"מרגישים בבית? ספחו כבר": טוביה טננבום רוצה שהמתנחלים יפסיקו להיות תל־אביבים

אחרי שלצורך ספריו הקודמים נטמע בין ניאו־נאצים, רד־נקס אמריקנים, שמאלנים חובבי פלסטינים וחרדים במאה שערים, ספרו החדש של טוביה טננבום עוסק במתנחלים. ודוק: לא "מתיישבים" - טננבום הוא לא איש של פוליטקלי־קורקט מכל כיוון - וגם לא "דתיים־לאומיים". אין לו כרגע עניין עם חובשי כיפות סרוגות מפתח־תקווה או ממודיעין. במשך כמה חודשים חיו טננבום ורעייתו איזי בקרב מה שהוא מכנה "הגרעין האמיתי" של מתנחלי יהודה ושומרון, וכעת רואה אור "סליחה, זה שלך?" (הוצאת סלע־מאיר), ספר עב־כרס מעניין ומשעשע, לעיתים מחבב ואפילו מעריץ, אך לא פעם גם מתריס ואפילו קטלני בביקורתו כלפי מפעל ההתיישבות. כי כזה הוא טננבום, הר געש של אנרגיה שעשויה או עלולה להתפרץ ממנו זמנית מכמה כיוונים שונים.

אנו נפגשים בביתו הזמני בשכונת פלורנטין בתל־אביב, בין התרעה לאזעקה, ואני מתחיל ושואל אותו למה דווקא מתנחלים. "התשובה פשוטה", הוא עונה, "המו"לים הגרמנים שלי הציעו לי. אגב, זה קרה כך גם ברוב הספרים האחרים. רוב הרעיונות מגיעים מהם. לפני כתיבת הספר על החרדים הם אמרו - כתבת עלינו הגרמנים ספר ('אני ישן בחדרו של היטלר', א"ש), אמרת שאנחנו נאצים, בוא נראה מה יקרה אם תלך למקום שבו נולדת, תישאר שם כמה חודשים, נראה מה תגלה שם. הספר הנוכחי הגיע בעקבות כתבה גדולה שפרסמתי בעיתון די־צייט, שראיינתי בה ישראלים מגוונים שונים, ובהם בני קצובר ואברי רן, על המלחמה. הכתבה עוררה הדים והעורך שלי אמר, 'נראה לי שיש לך גישה לאנשים האלה, למה שהספר הבא לא יהיה על המתנחלים?'. סיכמנו סכום, ספר כזה עולה המון כסף, והתחלתי".

בספר הזה, כמו בכל ספריו, נראה שהוא מתגלגל ממקום למקום באקראי, בלי תוכנית מוכנה מראש. "אין שום תכנון במסע כזה", הוא מבהיר. "יש לי ספר שלא תורגם לעברית על מכוני כושר. גם שם הלכתי ממקום למקום בלי שום תכנון. ככה זה תמיד אצלי". אבל האם אפשר כך להכיר את "ההתיישבות", על חצי מיליון אנשיה, או שהחתירה למקומות הצבעוניים והמסקרנים עלולה להביא תוצאה קריקטוריסטית שאינה נאמנה למציאות? טננבום מודה שהוא הולך לאן שלוקחת אותו הרוח. "התחלתי את המסע עם השומרונים באזור שכם, ושאלתי את עצמי איפה ממשיכים באזור הזה. בהר־ברכה כבר הייתי ואני מכיר את השיטה המיוחדת של הרב מלמד לגבי האוונגליסטים, אז בחרתי באלון־מורה כי זכרתי לטובה את בני קצובר שגר שם. לגבי ההמשך, בכלל לא ידעתי למשל שיש מקום שנקרא עדי־עד.

