"לפתוח גמרא בקריית-שמונה זה אירוע ציוני"

אליאב סמואל, מנכ"ל ישיבת ההסדר בקריית־שמונה. בן 41, נשוי למירב, אב לשישה. תושב קריית־שמונה: "המקום הכי טוב בארץ, אם לא בעולם"

שלום אליאב, מה שלומך?

"שלומי מצוין, חסדי השם. חגגנו את חג הפסח כהלכתו בקריית־שמונה".

איך נראה החג, ובכלל איך היו השבועות האחרונים בעיר?

"החג היה באווירה ביתית, ואני מניח שלא רק בקריית־שמונה. היינו הרבה בבית עם הילדים. לא הלכנו לטייל ולהרגיש את האביב כמו בכל שנה, בזרימת הנחלים ובפריחה היפה, אבל אנו רואים את האביב ואת החרמון המושלג מהבית, ושמחים שאנחנו גרים במקום הכי יפה בארץ.

"היו פה ימים שהיו פה חמש, שש או שבע אזעקות, אבל לקראת סוף פסח היו שלוש או ארבע ביממה. אנחנו גרים בגבול, ואנחנו יודעים את זה. אנחנו צריכים להימצא ליד מרחב מוגן. בזכות צה"ל, שנכנס ללבנון, המרווח בין אזעקה לנפילה עבר מאפס ל־15 שניות. מרגישים שהמלחמה מתקדמת.

"חוץ מזה, יש הרבה רעשי מלחמה. בגלל שחיל האוויר פעיל בגזרות אחרות, כוח האש העיקרי פה הוא תותחנים. יש פה חיילי סדיר ומילואים שעזבו הכול ונקראו לדגל, חלקם בוגרי הישיבה. להיות חיילים במזג האוויר שכולל גם גשם ובוץ זה לא פשוט. אנחנו חושבים הרבה עליהם ועל גבורתם".

עוד לפני שאגת הארי, רבים מתושבי קריית־שמונה לא חזרו אחרי הפינוי. מה הייתה האווירה בעיר?

"אנשי קריית־שמונה, הקיבוצים, תושבי מטולה והאזור - כולם גיבורים. הם מחזיקים את הקו הזה לא בשנה האחרונה, אלא עשרות שנים. בעבר הכריזה על טיל הייתה מושמעת אחרי הנפילה. מי ששב הביתה חזר בשביל להיות פה, והוא לא שונה מהחלוצים שהיו כאן לפני 120 שנה.

"לגבי הפינוי, אין כמו בבית. היינו בכל מיני מקומות, עם ישראל התגלה במלוא תפארתו. אנחנו היינו באלון־שבות, וכולנו מכירים תודה על כל הכנסות האורחים. אבל זה לא פשוט. אנשים עברו בין ארבעה, חמישה ואפילו שישה מקומות, כי פה לא הסתדרו עם הילדים ושם לא הסתדרו עם הדירה. אנשים לא חזרו לעיר כי רצו יותר יציבות לילדים או לעצמם. אני לא מכיר אנשים שלא חזרו בטריקת דלת או בגלל כעס".

גם הישיבה עברה הרבה טלטלות בשנתיים וחצי האחרונות.

"בישיבה יש היום 250 תלמידים. במלחמה נפלו חמישה מתלמידינו, ואנחנו ממשיכים לאורם ולאור עוד 13 תלמידים שנפלו בשנים הקודמות. אנחנו גם זוכרים את חיילי צה"ל שנפלו פה, ובזכותם אנחנו מרגישים שיש לנו תפקיד.

