כיצד ניתן להסביר את הילולת השנאה המתועבת שהשתוללה ברשתות החברתיות בתחילת השבוע בעקבות התאבדותה של שושנה סטרוק ז"ל? אני לא מדבר רק על הציוצים המכוערים של מנהיגי קפלן כמו שקמה ברסלר, משה רדמן, נאוה רוזוליו וחבורתם - שהצליחו לאכזב גם אחרי שלא נותרה שום ציפייה מהם - אלא גם על אנשים מרכזיים יותר כמו עיתונאי ידיעות אחרונות רענן שקד, שהגדיר את השרה סטרוק "פניו של הרוע בישראל", ודיבר על "בית גידול" שמייצר רמות חולניות של עיוותי נפש; או דניאלה לונדון־דקל, אף היא כותבת בידיעות, שכתבה: "לא הייתי ממליצה לאף ילד או ילדה לגדול בתוך הנס הזה שנקרא אורית סטרוק (אדם שמסוגל להקריב חטופים בלי למצמץ). לא הייתי ממליצה לגדול תחת קנאות דתית מעוורת, ולא הייתי ממליצה על קהילת היישוב היהודי בחברון כדי לינוק ערכים של סובלנות ושל ראיית האחר".

מה מקורם של התיעוב והשנאה החולניים האלה כלפי הימין הדתי והמתנחלים, שכך פרצו אל פני השטח בשעתם הקשה של השרה סטרוק ובני משפחתה? התשובה, כך נראה לי, פשוטה: קנאה עזה וחולנית. קשה כשאול קנאה, ומקורותיה של הקנאה הם ארבעה לפחות.

ראשית, קנאה באנשים שמייצגים כיום את החזון הציוני המקורי במלוא עוצמתו - כיבוש והתיישבות יהודית בכל רחבי הארץ. זה גם היה חזונם הציוני של מנהיגי תנועת העבודה לדורותיה, לפני שהשתלטו עליה תחילה רוחות ה"שלום" של שנות השמונים והתשעים, וכיום השתלטו עליה - בהידרדרות שהייתה אולי צפויה מבחינת מגמתה ההיסטורית והרוחנית, ועדיין מבהילה במהירותה ובעוצמתה - חבורת הצעקנים הריקניים שמאכלסת את "הדמוקרטים". מדובר בקנאתם של האנשים ששכחו את ייעודם באלה שנטלו אותו מהם וממשיכים לשאת אותו הלאה בגאון.

שנית, זו קנאה באנשים שדרכם הפוליטית הוכחה כנכונה ביותר בעשורים האחרונים - אלה שסירבו ליפול בקסמי "חזון השלום" ששיווק כאן השמאל במשך שנות דור, לא האמינו באשליות אוסלו וביתרונות ההתנתקות, והופתעו פחות מכולם מהאירועים הנוראיים של 7 באוקטובר 2023 ומהמלחמה שמתנהלת מאז.

כתוצאה מכך, הסיבה השלישית היא קנאה במי שכוחם הפוליטי רק הולך וגובר. העתיד לא צופן שום דבר טוב לאנשים שרקדו השבוע על הדם. הריקוד כבר הסתיים, הקצף מהשפתיים נוגב, אבל בעיניהם המציאות עגומה כשהייתה: הציבור הישראלי כולו עובר תפנית ימינה, ובמיוחד הדור הצעיר, שתומך בימין במספרים עצומים. העתיד כולו שייך לימין.

רביעית, ואולי זהו העיקר - זו קנאה עזה בקבוצת אידיאליסטים חדורי תחושת שליחות וייעוד, שיש להם חזון ומטרות שהם מגשימים יום־יום, בשעה שלקיצונים בידיעות אחרונות נותר רק לשווק פחד ושנאה מהיהדות ומהימין הדתי.

במיוחד מטריפה את דעתם של שונאי היהדות העובדה שהתחזקות הזהות היהודית ניכרת לא רק בקרב ימנים ודתיים, אלא גם אצל אנשים כמוני – חילונים, ליברלים, תל־אביבים, ששמעו היטב את הרוצח שהתרברב בבוקר שמחת תורה באוזני אמו "רצחתי מתנחלים, רצחתי מתנחלים", בעודו טובח בתושבי הקיבוצים בעוטף עזה. אלה הבינו היטב: כולנו מתנחלים, כולנו יהודים.

הלקח שלי מאירועי השבוע כפול. ראשית, כרגיל, מצוות הזיכרון: לא להחמיץ את רגעי הסרת המסכות האלה, ולא לשכוח את מי שגילו את פרצופם המכוער. גם לא לשכוח עד כמה זה כבר לא עניין של יחידים, אלא של מחנה שלם, רקוב ומנוון מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית מרוב שנאה. 

הלקח השני הוא שהקנאה, השנאה, הפחד והייאוש מביאים אותם לידי טירוף של ממש, ולכן אסור לתת להם מילימטר.

עלינו – כל היהודים אוהבי ארצם, עמם ויהדותם – מוטלת החובה להמשיך לעשות כל מאמץ לצמצם את כוחם ואת השפעתם של האנשים חדורי השנאה האלה בכל מקום, בחברה ובתרבות, באמצעי התקשורת, במשפט ובפוליטיקה.

חובה עלינו להפוך את תחושת הגועל הנוראית לפעולה תרבותית, חברתית ופוליטית יעילה לכל אורך שנת הבחירות הבאה עלינו לטובה, וגם שנים ארוכות קדימה. ביחד - המתנחלים הדתיים של היישוב היהודי בחברון והמתנחלים החילונים של תל־אביב – ננצח.