מהגילוח ועד לסדר התפילה: כך עיצב הרב דרוקמן את יום העצמאות

במשך שנים רבות לא ידע הציבור הדתי־לאומי כיצד לחגוג כראוי את יום העצמאות ומהי המשמעות הדתית של יום זה, ורבו הוויכוחים ביחס להנחיות הרבנות הראשית לגבי סדר התפילות ומנהגי היום. מי שתרם רבות להבנת גדולת היום היה מו"ר הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון (להלן "הרב").

מניין שאב הרב את משנתו לגבי משמעות יום זה, ואת היכולת להתמיד בשמחה ולעמוד כסלע איתן בגישתו הממלכתית? לדעתי, שני מקורות לכך: האחד הוא מסלול חייו והשני הוא רבו, הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב.

הרב דרוקמן ניצל ממוות ארבע פעמים בתקופת השואה, וזכה לעלות לארץ ולחיות בה בשנים הקשות שלפני הקמת המדינה. למרות גילו הצעיר הוא היה חבר בהגנה בזמן מלחמת השחרור, וחי בצנע עם הוריו בשנים הראשונות של המדינה שבהן נקלטו מאות אלפי עולים. כעבור שנים הוא גם זכה לראות את המדינה בשגשוגה ואת עולם התורה בפריחתו. כך הוא חש על בשרו את ההבדל התהומי בין תקופת הגלות הקשה ובין ימי אתחלתא דגאולה, ואת המשמעות של המתנה האלוקית המופלאה ששמה מדינת ישראל.

הרב היה מגדולי תלמידי הרב צבי יהודה קוק ומפיצי תורתו. הקשר ביניהם נוצר בזכות שאלה הקשורה ליום העצמאות. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, רבים בציבור הדתי המשיכו להימנע מתגלחת ביום העצמאות עקב ספירת העומר. הדבר הפריע לרב דרוקמן, שראה בכך פגיעה בתחושה החגיגית ובגדולת היום. בתשי"ב, כחבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא,  הוא שלח שאלה לכמה רבנים: האם מותר להתגלח ביום העצמאות? הרצי"ה ענה לו בדברי חיבה והערכה, והוסיף שראוי להתגלח ביום זה אך הוא אינו פוסק הלכה. ממכתב זה הלך והתהדק הקשר ביניהם, עד שהרב הפך לתלמידו המובהק כאשר למד בישיבת מרכז הרב כחמש שנים. הרב נהג לומר: "כל מה שיש בי הוא ממנו".

ריקודים בכיכר ציון

במשך שנה וחצי, ממרחשוון תשי"ג, ערך הרב את ביטאון זרעים של תנועת בני עקיבא, ללא הזכרת שמו. בגיליון שיצא לקראת יום העצמאות תשי"ד הוא הביא לקט קצר מדברי הראי"ה קוק המתקשרים למהות היום וגדולתו, וכן מכתב מהרצי"ה קוק שבו הוא משבח את פועלה של התנועה בביאור קדושת היום ובהוצאת חוברת בשם "זה היום: ילקוט ליום העצמאות".

באדר תשס"ב, במלאת עשרים שנה לפטירת הרצי"ה, נשא הרב דברי הספד על רבו. בין השאר אמר:

הוא היה מן היחידים שבדור, ואילולא דמסתפינא הייתי אומר היחיד שבדור, שתפס במלוא עומקו את הגילוי המשיחי שבמדינת ישראל, שראה את אורו של משיח בוקע ועולה ממדינת ישראל...

מתוך כך נבעה שמחתו העצומה ביום העצמאות, שקשה לתת לה ביטוי תיאורטי. אפשר לומר: מי שלא ראה את רבנו זצ"ל שמח ביום העצמאות – לא ראה שמחה מימיו. ומי שזכה לראותו בשמחה זו, מי ששמע את דבריו ביום העצמאות – ראה איך כל כולו מזדהה עם הודו של יום, עם קדושתו של יום, עם עצמותו המיוחדת של היום. בדבריו ביום העצמאות הוא היה מגיע לעוצמת התרגשות שהביאה אותו לידי בכי (אורות עציון, לג).

דברים אלו ראויים להיאמר גם על הרב דרוקמן עצמו.

