הימין תמיד ידע ללעוג - ובצדק - למי שחיפשו סיבות הגיוניות והצדקות למעשי רצח וטרור של הערבים. כמו בפרוטוקול מסודר, רגע אחרי שאנשי מד"א וזק"א הגיעו לזירה כבר היה גורם ביטחוני או מדיני או תקשורתי שהיה מסביר לנו איך למחבל בעצם לא הייתה ברירה אלא לשפוך דם יהודי.

חוסר הברירה תורץ לעיתים במצב כלכלי רע, אף שהיו מחבלים שעבדו והתפרנסו בישראל יפה מאוד, במצב נפשי רעוע, בכישלון במבחני הבגרות או באהבה נכזבת. אף פעם לא הוסבר איך הסכין של אותם מחבלים מתוסכלים או מעורערים נפשית מוצאת בקצה שלה תמיד יהודים, ואיך לא מצאנו יהודים שדוקרים ערבים מאותן הסיבות ממש.

במקרה הרע יותר הסבירו לנו איך זו אשמתנו, ושאנחנו בעצם אלו שגרמנו לכך שיירצחו יהודים. כשהיה תהליך מדיני זה היה כדי לעצור אותו, וכשלא היה תהליך מדיני זה היה כדי להתניע אותו. סיבות אחרות היו קידום תוכנית בנייה של התנחלות בשומרון, צמצום אישורי העבודה, נסיעתם של מתנחלים בטרמפים, העלייה להר הבית, תגובה ל"תג מחיר" או אפילו האיסור לשבת על המדרגות בשער שכם בחודש רמדאן. אם אין משהו פרטני על הפרק, תמיד אפשר להשתמש בצוק העיתים בג'וקר הקבוע - "הכיבוש".

השבוע גם בימין נדבקו בצורך לתרץ באופן רציונלי מעשים אכזריים. פדוי השבי בר קופרשטיין סיפר בריאיון בישראל היום ששוביו הכו בו ובחבריו לשבי באלות ובשוטים, והצדיקו את עצמם בכך ש"מתפרסם בעולם שהחיילים שלכם הכו אסירים שלנו במחנה שדה־תימן, אז עכשיו אתם תחטפו".

מרגע פרסום הריאיון הדיון הציבורי התפצל למחנות המוכרים, אך הפעם בשינוי תפקידים אירוני. בשמאל מיהרו לפקפק באמינותו של שורד השבי, כי זה נפל כנראה בדיוק ביום בשבוע שבו "הנאמנות לעובדות" גוברת על "ההקשבה לקורבן". בימין מיהרו לאמץ את עדותו כהוכחה ניצחת לצדקתם: הנה, ראו איזה סבל נגרם בעקבות פרסום הסרטון של גיא פלג.

תוך כדי הדיון הציבורי אנשי הימין נפלו בפח הרציונליזציה של השמאל לפגיעה ביהודים. אולי מתוך רצון מובן בהחלט "לתקוע" לערוץ 12 וגיא פלג, גם בימין בעצם תלו את האלימות והאכזריות של המחבלים השובים בסרטון שפורסם, ולא בגלל שהם פשוט חיות אדם שלא צריכים תירוץ כדי לפרק יהודי במכות כל אימת כשהם יכולים.

חשוב לזכור שהנאצים שאתמול אנסו נשים, רצחו את ההורים לעיני ילדיהם ושרפו בתים על יושביהם לא נזקקו לסרטון שפרסם גיא פלג כדי לגבש עמדה מוסרית על יחסם ליהודים. גם לפני שהחלו להכות את קופרשטיין וחבריו במנהרות עזה הם גזלו את חירותם של אזרחים והתעללו בהם. הם לא צריכים "תירוץ" כדי להשתמש באלימות, אלא רק הזדמנות. השימוש שלהם בפרשת שדה־תימן אינו הסיבה למכות, אלא הצידוק המניפולטיבי שנועד להוסיף התעללות על זו הקיימת ממילא.

ההתפלפלות הזו אינה רק טעות טקטית בוויכוח ברשתות החברתיות, אלא הדהוד מסוכן של הקונספציה שהובילה אותנו בעיניים עצומות אל תהומות 7 באוקטובר. במשך שנים ישראל הרשמית התמכרה למחשבה שאפשר "לנהל את הטרור" באמצעות גירויים ותגובות. האמנו שאישורי עבודה לעזתים "ירגיעו" את חמאס, וחששנו שפינוי אוהל של חיזבאללה בגבול הצפון "ירגיז" את הארגון ויצית מלחמה.

בבסיס הגישה הזו עמדה ההנחה המופרכת שהאויב פועל מתוך לוגיקה כלכלית או כדאית שאנחנו יכולים לשלוט בה. כך, אם נתנהג "נכון", הצד השני יתנהג בהתאם.

המציאות הכתה בנו בדם ואש, והוכיחה שהרצון להשמידנו אינו תלוי הקשר; הוא המנוע ולא התגובה. הימין התנגד לפרסום הסרטון הרבה לפני עדותו של קופרשטיין מכמה סיבות טובות, אבל אסור שאכזריות חמאס תהיה אחת מהן. כשהימין מאמץ את הטיעון שפרסום סרטון כזה או אחר גרם לאלימות בשבי, הוא בעצם חוזר במו ידיו אל המחשבה המעוותת והגלותית משהו, שלפיה גורלנו ושלום ילדינו תלויים במידת הנחמדות שלנו לאויבינו ולא בהשמדתו.