"הישיבה והעיר חד הן. הייתה החלטה מורכבת לפנות את הישיבה, וישיבת נחלים קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. היינו שם במשך שנה וחודש. מיד כששמענו על חתימת הפסקת האש עם לבנון החליטו ראשי הישיבה - הרב צפניה דרורי, הרב ישראל קירשטיין והרב אריאל ברקאי - לחזור. חמישה ימים אחרי הפסקת האש הישיבה חזרה לעיר. זה היה המוסד הראשון ששב לכאן, בסיוע של הרבה אנשים. החזרה סימלה את זה שקריית־שמונה מגיעה הביתה בגאווה ובשמחה, אולי כמו ארון הקודש שהולך לפני המחנה. בכל תקופת הפינוי ישנו בישיבה חיילים. היו פה כמעט 15 אלף לינות.

"חזרנו בט' בכסלו, והשנה חגגנו בראש חודש כסלו שנה לחזרה. הזמנו את כל בתי הספר בעיר, ממלכתיים וממלכתיים־דתיים, ואת אנשי העיר והקיבוצים, ואמרנו תפילת 'הלל' שלם כהודאה. זה היה אירוע מרגש מאוד".

האם אתה רואה תפקיד לישיבה ולתלמידיה בהתפתחות של העיר?

"גם בזה הישיבה והעיר חד הן. בא' בניסן התלמידים היו אמורים ללכת הביתה, אבל החבר'ה ביקשו להישאר פה, ללמוד חצי יום ואחר כך לצאת למשימות, לסייע למשפחות רווחה, לשמח ילדים במקלטים. שניים מהם אפילו באו לערוך ליל סדר במקלט.

"מבחינתנו זה מובן מאליו. בכל השנים, ובמיוחד מאז החזרה, הבנו שהישיבה לא נמצאת פה רק כמקום לשבת וללמוד בו, שזה גם חשוב, אלא שיש לנו עוד משימה - להיות חלק מהצמיחה של העיר. בהתחלה זה היה בשיקום פיזי, לסייע לאנשים שחזרו והבתים שלהם לא היו ראויים למגורים, או בשיקום הגינות הציבוריות, בשיתוף פעולה עם מחלקת החינוך ואגף הרווחה בכל מיני משימות מתוך רעיון שהישיבה היא חלק מהמקום הזה. יש הרבה מיזמים שאנחנו עושים יחד עם העיר, זה נראה לי טריוויאלי".

אתם רואים ערך בכך שבוגרי הישיבה יישארו לגור בה?

"כן, לישיבה יש מיזם בשיתוף מדינת ישראל להשארת תלמידים בקריית־שמונה. לתלמידים שלנו יש מקום בלב לקריית־שמונה גם אחרי שהם מסיימים את הלימודים בה, ואין סיבה שהם לא יבנו את ביתם וילמדו פה. הם רואים את זה בדוגמה אישית מהרבנים שלהם ומראשי הישיבה. זו באמת הזדמנות להגיד מילה טובה לראשי הישיבה ולצוות הישיבה על העמידה האיתנה. הפינוי והחזרה לא היו פשוטים. התלמידים רואים את המסירות, ורוצים להתחבר לזה.

"זה אכן קורה. הישיבה מתפתחת. משפחות אברכים קובעות פה את ביתן, וגם תלמידים שמסיימים שיעור ה' ושיעור ו' מחליטים להישאר. יש לנו שיתוף פעולה עם מוסדות לימודים ומקומות עבודה באזור".

איפה עומד זרם המשפחות החדשות לעיר?

"זרימת המשפחות החדשות ממשיכה ומתגברת, ואנחנו מקווים שאחרי המלחמה היא תתעצם. מי שמובילה את התחום היא כנרת הרץ מטעם קרן קהילות והקהילה הצעירה, והיא מחברת את המשפחות למקום. צריך לתפור חליפה לכל אחד - בית, בתי ספר וגנים לילדים, מקומות עבודה וליווי. יש פה מערך שלם".

המערכה הזאת תפסה את כולנו בתחושה שחיזבאללה מוחלש ולא מאיים כרגע, ופתאום זה התהפך.