כשנה לפני פטירתו השתתף הרב בעצרת לציון ארבעים שנה לפטירת הרצי"ה. בנאומו תמצת את משנת רבו, וחש חובה להדגיש דווקא את יחסו המיוחד ליום העצמאות. "ממנו למדנו מה זאת מדינת ישראל", הוסיף.

הרצי"ה הקפיד לצאת עם תלמידיו בליל יום העצמאות לכיכר ציון, לרקוד ולשוחח עם בני הנוער ועם תושבי העיר על מהות היום. הוא רקד שם בשמחה ובהתלהבות, אף שהיה אחד הרבנים הבודדים שנראו בחוצות העיר, ומרכז הרב הייתה הישיבה היחידה שנהגה כך. הרב דרוקמן ציטט את דבריו: "כשאני רואה את היהודים רוקדים פה, אני רואה את ריבונו של עולם רוקד ושמח יחד איתנו". לאחר חצות הגיעו הרוקדים לבית הנשיא, כדי לבטא את השילוב של תורה וממלכתיות. הרצי"ה הסביר לתלמידיו כי ריקודים אלה הם הפגנה כלפי עולם ומלואו כי נצח ישראל לא ישקר, "בין אם נטורי קרתא ירצו ובין אם לא ירצו". השיחות ששמע הרב דרוקמן מהרצי"ה בישיבה בלילות יום העצמאות, והריקודים איתו ברחובה של עיר, השפיעו רבות על עיצוב השקפת עולמו והתנהגותו ביום זה.

לדחות את הסליחות

הרב היה שמרן ונהג בכבוד במסורת הדורות. הוא שינה רק במקרים מיוחדים, ורק כאשר היו לו סימוכין וסיבה לכך. כתלמידו המובהק של הרצי"ה, הוא הנהיג בישיבת אור עציון כפי שרבו הנהיג בישיבת מרכז הרב. ואולם לא תמיד הוא נהג כמותו; הוא בדק כל נושא לגופו ולעיתים הורה בדרך עצמאית.

הרב צבי יהודה קבע שהרבנות הראשית היא הסמכות היחידה הרשאית לקבוע סדר תפילות ליום העצמאות. מאחר שהיא הורתה לומר הלל רק ביום, וללא ברכה, כך הנהיג במרכז הרב. אמירת הלל תלויה בהרגשת האדם, הסביר, והואיל וחלק גדול מהציבור אינו מאמין בגודל מעשה ה' המתגלה בהקמת מלכות ישראל, אי אפשר לומר ברכה על ההלל: "אין אנו 'קלויז' של חוג מיוחד", הטעים. גם הרב דרוקמן הנהיג כך בישיבתו.

מפנה חשוב התרחש בתשל"ד. לקראת יום העצמאות פרסמה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב שלמה גורן את החלטתה: "יש מקום גדול לפי ההלכה לומר השנה הלל בברכה בליל וביום העצמאות", וזאת בשל הניצחון הגדול במלחמת יום הכיפורים. בעקבות הפסיקה הזו, גם הרצי"ה והרב דרוקמן הורו לנהוג כך בישיבותיהם. הרב היה ער לשוני במנהגי העדות ביחס לברכה על ההלל, ובמודעה שפרסם בישיבה כתב:

ההלל ביום העצמאות הוא הלל שלם ולא הלל של מנהג כמו בראש חודש. כך שאין שום הבדל בין אשכנזים לספרדים.

בנוסף להלל בברכה, הרב הוסיף בערב את ברכת שהחיינו, כפי שהורה הרב גורן כתוספת להחלטת הרבנות הראשית. כחזן בישיבה בירך הרב ברכה זו בהתרגשות רבה. גם בחתימת ברכת השכיבנו נהג הרב כהנחיית הרב גורן לסיים אותה במילים "הפורש סוכת שלום", כמו בשבת וחג, וזאת אף שהרצי"ה לא הנהיג זאת בישיבתו.

