עבורנו, תושבי ירוחם, מפלס המים באגם ירוחם הוא מפלס הכינרת שלנו. בכל שנה בחורף, רבים מאיתנו עוקבים בדריכות אחר גובה המים באגם הגדול בנגב, שמתמלא על ידי מי שיטפונות מנחלי האזור. בעבר, כמעט מדי חורף, התמלא האגם וגלש מעבר לסכר הגדול, כשהוא משאיר אחריו גבים עמוקים להנאת המטיילים. בשנים האחרונות לא ירדו הרבה משקעים בהר הנגב, ולא זכינו לראות אגם מלא. הפעם האחרונה שבה המים גלשו מעבר לסכר הייתה לפני שש שנים, בחורף 2020, שנת הקורונה.

והנה, ביום שישי לפני כמעט שבועיים, זה קרה. בשעות הבוקר המוקדמות כבר התמלאו קבוצות הווטסאפ בתמונות וסרטונים מהאגם הגולש, ובמהלך היום הגיעו מאות תושבים לצפות במים השוצפים במורדות הסכר ובאפיק הנחל. עבר שבוע, וביום שישי האחרון האגם גלש שוב, והפעם עם זרימה חזקה אף יותר. ובכל זאת, כשהגעתי לשם בשעת בוקר מוקדמת פגשתי שם רק בודדים. אומנם במהלך היום פקדו את הסכר עוד מבקרים, אבל ברשתות החברתיות עלו פחות תמונות וסרטונים, ורמת ההתלהבות מהגלישה הנדירה הייתה נמוכה מאוד בהשוואה לשישי שקדם לו. התרגלנו.

הסיפור של סכר אגם ירוחם הוא משל טוב למציאות חיינו. אנחנו מתרגלים מהר מאוד לאירועים חריגים, ואותו דבר קורה לנו גם עם ניסים. במוצאי שבת שעברה נפלו בדימונה ובערד שני טילים איראניים בעלי מאות קילוגרמים של חומר נפץ. דירות רבות ניזוקו מההדף, עשרות תושבים נפצעו, אבל אף אחד לא נהרג, כי בשתי הערים אירע נס גדול: הטיל נפל בין בניינים, ולא פגע ישירות במבנה. ובכל זאת, בעל הנס לא מספיק מכיר בניסו. התרגלנו לניסים. זה נראה לנו הגיוני ומובן שמאות טילים נורים עלינו מאיראן ו־90 אחוזים מהם מיורטים בהצלחה, וגם כשהיירוט נכשל במקרים בודדים, רוב הטילים נופלים בין בניינים.

הדברים הללו נכונים גם ביחס להישגים הצבאיים המרשימים של "שאגת הארי". אחרי שבמכת הפתיחה הצליחו צבאות ישראל וארה"ב לחסל בבת אחת בכירים איראנים רבים, ובהם המנהיג העליון עלי חמינאי, ההודעות על חיסולים נוספים של בכירים, בימים שלאחר מכן, התקבלו אצלנו באדישות מסוימת. התרגלנו לחיסולים ממוקדים מוצלחים במרחק של אלף קילומטרים. התרגלנו שחיל האוויר הישראלי משוטט בחופשיות בשמי איראן ומפציץ מטרות כאוות נפשו. התרגלנו לשיתוף פעולה צבאי הדוק ופורה עם המעצמה הגדולה בעולם. התרגלנו, אבל ההרגל הזה לא מקטין את גודל ההישגים.

אחד מקטעי ההגדה הרלוונטיים ביותר למציאות חיינו השנה הוא הפיוט "דיינו". השיר הזה, שמפרק את יציאת מצרים וכל האירועים שבאו אחריה לשלבים מפורטים, ממחיש את כמות החסדים שגמל הקב"ה עם ישראל מרגע היציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ ובניין בית המקדש. כפי שמזכיר הרב חיים נבון בפירושו החדש להגדה, הכוונה במילה "דיינו" היא לא שהיינו מסתפקים רק באחד החסדים הללו, אלא שכל אחד מהם דורש הכרה והודאה בפני עצמו.

