ספרו לעצמכם את הסיפור הנכון

בוקר טוב מה"צפון". יש איזו נטייה, בעיקר אצל כתבים ואנשים שמביטים על המפה מרחוק - מאזור המרכז, נניח - לתאר את מה שקורה כאן ב"צפון" כ"ירי בלתי פוסק". זה נשמע דרמטי, אולי אפילו נובע מאמפתיה, אבל זה לא מדויק. מי שחי כאן יודע: אין "צפון" ואין "ירי בלתי פוסק". יש ירי לאזורים מוגבלים בצפון, ואז הפסקה, עוד ירי ושוב הפסקה.

רגעי המתח מתחלפים די מהר ברגעי חיים. זה לא מבטל את האיום, זה לא מוסיף לנו התראה מוקדמת או עוד כמה שניות יקרות בזמן ההתגוננות, אבל זה כן משנה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים.

לסיפור הזה יש משמעות, כי אחרי המילים נמשכים הלבבות. כשאתה מספר לעצמך ולציבור שמדובר במציאות בלתי נסבלת, רציפה בזמן ובמרחב, חסרת אוויר – אתה גם מייצר תחושה כזו; את, בלי משים, שוחקת את הרוח; אתם הופכים את החיים למשהו שאי אפשר להכיל. כשאתם אומרים "הצפון" בלי להבדיל בין הגליל המערבי, הגליל העליון, אצבע הגליל, עמק החולה והגולן – אתם מייצרים תמונה שקרית, מוגזמת, קשה להכלה. זה לא המצב.

הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן משפיעה כרגע בעיקר על המרכז והדרום. אצלנו עדיין יש מלחמה מול חיזבאללה.

אבל המציאות מורכבת יותר, ואולי דווקא בגלל זה גם מעודדת יותר: אמת, יש ירי, אבל לא כל הצפון תחת אש, וגם לא כל הזמן. יש הפוגות ארוכות, גם גיאוגרפיות, ובתוך ההפוגות האלה מתקיימים חיים. ילדים משחקים – בעיניי ראיתי – אנשים עובדים ועסקים פועלים. אלו חיי מלחמה, אבל עדיין חיים.

אף שרבים בחרו לצאת להפוגה באזורים שיש בהם קצת יותר זמן להתארגן לפני שהטיל נופל, רבים התעקשו להישאר, לחזור – או אפילו להגיע מחדש. כן, ממש עכשיו, תוך כדי המלחמה, יש משפחות שעוברות לקו העימות, שסופג את רוב האש. הן לא רק באות לביקור הזדהות, אלא ממש עוברות - לשתולה, למטולה, לקריית־שמונה. אלו לא סיפורים שמגיעים לכותרות, אבל זו אולי הכותרת האמיתית של התקופה הזאת. בזמן שיש מי שממהרים להכריז על קריסת הצפון, יש מי שאורזים קרטונים ונכנסים לבית חדש על הגבול. כל מעבר כזה הוא זריקת חוסן, חיסון מפני הפחד מה יהיה מחר.

ברור שלא קל לנו. משפחות רבות שהיו מפונות חזרו ושוב התפנו מיוזמתן, או מצאו את עצמן ברחוב ריק. עסקים שלא התאוששו מהמלחמה הקודמת נכנסו שוב לתקופה של הישרדות. חלקם נסגרו או ייסגרו. כבישים שרק נסללו, נרמסו בזחלי טנקים ונגמ"שים (למזלנו רק מעט, כי הצבא הפיק לקחים וכבר לא מכניס ליישובים כלים משוריינים שלא על מובילים). גם החקלאות עוד לא השתקמה, ושכונות הצמיחה החדשות עוד לא קמו. ובכל זאת יש תקווה ויש חלוציות, והכול תלוי בסיפור שאנחנו מספרים.

זה לא אומר שאין פחד. ודאי שיש. כל הורה כאן מכיר את הרגע הזה – אזעקה שמגיעה ללא הכנה, ואתה שואל את עצמך: איפה הילדים נמצאים? הספיקו להגיע למרחב מוגן? ומה זה עושה לנפש כשאימת הכטב"מ מגיעה ללא התראה מוקדמת?