"ראיינתי גם חרדים מתנחלים, ראיינתי חילונים בוורד־יריחו ובפצאל, הייתי באריאל כמה פעמים. מה שלמדתי במשך הזמן מהמנהיגים של המתנחלים הוא שההתנחלויות מחולקות בעצם לשלושה חלקים: הראשון הוא החרדים, כ־37 אחוז, שאין להם שום קשר למקום חוץ מהעובדה שזול לגור שם. הייתי בעמנואל, דיברתי עם תושבים, ולא היה מעניין שם. לא רציתי לבזבז שליש מהזמן שלי רק כי הם שליש מהמתנחלים. פגשתי את החילונים, שגם הם בערך שליש, ומאוד נהניתי להיות בפצאל ובאריאל, אבל רובם באים לגור במקומות האלה לא מתוך 'אידיאולוגיה מתנחלית'. בסופו של דבר, כשאני מדבר על מתנחלים אני לא עוסק במי שגר בהתנחלויות מבחינה טכנית אלא בשליש שמאמין באמונה שלמה שחשוב לגור בחבל הארץ הזה. מבחינתי, המתנחלים הם בני קצובר, שאני זוכר עוד מתקופת סבסטיה. נדלקתי עליו אז, הוא נראה לי כמו נביא, ואלה המתנחלים בעיניי עד היום".

אם המודל שלך היה בני קצובר, לא פלא שהתאכזבת. עולם ההתיישבות השתנה מאז דרמטית.

"ודאי שהתאכזבתי. בני קצובר עצמו אמר לי: 'נכשלתי. רציתי שאלון־מורה יהיה יישוב שפתוח לכולם, דתיים ולא דתיים, וזה לא קיים'. זה כואב לו. הוא לא השתנה".

הספר יוצא בסלע מאיר, הוצאה ימנית שמרנית ידועה, ואתה נחשב לעיתונאי ימני. אני משער שיש הרבה מתנחלים ימנים שיקראו את הספר ויתאכזבו מהכתיבה שלך עליהם.

"אני לא מסכים איתך. דיברתי הרבה עם יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, על הנשירה הגדולה בקרב הדור השלישי למתנחלים, על חוסר הלהט בקרב חלקים גדולים מהציבור הזה, ויוסי אמר לי: 'טוביה, כואב לי לשמוע את זה, אבל הגיע הזמן שמישהו יעיר אותנו'. אני לא פוליטיקאי, אני רואה את זה כעיתונאי. אבל אפילו הוא אמר: 'כואב, אבל הגיע הזמן שמישהו יעיר אותנו מהתרדמה שנפלה עלינו'.

"למה רק ליהודים אסור לספח אחרי שניצחו במלחמה? התשובה היא חוסר אמונה. תראה את האיראנים. הם שונאים יהודים בשם הדת שלהם. ולא משנה כמה הם חוטפים מצה"ל ומצבא ארה"ב, הם עדיין מחזיקים מעמד ושונאים אותנו. למה? כי הם מאמינים. מה קרה לאמונה שלנו?"

"בעיניי, כשאני מסתכל על הספר הזה מהצד כקורא, הוא אומר למתנחלים: אתם לא עושים מה שאתם צריכים לעשות. איפה האמונה שלכם? אתם לא רואים שחצי מהילדים שלכם לא ממשיכים בדרך שלכם? שהנכדים של אחד מראשי המתנחלים המיתולוגיים שהכרתי, חלקם כבר לא דתיים ואחד מהם הפך לליברל שמאלני שירד לברלין?"

חלק ניכר מהספר מוקדש לסיפוח יהודה ושומרון, שלא קורה. אתה חושב שאם המתנחלים היו גורמים לסיפוח השטחים, הנשירה הייתה פחותה?

"כן. אני חושב שזה נובע מאותו הדבר. אם יש לך אמונה אמיתית שזו הארץ שלך וזו המדינה שלך וזו האדמה שלך, אתה מעביר אותה הלאה לדור הבא. אני גר עכשיו בפלורנטין ורבים פה הם יוצאי התנחלויות. אני שואל אותם למה הם עזבו, והם אומרים בפירוש: 'הגענו למסקנה שאפילו אבא שלנו לא מאמין בעקרונות שלכאורה גדלנו עליהם'".