מנהג יהודי פרס בזמן שירת "דיינו" הוא להצליף זה בזה בעלי בצל ירוק. אחד הטעמים למנהג הוא למחות על תלונת בני ישראל במדבר, "זכרנו את הבצלים", ולהזכיר שדיינו גם בחלק מהניסים. רבים תוהים איך זמן כה קצר לאחר יציאת מצרים, ושלושה ימים בלבד אחרי קריעת ים סוף, בני ישראל כבר העזו לפתוח בסדרת תלונות כלפי משה ואהרן ואפילו להתגעגע למצרים. התשובה היא שהם פשוט התרגלו לניסים. כשמתרגלים לחסדים ולא מכירים ומוקירים כל נס, אפשר להגיע מהר מאוד לתלונות.

מרור כורך

אבל בליל הסדר יש גם מרור. את הלילה שבו אנו חוגגים את היציאה ממצרים בהלל ובשירה, אנחנו מתחילים בקטע "הא לחמא עניא" שמזכיר לנו את העוני, וב"עבדים היינו" שמזכיר לנו את הקושי. גם בחלק המעשי של הערב, אנחנו לא אוכלים רק מצה שמסמלת את הגאולה אלא גם את המרור שמסמל את השעבוד. ואם תהינו לרגע איך נכון לשלב את השניים, מגיע ה"כורך" של הלל ודורש מאתנו לכרוך את הגאולה והשעבוד וללעוס אותם יחד.

גם בפסח השנה יש לא מעט מרור שמוטל עלינו לזכור. אנחנו צריכים לזכור את חללי המלחמה, החיילים שמסרו את נפשם למען העם והארץ והאזרחים שנהרגו על קידוש השם, וגם את הפצועים הרבים בגוף ובנפש. בזמן שנשב סביב שולחן הסדר ראוי שנזכור את אלו שלא זוכים לחגוג השנה בבתיהם, בין אם אלו חיילי הסדיר והמילואים שנמצאים בחזית, ובין אם אלו הישראלים הרבים שבתיהם נפגעו מהטילים. שולחן הסדר של רבים מאיתנו עלול להיות מופרע על ידי התרעות ואזעקות. זה לא יהיה נעים, אבל אם זה יקרה, ראוי שנזכור בזמן ההתפנות למרחב המוגן את תושבי הצפון שסובלים מירי חיזבאללה, ללא התרעה מקדימה וכמעט ללא זמן התפנות.

אנחנו יכולים לזכור גם את הקשיים האישיים של כל אחד מאיתנו, אבל בלילה ששותים בו ארבע כוסות, עדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה שלנו, ולזכור את חצי הכוס הריקה של האחרים. את ליל הסדר אנחנו פותחים בהזמנה "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". מי שיש לו, נקרא לחשוב על מי שאין לו. ובתרגום לימינו, יושבי הממ"דים יחשבו על יושבי המקלטים, יושבי המקלטים יחשבו על אלו שאין להם מיגון, וכן הלאה.

בתוך הסיפור

לפני כמעט חצי יובל התארחנו בשבת אצל אחותי בקריית־ארבע. בערב שבת, בדרכנו לתפילה במערת המכפלה, סיפרתי לבני שהיה אז בן ארבע שאנחנו עומדים להתפלל סמוך למקום שקבורים בו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, הדמויות שהוא שמע עליהן בסיפורי הגננת בגן. הילד פתח עיניים גדולות ומשתאות, ושאל בתמימות: "אז מה אבא, אנחנו בתוך הסיפור?"

אחרי כל מה שחווינו בשנתיים וחצי האחרונות, ובפרט בחודש האחרון, כולנו מרגישים בתוך סיפור גדול. אלה כבר לא רק תושבי העוטף או תושבי הצפון, לא רק המפונים ולא רק חיילי המילואים. רגעי המתח הרבים בשבועות האחרונים, ושולחן הסדר שסביבו נשב, מזכירים לנו שכולנו בתוך סיפור ארוך, שלא התחיל ב־7 באוקטובר וגם לא יסתיים מחר בבוקר.