופסורים בולטים: שלמה אבינרי, אבי רביצקי, יוסף גורני, אליעזר שבייד, ויחזקאל דרור. הם באמת תרמו המון לחשיבה שלנו".

כעבור קרוב לשני עשורים, בתחילת שנות האלפיים, הוצע לדרור תפקיד מכובד עוד יותר: העיתונאי אבינועם בר־יוסף חזר אז משליחות ככתב מעריב בארה"ב, והוזמן לעבוד לצד יו"ר הסוכנות החדש, סליי מרידור. בר־יוסף העלה בפני מרידור הצעה שהוא חלם עליה מזה זמן רב: להקים מכון מחקר שילמד לעומק את הסוגיות השונות המעסיקות את העם היהודי, ויגבש הצעות פעולה ומדיניות ביחס לאותן סוגיות. לגוף כזה, שזכה לשם "המכון למדיניות העם היהודי", נדרש כמובן מוביל בעל שיעור קומה מחקרי שאינו נתון בוויכוח. בר־יוסף חשב על דרור, שאותו הכיר מתקופתו כסטודנט באוניברסיטה העברית. דרור, שכבר יצא לפנסיה מהאוניברסיטה, נענה בחפץ לב.

החלוקה הייתה ברורה: בר־יוסף אחראי לצד הארגוני והכספי, ואילו דרור אחראי על הצד המחקרי. הוא הביא למכון כמה חוקרים חשובים שהכיר. בהם, למשל, פרופ' שלום ולד, שהיה אחראי על תחום הביוטכנולוגיה בארגון ה־OECD, והפך במכון לחוקר המתמחה ביחסי העם היהודי עם המעצמה העולה סין. ולד כתב גם במסגרת המכון מחקר היסטוריוסופי מרתק על הגישות הרווחות במחקר ההיסטורי לגבי הסיבות לשקיעתן של ציוויליזציות, כדי לבחון את רמת הרלוונטיות של התיאוריות הללו בנוגע לעם היהודי.

במקביל לפעילותו במכון, כתב דרור בשנים האלה גם כמה ספרים עבי כרס, תחת הכותרת המשותפת "אסטרטגיה רבתי למדינת ישראל". דרור, כדרכו, הלך בגדול וביקש לעסוק במכלול הסוגיות המעצבות את עתידה ארוך הטווח של ישראל: מדיניות, ביטחוניות, כלכליות, תרבותיות, משטריות ועוד. הוא כתב כמה מהדורות לספר הזה, שהרי המציאות השתנתה מדי פעם והיה צריך לכתוב גרסה חדשה. במקביל הוא כתב גם שורת מסמכים קצרים יותר, תחת הכותרת "תזכיר לראש הממשלה". הסוגיות היו אותן סוגיות, אבל הניסוחים תמציתיים יותר, כמו מסמך מדיניות. במקרים דחופים במיוחד, לטעמו, הוא שלח גם מיילים בהולים וניירות עמדה ישירות למקבלי ההחלטות הבכירים.

בין שקיבלו את עצותיו ובין שלא, מקבלי ההחלטות ידעו להעריך את האינטלקטואל הזקן שאכפת לו כל־כך מעתיד עמו ומדינתו. עוזי ארד, שכיהן בעבר כראש המל"ל תחת נתניהו, יצר את החיבור ביניהם: "בראשית דרכו של נתניהו בשלטון זימנתי כמה פעמים מפגשים בינו לדרור, וביבי דווקא מאוד גילה בהן עניין. אבל כרבות השנים, כנראה שביטחונו העצמי עלה הרבה יותר. באחת ההזדמנויות האחרונות שחיברתי ביניהם שאלתי אחר כך את ביבי איך היה. הוא הגיב בחוסר סבלנות, והתרשמתי שלדעתו דרור כבר לא ממש בעניינים ולא מבין את ההתפתחויות החדשות. אבל זה היה ממש לא נכון. כמעט עד ימיו האחרונים, דרור היה בקי לא רק בהתפתחויות בתחומים השונים שעניינו אותו, אלא גם בהתפתחויות הטכנולוגיות. הוא היה מעודכן בכל הגאדג'טים וכלי העזר שמאפשרים לחוקר לעשות את עבודתו. הוא אפילו ויתר די בקלות על הספרייה העצומה שיצר בביתו במשך השנים, ואמר שאת הכול הוא יכול למצוא היום באמצעות המחשב".

רצה להשפיע

האישיות המורכבת של דרור, כגאון תובעני וקשה, באה לידי ביטוי מובהק במישור המשפחתי. אשתו, רחל אלבוים־דרור, הייתה גם היא פרופסורית נערצת בתחומה: חקר החינוך בישראל. היא אומנם לא זכתה כמותו בפרס ישראל אבל זכתה בפרס א.מ.ת, שנחשב גם הוא יוקרתי מאוד, ומבחינת ערכו הכספי גבוה בהרבה. היחסים ביניהם היו מורכבים למדי: דרור היה רגיל, הן מבחינת אישיותו והן מבחינת הדור שגדל בו, להשקיע את כל זמנו במחקר ובקשר עם הבכירים שעליהם ניסה להשפיע, וכמעט לא טיפל במשפחה. הדבר תסכל מאוד את אשתו, שכאמור פיתחה קריירה מכובדת משל עצמה. ב־1975, כאשר הוזכר שמו של דרור כיועץ לענייני מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, הכעס הזה אף קיבל ביטוי פומבי. במכתב ששיגרה למערכת עיתון הארץ טענה אלבוים־דרור שבעלה הוא האחרון שמגיע לו מינוי כזה, מפני שהוא האחרון שבאמת מתעניין בשוויונן של נשים. כאשר זכה דרור בפרס ישראל, בשנת 2005, אשתו לא באה לכבדו בטקס.