זאת אומרת, הסיבה לכך שהחבר'ה נושרים מהדת ומההתנחלויות ושראשי המתיישבים לא מצליחים לעשות את הסיפוח היא אותה הסיבה, אובדן אמונה בדרך?

"בדיוק. ולא הייתי אומר 'לא מצליחים', אלא 'לא רוצים'".

איך זה משתלב עם תנועה הפוכה לגמרי בהתנחלויות - הקמת חוות ומאחזים?

"אלה שני צדדים של אותו המטבע. הדור הבא של המתנחלים, כמו שאני רואה את זה, עומד בפני שתי ברירות: או לעלות על גבעה או לחזור בשאלה. כי הם מביטים בהורים שלהם, שנבוכים ולא עושים את מה שמצופה שיעשו כבר עשרות שנים. אין לי ספק שאברי רן, אבי המאחזים, מסכים עם כל מילה בספר. דיברתי איתו שעות ואני בטוח שהוא לא רואה במה שכתבתי משהו אנטי־מתנחלי. נגיד זאת כך - אני מאמין שאם שתי מדינות נלחמו או שני צדדים נלחמו ואחד כבש שטח, המנצח צריך לספח אותו. ככה זה בכל מקום בעולם".

אז אתה בעצם עוקף את ממסד המתנחלים מימין.

"נכון. אבל לא כי אני ימין או שמאל, אלא כי זה מה שקורה בעולם. למה יש דאבל־סטנדרט ליהודים? למה רק ליהודים אסור לספח אחרי שניצחו במלחמה? התשובה היא חוסר אמונה. תראה את האיראנים. מה יש להם איתנו? אפילו לא גבול משותף. הם שונאים יהודים בשם הדת שלהם. ולא משנה כמה הם חוטפים מצה"ל ומצבא ארה"ב, הם עדיין מחזיקים מעמד ושונאים אותנו. למה? כי הם מאמינים. מה קרה לאמונה שלנו? הייתי הרבה פעמים ביהודה ושומרון, אבל הפעם גרתי שם תקופה, וזה לא משנה בכלל אם אתה דתי או לא, אי אפשר לא לחוש בכל קילומטר את ההיסטוריה, את הסיפור של התנ"ך".

למי אתם מחכים?

לפני 68 שנה נולד טוביה טננבום בבני־ברק למשפחה חרדית. סב־סבו הוא האדמו"ר מראדזין. כשאביו היה צעיר הוא התחבר לחזון איש והפך לתלמידו המובהק, וטוביה נשלח לחיידר החזון איש: הוא גדל בבית חסידי אך קיבל חינוך ליטאי ("שם התחילה הדפֵקה", הוא מודה). הוא קפץ חמש כיתות וסיים ישיבה גדולה בגיל 14 וחצי. בשלב מסוים הבין שהאמת לא נמצאת בעולם החרדי ועבר ללמוד במרכז הרב, ומשם עבר לישיבת ההסדר במעלות ושירת בשריון כנהג טנק. לאחר השחרור למד בישיבת הכותל. כשרצה ללכת ללמוד באוניברסיטה עשה זאת בניו־יורק, כדי להתרחק ממשפחתו שלא קיבלה בעין יפה את הכיוון האקדמי. הוא למד שם תואר במתמטיקה ומחשבים, תיאטרון וכתיבה יוצרת ואז ספרות אנגלית ("בזבזתי 15 שנה בלימודים, אבל נהניתי"). שם גם הוריד את הכיפה, אך לעדותו הוא נשאר קרוב מאוד ליהדות כל הזמן.