לא בכל עניין נהג הרב כהוראות הרב גורן. לדוגמה, כאשר יום העצמאות הוקדם מיום ו' ליום ה' כדי למנוע חילול שבת, הורה הרב גורן שלא לומר תחנון ביום ו' והתיר להתגלח בו, ואילו הרב הורה לומר תחנון. בשנים האחרונות הורה הרב שלא לומר תחנון במקרה כזה. הוא הסביר זאת כך: בשנים הראשונות כאשר ה' באייר חל ביום ו' או בשבת, ויום העצמאות הוקדם ליום ה' מחשש לחילול שבת, היה בכך קידוש השם גדול – מדינת ישראל לא מחללת שבת! גם התפילות הוקדמו, כדי שכל העם יחגוג יחדיו. אך כאשר כבר היה ברור לכולם שהיום הוקדם עם כל המשתמע מכך, יש מקום שלא לומר תחנון בה' באייר, בשל קדושת היום שלא זזה ממקומה.

כאשר יום העצמאות חל ביום שני, שבו מתחילים לומר סליחות בה"ב, הורה הרצי"ה בישיבתו לומר הלל וגם סליחות, כי עניינן עשיית תשובה ולא אבלות. לעומתו, הרב הורה לדחות את הסליחות, מחשש שהתלמידים לא יבינו זאת, וגם כדי לא להעמיס עליהם בתפילה ארוכה. לאור השינויים הנ"ל, הרב כתב את סדר התפילה בישיבה בצורה מפורטת ביותר. השוויתי נוסח זה עם הנוסח, המיוחד והשונה מהעבר, שפרסם הרב גורן בהצפה, ד' באייר תשל"ו. התברר לי שסדר התפילה ברובו מועתק מילה במילה מהנוסח של הרב דרוקמן.

מצוות היום בטיול

בישיבת אור עציון, יום העצמאות היה אחד הימים המרכזיים והמרוממים ביותר בשנה. הרב דאג שהאווירה בישיבה תהיה כשל חג ממש. בית המדרש של הישיבה התיכונית קושט בדגלוני ישראל, והתלמידים הופיעו בבגדי חג. לאחר תפילת מנחה, שבה לא אמרו תחנון כבערב חג, פרצו התלמידים בריקודים ושירה. לאחר מכן מסר הרב שיחה ובה ביאר את משנתו על מהות היום והחובה לשמוח בו, על המציאות הניסית המתגלה בתוך הטבע, ועל סימני הגאולה ההולכים ומופיעים לנגד עינינו. שיחות אלו נערכו ונדפסו בספרים "קמעא קמעא", ו"לזמן הזה".

בתפילת ערבית החגיגית השתתפו גם תלמידי ישיבת ההסדר אור עציון, בוגרים ואורחים רבים. הרב הוביל את התפילה בחרדת קודש, כמו בימים הנוראים, והיא לוותה בשירה ובריקודים. הוא רקד עם התלמידים, גם בשנים שבהן רגלו כאבה מאוד. הריקוד והשירה האדירה בפסוק "מן המצר", הנאמר בהלל, נמשכו למעלה מעשר דקות, כאשר הרב עוצם את עיניו, מניף את ידיו ומעודד את התלמידים להגביר את השירה. התפילה בערב נמשכה כשעה וחצי. לאחריה התקיימה סעודה חגיגית, שנחשבה בעיני הרב כסעודת מצווה. בכל שנה הוא הזמין איש ציבור שסיפר על אחת ממלחמות ישראל. לאחר תפילת ערבית בישיבה התיכונית, התלמידים נסעו לשמוח עם החוגגים ברחובה של עיר, בבמה של הציבור הדתי, כפי שהרב חינך אותם להיות מעורים בחיי העם ולתרום לו.

למחרת התקיימה תפילת שחרית חגיגית: פסוקי דזמרה כמו בהושענא רבה, ומ"ישתבח" בניגון של יום טוב. לאחר ההלל בברכה, נהגו לקרוא - אף שהרצי"ה לא נהג כך - בדברים יא, כב-כה, ללא עולים וללא ברכות, ובימי שני וחמישי קראו בפרשת השבוע כרגיל.

לאחר הסעודה החגיגית בצהריים התקיים בבית המדרש שיעור בענייני היום מפי אחד מגדולי רבני הציונות הדתית שהזמין הרב. לאחר מכן יצאו התלמידים לטייל ברחבי הארץ, כדברי הרב שזו מצוות היום. הרב הקפיד להגיע למקום שבו נעשה מנגל.