"נכון, אני חושב שאנשים חזרו בתקווה - וזה משהו שמלווה אותנו תמיד - שהם שבים למקום שקט. אבל אויבינו עדיין קמים עלינו לכלותנו, ואנחנו עודנו יכולים להם. אני חי בתחושה שכל פעם מגלים שצריך לכסח עוד קצת את הדשא בצד השני".

אבל הכיסוח הקודם לא היה לפני הרבה זמן.

"היו כאן 15 שנה של שקט לפני 7 באוקטובר, ואנחנו יודעים מה צמח שם בתקופה הזאת. עדיף לנו לשמוע את רעש התותחים בצד שלנו מאשר את השקט. נכון שהשקט נצרך בשביל התיירות ובכלל, אבל אנחנו עדיין צריכים לאחוז בנשק ולהתפלל לקדוש ברוך הוא שיצילנו מידם".

ראש העיר שלך מדבר הרבה על התקציבים ותשומת הלב הנדרשת לשיקום העיר. האם אתה חושב שקריית־שמונה מקבלת מספיק משאבים מהמדינה?

"ראש העיר אביחי שטרן מוסר את נפשו על העיר, כולנו מסייעים לו במה שאפשר, ואנחנו רוצים לראות איך העיר הזאת צומחת - לא איך היא חוזרת להיות מה שהיא הייתה, אלא צומחת והופכת להיות עיר ואם בישראל, עיר מחוז לכל הקיבוצים והמושבים שיש סביבנו. רמת התמיכה וההשקעה, כל ההתנהלות, צריכים להיות בהתאם".

זה לא נמצא מספיק גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה?

"אני חושב שיש ריבוי זירות במדינת ישראל. אנחנו שמחים שהדרום מתפתח, שיש בו שקט ושעם ישראל מחבק אותו ועובר לגור שם. עכשיו תור הצפון הגיע. זה לא בִמקום הדרום, ואנחנו לא רוצים לקחת משהו מאף אחד.

"צריך להביא את עם ישראל כדי שיבוא לגור פה, וזה מה שיפתח את המקום. לא להפך. לבנות קודם מפעל לא יעזור, אם בסוף לא יהיו בו עובדים. אנחנו רוצים שעם ישראל יגלה את המקום היפה הזה, שימשיכו לבוא לפה בקיץ, ושגם יישארו כאן. שכל אחד יעשה כפי יכולתו. יש כאלה שיבואו לגור פה, יש כאלה שיכולים להעביר לפה את העסק שלהם, וכאלה שיכולים להעביר לפה את הקניות שלהם. כך כל אחד יסייע בצמיחה של הצפון".

אנחנו בראשיתם של הימים הלאומיים. איך אתה רואה אותם ואת זמן קיץ שמתחיל בקרוב?

"זמן קיץ תמיד נותן כיוון. אנחנו יודעים לא רק מה אנחנו עושים, אלא גם למה. בטח אם מתחילים ביום השואה וחושבים איפה היינו לפני שמונים שנה ואיפה אנחנו נמצאים היום, דרך גבורת החיילים שלנו בכל מלחמות ישראל ובמיוחד בשנים האחרונות, דרך הכיוון הלאומי של מדינת ישראל, ועד מתן תורה. לפתוח גמרא בקריית־שמונה זה לא רק אירוע ערכי־תורני, אלא גם ציוני. לפתוח ספר או לצאת למילואים, כל דבר כזה הוא צמיחה".

"זמן קיץ תמיד נותן כיוון. אנחנו יודעים לא רק מה אנחנו עושים, אלא גם למה. בטח אם מתחילים ביום השואה וחושבים איפה היינו לפני שמונים שנה ואיפה אנחנו נמצאים היום, דרך גבורת החיילים שלנו בכל מלחמות ישראל ובמיוחד בשנים האחרונות, דרך הכיוון הלאומי של מדינת ישראל, ועד מתן תורה. לפתוח גמרא בקריית־שמונה זה לא רק אירוע ערכי־תורני, אלא גם ציוני. לפתוח ספר או לצאת למילואים, כל דבר כזה הוא צמיחה".