זו גם הסיבה, כך נראה לפחות, שהוא הרשה לעצמו בספר הזה להתעמת עם ראשי המתנחלים באופן נחרץ ולפעמים אפילו בוטה. הוא חש כמו דג במים כשמדברים על יהדות וחשיבותה של ארץ ישראל, ובספר הוא מבטא בכל תוקף את דעתו על מה שהוא רואה בתור "רפיסות" של מי שאמורים לשאת את דגל ההתיישבות. ממושבו בתל־אביב פינת ברלין, הוא פונה בספר לאנשים כמו יוסי דגן וישראל גנץ, שהקדישו שנים מחייהם להתיישבות ביו"ש, ואומר שאין להם מספיק אמונה בצדקת הדרך. "אני לא מגיע אליהם מלמעלה", הוא מסביר. "אני מגיע בתור יהודי, אדם ועיתונאי, שרואה דברים וחייב להגיד אותם. העובדה היא שעוד מעט אנחנו מציינים שישים שנה למלחמת ששת הימים ועוד אין סיפוח. זה כואב לי. כולנו יהודים, ויש לי זכות להגיד מה שאני רוצה על המדינה שלי.

"סיכנתי את החיים שלי בשביל הספרים שלי יותר ממה שהם סיכנו את החיים שלהם באלון־מורה או במקומות אחרים. יחד עם אשתי אנחנו מסכנים את החיים שלנו כמעט בכל יום. אף אחד לא אמר לי להגיע לפה במלחמה. לפני פורים היינו אמורים להגיע לכאן בשביל ההשקה של הספר, והכול בוטל. ובכל זאת אמרתי לעצמי שאני בא לכאן. לא אתן לאיראנים האלה לקבוע איפה אהיה, אם בניו־יורק או בישראל. כל מי ששומע אותי בניו־יורק אומר שאני מטורף, והם צודקים.

"החרד"לים מנסים לחקות את העולם החרדי, וזה פתטי. אצל החרדים יש 'געשמאק', שזה בגדול 'טעם החיים'. סליחה, אבל לחרד"לים אין את זה. באוכל זה בהחלט בא לידי ביטוי - אצל החרדים הכול מכוון למצב רוח טוב ושמחה, אלף סוגי דגים מלוחים, צ'ולנט עם הרבה שומן"

"אז אין לי שום דבר אישי נגד ישראל גנץ, שום דבר אישי נגד בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן־גביר או שמחה רוטמן. אבל כשיושבים מולך אנשים שאמורים להיות מנהיגי ציבור ואומרים פרטים לא נכונים או מגלים חוסר בקיאות בסיסי, אני לא יכול להתעלם מזה. כשאני שואל את סמוטריץ' לגבי בנייה בלתי חוקית של ערבים והוא אומר 'אני לא יכול לענות לך, אני לא יודע', אני לא יכול לשתוק. סליחה, איפה אתם חיים? אני אומר לסמוטריץ': בדרך ממשרד האוצר לקדומים אתה לא רואה את הבתים האלה? מה, אתה עיוור? אתה שקוע בתהילים בדרך?"

ההחלטה שהסיפוח יהיה לב הספר, זה הוחלט מראש או רק תוך כדי השהות שלך בשטח?

"לא היה לי מושג. לא חשבתי על זה בכלל לפני כן. אבל התחלתי לדבר עם אנשים והבנתי שיש פה משהו לא הגיוני. לא הבנתי למה יש ממשלת ימין ולא מספחים. אמרו לי 'טראמפ יגיע', שאלתי אותם מה הקשר. הרי טראמפ כבר היה נשיא ארבע שנים ולא קרה כלום. ובכלל, מה פתאום מחכים לו? מה השיגעון הזה? בפברואר בשנה שעברה טראמפ אמר שהממשל שלו יחליט בקשר לעמדתו לגבי יהודה ושומרון. עברו ארבעה שבועות ושום דבר לא קרה, ואז אומרים לי כמה מראשי המתנחלים שביבי ביקש ממנו לא לספח. אמרתי להם: אם זה המצב, איך יכול להיות שאתם ממשיכים לכהן בממשלה שלו? הבנתי שיש פה עניין עומק שחייבים לדבר עליו".

