זר אולי היה חושב שהנחתת מכת מחץ על אויב שמנסה להשמיד אותנו – ובתזמון היסטורי מופלא, בדיוק בשבוע שחוגגים בו מכת מחץ נגד אויב שביקש להשמיד אותנו – תתקבל בקונצנזוס חוצה מחנות. אבל מי שמכיר את החברה הישראלית לא הופתע לגלות שבכל זאת מצאנו על מה לריב.

כמה אנשים כתבו ברשת על הקשיים של המלחמה. חלקם סיפרו על מחירים כלכליים כמו ביטול אירועים או נזק לרכוש. היו שאיבדו חיות מחמד, ואחרים התלוננו שהם כבר לא סובלים את הירידות התכופות למקלט. מגיבים רבים מיהרו להאשים אותם בתבוסתנות, בחולשה ובהחלשה. או אז נפתח דיון יצרי שהסעיר את הרשת.

הלב נוטה לכאורה אל הראשונים. מותר לאנשים לשתף בקשיים ובפחדים כדי לקבל תמיכה חברתית. אפשר אולי להעיר שבשעת מלחמה עדיף לשמור את הקשיים לפורום מצומצם יותר, וכלפי חוץ לשדר רק דברים שמרימים את הרוח. אפשר גם להזכיר שזו "מלחמת בוטיק", שעד כה בחסדי שמיים ובמקצועיות אדירה של מערכת הביטחון היו לנו בה מעט מאוד אבדות ופגיעות בעורף; שאין להשוות למה שקורה אצל האויב, ולא למה שקרה כמעט לשום מדינה שהופצצה מהאוויר במלחמה.

אפשר לציין באוזניהם את בריטניה במלחמת העולם השנייה, שההפצצות בה קטלו עשרות אלפי אנשים ובכל זאת זקפה את ראשה. אנחנו, מצד שני, צריכים בסך הכול לרדת למקלט ולחכות כמה דקות, ואפילו על זה אנחנו מקבלים התרעה מראש. זה לא נעים, אבל בהחלט לא נורא. אבל מכאן ועד לתקוף את המתאוננים, לכנות אותם בשמות, לדרוש מהם לסתום את הפה?

זה מוזר עוד יותר כששמים לב שישראל של ימינו היא מזמן מקום שבו מותר לדבר על החולשות והקשיים שלך. אפילו אם אתה גבר - ודווקא אם אתה גבר. דיבור על חולשה נתפס לא רק כמעשה לגיטימי, אלא גם כאומץ לב. הרשת החברתית בישראל נתפסת במקום ציני ורעיל, אבל אינספור אנשים כבר שיתפו על פגיעות וחששות משלל סוגים, וקיבלו בעיקר חיבוק וירטואלי ומעשי. איש לא עלב בהם שהם חסרי רוח לחימה או האשים אותם שהם מחלישים את רוח העם.

אז מה ההבדל? סערת הרשת שמלווה אותנו כבר שבוע וחצי לא נובעת מגילוי החולשה של הכותבים ולא מגבריות מחוספסת של המגיבים, אלא מהרושם המבוסס שמאחורי תלונה על חלון שנשבר או על חיית מחמד שנעלמה ניצבת התפיסה הבסיסית שהמלחמה הזו מיותרת; שהממשלה יוצאת אליה כדי "לרצות את הבייס", לצבור נקודות לקראת הבחירות או להסיח את הדעת ממחדלים אחרים שלה.

הרושם הוא שהפוסטים הוויראליים האלה מגיעים בדיוק מאנשים שמבחינתם להחמיא או להודות לבנימין נתניהו, אפילו בזמן מלחמה ואפילו על עניין נקודתי, זו מצוות לא תעשה שחייבים עליה כרת.

מה יעזור לדבר על מלחמת העולם השנייה כשהזיכרון ההיסטורי לא מגיע אפילו שנתיים וחצי אחורה? שנים רבות העדפנו להימנע ממלחמה של ממש. סיפרנו לעצמנו שהאויב לא באמת רוצה לפגוע בנו, ושילמנו על כך בטבח נורא.

והנה, האנשים שמבחינתם הממשלה חייבת ללכת הביתה כי במשמרתה התרחש הטבח מעדיפים שוב להימנע ממלחמה. הם דורשים "אסטרטגיית יציאה", שואלים מה התועלת בהפצצת האויב ובפגיעה ביכולותיו, ואפילו מפקפקים ברצונו להשמיד אותנו.

הקשר המובהק הזה, בין אנשים שמתלוננים בפומבי על הירידה למקלט ובין מי שאינם מאמינים בצדקת המלחמה, מלמד אותנו שיעור חשוב: הרגש נוטה ללכת אחר השכל או אחר השקפת העולם.

מי שמאמין שהכאת האויב הרצחני במכה חזקה ביותר היא חיובית, יסכים לשלם מחיר אישי – כולל שירות מילואים ארוך ומאתגר, ואפילו מחיר כבד כמו שכול. מי שמתאר לעצמו שאנחנו חיים בעולם שבו עלינו רק לדבר עם הצד השני כדי שישתכנע לחיות איתנו בשלום - שלא לדבר על זה שבעצם הכול באשמתנו, הקולוניאליסטים - יתקשה לשלם אפילו מחיר קטן יחסית כמו אובדן שעות שינה או אזעקה שמגיעה בדיוק ברגע הבלתי מתאים.