הרב הקפיד לא לשחרר תלמידים לביתם לחג, משום שהיה חשוב לו להעביר להם את משנתו ביחס למדינה ויום חגה. היו שנים שבהן התקיימו בבוקר שיעורים בענייני היום, והיו שנים שבהן התלמידים יצאו לטיול בעקבות לוחמים וכדומה, ורק לאחר מכן שוחררו לביתם. בהמשך, בעקבות לחץ של הורים, הרב שחרר את התלמידים כבר בערב לאחר התפילה.

הרב התגלה במלוא גדולתו כמחנך ומנהיג של הציונות הדתית, בשתי תקופות קשות ביותר שהיא עברה. בסוכות תשמ"ב, לקראת פינוי חבל ימית בהתאם להסכם השלום עם מצרים, ירד הרב עם משפחתו לימית בניסיון לעצור את הנסיגה מסיני. בכ"ח בניסן פונתה ימית לאחר מאבק קשה. השבר בציבור הדתי־לאומי ביחס למדינה, לראשיה ולצה"ל היה גדול. נקודת המבחן הגיעה מיד, ביום העצמאות. למרות הכאב והכעס, הרב לא זז ממשנתו וחגג את היום ללא כל שינוי. לשואלים הסביר כי חובת ההודיה לקב"ה על תקומת מדינת ישראל איננה תלויה בהרגשה האישית או במצב הרוח הלאומי, ולא ברמה הדתית של תושביה. בשיחה בליל החג דיבר הרב על גדולת היום למרות המשברים והנסיגות, וקרא לתלמידיו לגדול ולהתרומם מתוך המשבר.

לקראת הגירוש מגוש קטיף, רבים ביישובים וגם ברחבי הארץ התלבטו קשות האם לחגוג את יום העצמאות על הקמת המדינה שראשיה מתכוננים לעוקרם מביתם, והאם להמשיך לומר את התפילה לשלום המדינה. הרב נשאר ממלכתי. יחד עם הרבנים יעקב אריאל, שלמה אבינר ואהרן ליכטנשטיין, הוא חתם על "גילוי דעת" שהבהיר לציבור כי מעשי הממשלה השליליים לא צריכים לשנות את היחס למדינה, שהיא מתנה אלוקית:

עם כל הכאב שאנו חשים על דרכה של המדינה, אנו חוגגים את האור ואת הטוב שבה... ביום העצמאות זה נמשיך ונודה לריבונו של עולם על החסד שגמל עמנו, וכן נקדיש תשומת לב מיוחדת לבירור היעוד של מדינה זו, והדרכים בהן אנו יכולים להשפיע על דרכה וקירובה לדמותה הראויה.

בהסכמתו התפרסמה לראשונה חוברת ובה ארבעה ממאמריו על המשמעות הדתית של יום העצמאות, והיה בה חיזוק לרבים. לאחר הגירוש שררה תחושה קשה, כאילו "ראשית צמיחת גאולתנו" מצויה בנסיגה. היו שסירבו לחגוג את יום העצמאות, והיו שהכניסו שינויים בתפילה לשלום המדינה. הרב התנגד לכך, וחגג את יום העצמאות תשס"ו כרגיל. בשיחתו בליל החג בישיבה אמר: אם היינו מאבדים את רצועת עזה במלחמה, הייתה לי קושיה על הקב"ה. אך כעת שאיבדנו אותה במו ידינו, הטרוניה היא רק עלינו, כי אנו עזבנו שטחים שקיבלנו במתנה מבורא העולם.

מכה קלה בסנטר

בפתח המאמר הזכרנו את עיסוקו של הרב דרוקמן בצעירותו בשאלת הגילוח ביום העצמאות, שפתחה את הקשר שלו עם הרצי"ה. לפני כן הוא הפנה את אותה שאלה לרבנות הראשית, והמזכיר שלה השיב לו: "מטעמי הלכה, לא הותרו בחג העצמאות מכל הדברים האסורים בימי הספירה כי אם תזמורת בלבד". לאחר זמן קיבל הרב מהרבנות הראשית תשובה לשאלה נוספת שלו, ובה נאמר שהיא לא נזקקת לשאלות של יחידים, ועליו לפנות לרבנות המקומית. בעקבות זאת הפנה הרב את השאלה לכמה רבנים, בהם כאמור הרצי"ה.