בוא נדמיין שבשבוע הבא עובר חוק סיפוח בשלוש קריאות. איך זה משנה את המציאות שלנו ביהודה ושומרון?

"משנה מאוד. יש הבדל עצום בין לחם שאתה יודע שמישהו נתן לך במתנה ובין עוגה שקנית או הכנת בעצמך. זה שלי. זה משהו אחר. זה ההבדל בין רכב שכור למכונית שלך, בין דירה שכורה ובין הדירה שלך. ואני אומר: אם אתם מרגישים בבית, ספחו כבר. חלאס. נגמרו הסיפורים. מה, אתם רוצים שהגויים יגידו לכם שאתם בסדר? הם ימשיכו להגיד שאתם לא בסדר גם אם לא תספחו.

"אין לי עניין מיוחד בכתיבת ספר פוליטי. יש לי עניין לכתוב לגבי מה שאני מוצא. כשהייתי ביהודה ושומרון לפני כן לא ידעתי כלום, אבל זה משהו אחר כשאתה גר שם. למשל, תמיד חשבתי שהמרחקים שם גדולים כי לוקח שעה וחצי להגיע מנקודה לנקודה, ופתאום קלטתי שבקו ישר זאת נסיעה של עשר דקות. המקום הזה כל כך פצפון, איך אפשר לחלק אותו? מי המטורף שעדיין מדבר על 'פתרון שתי המדינות'? זה חלום לא מציאותי.

"אז בקצרה - מתנחל שיכעס עליי כשיקרא את הספר הוא לא מתנחל מאמין. כי מתנחל מאמין יודע שאני צודק כשאני אומר להם: 'סליחה, זה שלך או לא שלך?'. אם אתה חושב שזה לא שלך – עוף מפה. אם זה שלך – תספח כבר".

מחמאות ועלבונות

לאורך הספר מוטחות האשמות בציבור המתנחלים, בעיקר במנהיגיו אך לא פעם גם במנהגיו; אבל הקהל שהספר נכתב עליו עלול להתקשות לקרוא אותו גם בגלל השפה, שגולשת לעיתים למה שאני חוויתי כסקסיזם. יש הרבה מיניות נשית בספר - כותרות על נשים יפהפיות, התבטאויות על לבוש של נשים, ניסחים שמקובלים פחות בעולם העיתונות המכובדת כיום. כשאני שואל את טננבום אם זה בעייתי בעיניו הוא מגיב מיד: "בכלל לא. כל מי שקוראים לזה 'סקסיזם' הם הפרוגרסיבים של ה'ווק'. לא אלך בדרכם לעולם. אם יש אישה יפה, אני אגיד שהיא יפה. אני יכול ללכת במאה שערים ולהגיד לאנשים 'איזה נשים יפות יש פה' בלי למצמץ. אמרתי פעם שם לחסיד אחד: 'אני הולך פה ורואה שהנשים שלכם יפהפיות'. הוא אמר לי: 'טוביה, הקדוש ברוך הוא רצה לפצות אותנו אחרי השואה, אז הוא גרם לכך שהנשים שלנו יהיו יפות'. אהבתי לשמוע את זה. החסיד הזה הוא יותר ליברל מהכאילו־ליברלים הכי גדולים בניו־יורק".