לפני כמה ימים ביקר אצלנו הרמטכ"ל אייל זמיר. הוא נכנס לגזרה המערבית של לבנון, ובדרך חזרה עצר גם ביישובים הסמוכים לגבול. הוא בא להרגיש את השטח, לפגוש את מחלקות ההגנה המגויסות מתחילת המבצע, ולשמוע מה מטריד את התושבים. זו לא הפעם הראשונה שרמטכ"ל מבקר אצלנו. גם קודמו הרצי הלוי היה פה במהלך מבצע חיצי הצפון.

אבל הפעם זה היה אחרת. בפעם הקודמת קדמו לביקור הפצצות כבדות. רגע לפני שהלוי הגיע, מטוסים הבעירו את דרום לבנון ופטריות עשן שחורות היתמרו לגובה. הפעם – שקט. שום מטוס לא הקדים את בוא הרמטכ"ל זמיר. משהו השתנה בחודשים שעברו בינתיים. חיזבאללה נפגע קשה, נהדף לאחור והפך לצל של עצמו.

זה לא ההישג הסופי שאנו מפללים אליו, כי חיזבאללה עדיין קיים, אבל זה הישג גדול, כמעט בלתי נתפס אם חוזרים לנבואות הזעם שניבאו חורבן והרס במקרה של מערכה מולו.

במהלך השיחה האינטימית עם המפקד, שאלתי את זמיר שאלה פשוטה: האם אוכל לשבת עם המשפחה לשולחן שבת בסלון בלי לחשוש שטיל נוסף נגד טנקים יפלח לנו את הבית? הוא הסתובב אליי וענה בחדות: כן, זה לא יקרה שוב. הוא לא נביא, גם אני לא, אבל זו אמירה ברורה שנועדה להתוות כיוון - לא חוזרים לקווי 7 באוקטובר, יעלה כמה שיעלה. ישראל למדה מהטעות.

אולי כאן נכנס גם ההקשר הרחב יותר. הציבור הישראלי הבין בשנתיים וחצי האחרונות דבר יסודי: ההפך ממלחמה הוא לא שלום, אלא מלחמה קשה יותר בהמשך. לכן, למרות העייפות, למרות קולות הקושי והכאב – ויש כאלה, גם אצלנו – יש רוב שקט ועיקש שמבין את המחיר ומוכן לשלם אותו עכשיו כדי לא לשלם מחיר כבד יותר בעתיד.

האביב הגיע, ועדיין יש פה ימים של גשם שוטף ובוץ טובעני. אבל התותחנים ממשיכים לירות גם כשהכול רטוב וקשה. הייתי שם, ראיתי את זה מקרוב. גם הנעליים שלי טבלו בבוץ. גם השריונרים עובדים ללא הפסקה, מכינים את הכלים להמשך התמרון בצד השני של הגדר. זה נשמע קלישאתי, אבל אחרי יום חורפי זורחת השמש, ואחרי כל לילה מתוח באמת מגיע בוקר – ועם השמש והבוקר חוזרת גם האפשרות לבחור איך לספר את הסיפור שלנו.

אפשר לספר על ירי בלתי פוסק, ואפשר לדבר על חוסן בלתי פוסק. אני בוחר באפשרות השנייה - לא כדי לייפות את המציאות ולקשט אותה, אלא כדי לדייק אותה.

כי בהפסקות שבין האזעקות - והן רק הולכות ומתרבות ככל שצה"ל מעמיק את האחיזה שלו בדרום לבנון - מתגלה משהו עמוק יותר: היכולת להמשיך לחיות, לבחור ולבנות אפילו על קו העימות.

אולי זו התשובה הכי טובה לכל מי שממהר להספיד. לא רק שאנחנו מחזיקים מעמד – אנחנו גם ממשיכים קדימה. זה הסיפור שצריך לספר, ושאליו אתם צריכים להצטרף. עלו לצפון, לגליל המערבי, לגליל העליון, לגולן.