מהרב נתן־צבי פרידמן, רב שיכון ה' בבני־ברק, קיבל הרב תשובה הלכתית מנומקת שמתירה להתגלח. הרב שלח פסק זה, ללא הזכרת שם כותבו, לרב איסר יהודה אונטרמן, רבה של תל־אביב־יפו וחבר מועצת הרבנות הראשית. הרב אונטרמן סמך את ידיו עליו באומרו: "הדברים נכונים וצודקים מאוד". אז שלח הרב חוזר לכל סניפי בני עקיבא בארץ בדבר ההיתר להתגלח לכבוד חג העצמאות. הרב הסתמך על פוסק גדול נוסף, כפי שכתב בנוסח שערך לתפילות היום בישיבה:

בהתאם לפסק הלכה שנקבע בזמנו, בהסכמת הרב הראשי של עיה"ק ירושלים, הגאון המנוח הרב ר' צבי פסח פרנק זצ"ל, מותר לספר את הזקן ביום העצמאות.

לימים נהג מנהל הישיבה התיכונית אור עציון, חיים בר־ישע, לתלות מודעה שבה נכתב: מותר להתגלח לכבוד היום, בבחינת "הכרת פניהם ענתה בם". נראה כי הרב הוא שניסח אותה, שכן בפסוק זה השתמש גם רבו הרצי"ה בעניין זה. בכל שנה, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, נתלתה בישיבת ההסדר אור עציון מודעה מטעם הרב ובה הובאו מקורות ונימוקים להיתר להתגלח לכבוד יום העצמאות מחצות היום. שנה אחת נכנס הרב לבית המדרש וראה תלמידים שלא התגלחו. הוא נתן להם מכה קלה על זיפי זקנם, והם הבינו את הרמז.

הטנק הקדוש

בעבר התקיים ביום העצמאות מצעד צה"ל; האחרון צעד ביום העצמאות ה־25, בתשל"ג. לקראת שנת השלושים למדינה הציעה הממשלה לחזור ולקיים מצעד לכבוד תאריך חגיגי זה. בדיון שהתקיים בכנסת עמד הרב, שהיה אז חבר כנסת, על חשיבות המצעד:

אין לך ערך מקודש מהצלת עם ישראל, מעמידה נגד אויבי ישראל שרוצים להשמידו. ועל כן גם הטנקים והאווירונים וכל כלי הנשק, שמשמשים לכך, גם להם יש ערך, הם תשמישי קדושה.

גם בנושא זה ניכרת השפעתו של רבו, הרצי"ה קוק, שהקפיד לחזות במצעד מנימוקים דומים, באומרו: "כל כלי הנשק למיניהם, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קדוש".

הרב דרוקמן ראה ביום העצמאות יום קדוש, וכינה אותו "חג העצמאות". כמחנך גדול הוא הראה בדוגמה אישית, בסבלנות ובהזדהות אמיתית עם ערכי הציונות הדתית, כיצד ניתן לחנך את בני הנוער לשמוח שמחה אמיתית ביום העצמאות, גם ללא אמצעי בידור. הרב יצר נוסח תפילה מיוחד ליום העצמאות ולא שינה אותו, אף שהיו רבנים שחלקו עליו. בזכות ספריו יש לנו היום משנה ציונית־דתית סדורה על גדולת היום, ועלינו להנחיל אותה בגאון.

אם הרב היה חי עימנו היום, בטוחני שביום העצמאות השנה הוא היה מורה לכל הספקנים כי למרות שנתיים וחצי של מלחמה קשה נגד שונאינו החפצים להשמידנו, מלחמה שרבו בה השכול, הפציעות בגוף ובנפש, ונזק עצום ברכוש, יש להלל ולהודות לקב"ה ביתר שאת על השגחתו המופלאה על המדינה ותושביה, בניסים נסתרים וגלויים, ועל עם ישראל וצבאו שהתגלו במלוא גדולתם, גבורתם וחוסנם.