"התחלתי את המסע עם השומרונים באזור שכם, ושאלתי את עצמי לאן ממשיכים. בהר–ברכה כבר הייתי ואני מכיר את השיטה המיוחדת של הרב מלמד לגבי האוונגליסטים, אז בחרתי באלון–מורה כי זכרתי לטובה את בני קצובר שגר שם. לגבי ההמשך, בכלל לא ידעתי למשל שיש מקום שנקרא עדי–עד"

אז לגבי מחמאות הבנתי. אבל מה עם ההפך. אתה כותב על אחד היישובים שגרת בהם: "נשים כאן הולכות עם בובו מוזר לראשן, כיסוי ראש שדומה לדלי מהשירותים, נראות כמו עובדות ניקיון". זה כבר לא להגיד על מישהי שהיא יפה, זה להעליב ציבור שלם שמאמין בכיסוי הראש הזה. למה זה טוב?

"דבר ראשון, מי שנתן לי את הדימוי הזה של 'מנקי רחובות' היה הרב ישראל אריאל מישיבת עוד יוסף חי ביצהר. הוא הסביר לי בגאווה שככה המתנחלים לבושים. אני העברתי את העניין לנשים, זה נכון. וכן, יש לי בעיה עם זה, בעין אופנתית. זה בעיניי חלק מאובדן הדרך, אבל קודם כול זאת הנראות הבעייתית. אתן ממש לא נראות טוב עם השטות הזאת על הראש. לחסידים יש שטריימל, אז לכן יש את זה? זה מגעיל, השטריימל יפה. זכותי להגיד מה יפה בעיניי".

השאלה היא אם כל מה שאתה חושב צריך להיאמר. בתלמוד נאמר ש"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

"זה נכון כשאתה מדבר עם אדם אחד על אחד, ואני מקפיד על כך מאוד. אבל בספר לרבים, התפקיד שלי הוא להיות ישר ולהגיד לציבור מה ראיתי ומה הרגשתי. גם אם לעיתים מצאתי משהו שאני לא אוהב, אכתוב אותו. זה התפקיד שלי כעיתונאי. מישהו צריך להגיד להן שמבחוץ רואים את זה ככה. אגיד עוד משהו שאולי נכנס להגדרה של 'דבר שלא נשמע': החרד"לים מנסים לחקות את העולם החרדי, וזה פתטי בעיניי כי הם לא חיו שם, לא מבינים את העולם. אצל החרדים יש הרבה 'געשמאק', שזה משהו שקשה לתרגם אבל בגדול זה משהו כמו 'טעם החיים'. וסליחה, אבל לחרד"לים אין את זה. וכן, באוכל זה בהחלט בא לידי ביטוי – קח את האוכל אצל חרדים, הכול מכוון למצב רוח טוב ושמחה, אלף סוגי דגים מלוחים, צ'ולנט עם הרבה שומן שמחייה אנשים. אצל החרד"לים אוכלים סלט קינואה. זה לא משמח בשום צורה".

על הרב אליקים לבנון, הרב של אלון־מורה, אתה כותב שהוא "הוזה חסר תקנה". ראוי להגיד דבר כזה על רב?

"גדלתי בין רבנים, הייתי אמור להיות רב בעצמי, ומה שלמדתי מסבא שלי זה להגיד מה שאתה חושב ומאמין בו. אל תירא ואל תחת. אם יש מנהיג שאני חושב שמוביל את צאן מרעיתו לעברי פי פחת, אני אגיד את זה. והרב אליקים לבנון, כשהוא לא רואה את הטראומה שהמדינה נמצאת בה, את הבכי, הדם והכאב, וקורא לזה 'תקופה יפה בעם ישראל' – צריך להיות עיוור כדי להגיד את זה. אולי הציפייה שלי מרבנים ומהמתנחלים הייתה גבוהה מדי, ולכן התאכזבתי".

אחד הדברים שטעית בהם בגדול לדעתי, וגם עלבת שלא לצורך, היה כשכתבת על "האינטלקטואלים של עפרה" שעבורם "ספרות היא מילה בשפת עם זר שאת פירושה מוטב שלא נדע". וכל זאת למה? כי הלכת ברחבי עפרה ושאלת את מי שפגשת בדרכך מה הוא חושב על ברטולד ברכט, האם הם אוהבים את אנריק איבסן ומה דעתם על היינריך היינה. נו באמת. אם תשאל אנשים ברחוב בתל־אביב הם ידעו לענות לך על זה?