אגב, חברו בן־עטר, שהוזמן לטקס ונכח שם, מספר שגם דרור עצמו נעלם מיד אחרי הטקס ולא נשאר לקבלת הפנים החגיגית: "טקסים וסמול־טוק אף פעם לא עניינו אותו. הרי תמיד יש משהו חשוב יותר לעשות בזמן הזה". ולמרות זאת, לא רק שבני הזוג לא נפרדו, אלא שכנראה אף שררה ביניהם אהבה רבה. בר־יוסף מספר שפעם נסע עם דרור לארה"ב, "והוא כל הזמן חיפש מתנה שתהיה מספיק שווה וראויה לרחל". כשרחל חלתה במחלה שממנה נפטרה ב־2020, יחזקאל ליווה אותה במסירות ובטיפול מתמיד.

גם יחסיו עם הילדים היו, כפי שנהוג לומר, "מורכבים". כשטלפנתי לצעיר מביניהם, איתיאל (באופן מפתיע אולי, למרות היותו אתאיסט מובהק, שלושת בניו נקראו: עשהאל, עתניאל ואיתיאל), ושאלתי איך היה דרור כאבא, הוא השיב: "מיוחד. לא אבא ככל האבות". כששאלתי למה הכוונה, קיבלתי דוגמה: "פעם הוא לקח אותנו בבוקר לבית הספר ואמר לנו שבצהריים, כשיבוא לאסוף אותנו, תהיה לנו הפתעה. שלושתנו חיכינו במתח. כשהוא אסף אותנו בצהריים הוא לקח אותנו לקבל חיסון. היינו מאוכזבים כמובן, והוא התפלא: 'זו לא הייתה הפתעה בשבילכם?'... אבא היה משחק איתנו כילדים, אבל אף פעם לא כדורגל, אלא משחקים כמו שחמט ומשחקי חשיבה אחרים. בגיל שש־שבע הוא כבר אימן אותנו ב'תורת המשחקים' (ענף של המתמטיקה; י"ש)".

שלושת הבנים הם אינטלקטואלים בפני עצמם: הבכור, עשהאל, היה מדען התחום המחשבים וכיום הוא פנסיונר החי בסן־פרנסיסקו ועוסק בצילום. הצעיר, איתיאל, הוא מרצה למדעי הקוגניציה בלונדון, ורק האמצעי, עתניאל, נשאר בירושלים, כמרצה להיסטוריה של הרפואה ושל המדע באוניברסיטה העברית.

לאחר שרוב ספריו ראו אור בהוצאות קטנות ונישתיות, את ארבעת ספריו האחרונים, ובהם גם האוטוביוגרפיה שלו, פרסם דרור בהוצאת ידיעות ספרים. זה היה ביטוי נוסף לרצונו להשפיע לא רק על מקבלי ההחלטות אלא גם על דעת הקהל. את ספרו האחרון, כאמור, כתב כבר לאחר טבח 7 באוקטובר, והוא ביטא בו דאגה חמורה לעתידה של ישראל ולעצם קיומה.

האחים בלפור והרצל חקק ראיינו אותו בעקבות הספר לכתב העת "האומה", ריאיון שהתפרסם בגיליון מאי 2024 של כתב העת. היה זה הריאיון האחרון שהעניק דרור, וגם בו חזר על חששותיו וחרדותיו. חשיבתו העצמאית באה לידי ביטוי בעמדות שלרוב איננן צועדות יחד בשיח הישראלי. מצד אחד הוא ביקר את התמשכות השליטה בפלסטינים: "אנחנו לא ערים לכך שלא נוכל להיות [לאורך זמן] 7 מיליון יהודים השולטים במיליוני פלסטינים. בהיסטוריה של קולוניות רואים תמיד, שבמוקדם או במאוחר יש מוקד קטלני". מצד שני הוא תקף בחריפות גם את הפגנות המחאה כנגד המהפכה המשפטית: "היוונים הבינו שהסכנה הגדולה ביותר היא אנדרלמוסיה, מריבות פנימיות. שנה שלמה היו הפגנות על דבר פעוט כמו 'עילת הסבירות'. מעבר לאנדרלמוסיה שיצרו כאן, גם הציעו לחיילי צה"ל שלא להתגייס. זו בגידה והתמרדות".

זמן קצר לאחר הריאיון, ועוד בטרם פרסומו, התמוטט דרור. במשך כשנה וחצי הוא שכב מוגבל, עד שביום הראשון של השנה האזרחית, 1 בינואר 2026, הלך לעולמו. את גופו תרם דרור למדע, ובשל כך לא התקיימו לו הלוויה ושבעה. הצעד הזה לא הפתיע את מכיריו. "אבא היה אתאיסט גמור, ומצד שני האמין מאוד בחשיבות המדע", אומר בנו.