"'ראיינתי הרבה אנשים משכילים בעפרה, עיתונאים ואנשי ספר, אנשים שאמורים לדעת. לא באמת הלכתי ברחוב ושאלתי אנשים. הייתי בהלם. בעיניי מי שמתעסק בעיתונות ומעצב דעת קהל צריך לדעת את הדברים האלה. האינטלקט שלהם קיים, אבל הוא צר. זו בעיניי אחת הסיבות לכך שהספרות השמרנית בישראל לא מעניינת כמו של הליברלים. הליברלים שולחים את הילדים שלהם ללמוד ספרות ותיאטרון, השמרן שולח את הבן שלו ללמוד רפואה או כלכלה, אז הוא מבין בנדל"ן אבל לא בספרות ותיאטרון. ואז כשהם כותבים ספר, הוא משעמם כי הם לא יודעים לספר סיפור. הם לא יודעים לכתוב התחלה, אמצע וסוף. אמר לי פעם סופר אמריקני: אתה ימני שכותב כמו שמאלני מושבע".

"סיכנתי את החיים שלי בשביל הספרים שלי יותר ממה שהמתנחלים סיכנו את החיים שלהם באלון–מורה או במקומות אחרים. אשתי ואני מסכנים את החיים שלנו כמעט בכל יום. לפני פורים היינו אמורים להגיע להשקת הספר, והכול בוטל, ובכל זאת באתי. לא אתן לאיראנים לקבוע איפה אהיה"

מי המתנחל שהכי הרשים אותך?

"אברי רן מגבעות עולם. אני משוגע עליו. הוא באמת מאמין בדרך, מלא רוח בקשר לאדמה הזאת, שונא את הפוליטיקאים המושחתים, אוהב בני אדם. אפילו כשהוא רב איתך וצועק עליך - והיו בינינו הרבה ריבים וצעקות - הוא עושה את זה באהבה. הוא עשה שינוי עצום בשטח, הוא התחיל את המאחזים. לא דיבר אלא עשה. ולא פחות מזה, הוא לא מלקק לאף אחד".

אם יכולת לבחור מקום אחד לגור בו ביהודה ושומרון, איזה מקום זה היה?

"אלון־מורה. קודם כול מאוד מעניין שם, שומעים יריות כל היום, אבל ברצינות - זה מקום יפה מאוד עם המון היסטוריה, יש שם אנשים מאוד נחמדים, וזה גם קרוב מספיק לכנאפה של שכם שאני אוהב".

על מה יהיה הספר הבא?

"אין לי מושג. הגרמנים יחליטו. מה שאני יודע הוא שאני לא יכול לכתוב ספר על מקום שאני לא מבין את השפה שלו. אני יכול לכתוב כתבה על רוסיה, אבל לא ספר. זה צריך להיות משהו במקום שמדברים בו עברית, אנגלית, גרמנית, ערבית או יידיש. אם יש לך רעיון, אני פתוח לשמוע".

ומסר אחרון למתנחלים שבנו?

"לא אגיד לכם 'אל תעלבו'. כן אגיד שאם נעלבתם, תבדקו למה. אם זה הבית שלכם, תקראו לו הבית שלכם. תתחילו לבנות כמו פלסטינים. ובעיקר, יש אוכל טוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא. אפשר לאכול צ'ולנט עם הרבה שומן ואפשר לשתות קולה. אולי אם תפסיקו לאכול קינואה ולשתות חלב שיבולת שועל כל היום, תבינו שצריך לספח סוף־סוף את יהודה ושומרון. תפסיקו לנסות לחיות כמו תל־אביבים. הפרוגרס הרס את ההתנחלויות דרך התפריט".