הארכיאולוג מרסלינו דה־סאוטואולה מת ב־1888 משברון לב, מנודה מהחברה האקדמית. שמונה שנים קודם לכן דחה הקונגרס הבינלאומי לפרהיסטוריה בליסבון את ממצאי מחקריו ממערת אלטאמירה, הסמוכה למקום מגוריו בספרד. הגילויים המרעישים שלו היו ציורים עתיקים של ביזונים שהתגלו על תקרת המערה, הוכחה ראשונה ליכולות הבעה בלתי ידועות עד אז של אבות־אבותינו הקדמונים. מומחי הקונגרס דחו את הממצאים מכול וכול. הם טענו לזיוף, והיו אף מי שעלבו בו וחרצו שהוא הזמין את הציורים מאחד מידידיו הציירים. רק כ־15 שנים לאחר מותו, כשבינתיים התגלו במקומות אחרים בעולם מערות ובהן ציורים פרהיסטוריים דומים, קיבל דה־סאוטואולה במאוחר את הכבוד הראוי לו.

אבל זה לא כל הסיפור. מרסלינו דה־סאוטואולה לא היה מגלה את איורי הביזונים לולא בתו הקטנה מריה, שהוא לקח למערה באחד מהימים. אחרי ארבע שנים של חפירה עיקשת כדי לגלות ממצאים כמו כלי אוכל או כלי נשק, לפתע אמרה לו מריה, כשאצבעה הקטנה מורה לעבר תקרת המערה, "אבא, תראה, שוורים". במשך ארבע שנים חפר האב במערה, אבל הביט רק למטה. מזל שהייתה לו ילדה קטנה שטרחה להביט למעלה ולשנות בכך את חקר ההיסטוריה העתיקה.

זו תקופה קשה. הקושי אינו מטאפורי - הוא פיזי, הוא נוכח, הוא דופק בדלת בארבע לפנות בוקר בדמות סירנה עולה ויורדת. מי שלא התעורר בבהלה, סחב ילד חצי־רדום למקלט שנמצא חמש קומות במורד המדרגות ושמע בדרך את הדי הפיצוצים והיירוטים, לא יבין את תחושת המועקה בגרון. בשביל ההורה, המבט למטה - אל הילד המפוחד, אל השמיכה שנשכחה במסדרון, אל השעון שסופר דקות של חרדה - הוא המבט הכי אנושי שיש.

המבט למטה הישרדותי. הוא ממוקד בפרטים: האם יש מספיק מים במקלט? האם הסוללה בטלפון טעונה? האם נספיק להגיע למכולת לפני ההתרעה הבאה? זהו מבט הכרחי, אבל אסור שהוא יהיה היחיד. כשאנחנו מביטים רק על המכשולים שלרגלינו, המוח שלנו ננעל על ה"איך" ושוכח את ה"למה". אנחנו רואים את חיינו כאן בשנים האחרונות כרצף של מטרדים, שכל אחד מהם מטריד בפני עצמו, ושוקעים באפתיה של מי שמרגיש שחייו הפכו לסטטיסטיקה של יירוטים. כדי לשרוד באמת, כדי לנצח, אנחנו חייבים לאמץ את המבט של מריה הקטנה. עלינו להביט למעלה, אל תקרת המערה ההיסטורית שאנחנו נמצאים בה.

וכשאנחנו מרימים את העיניים, התמונה משתנה מקצה לקצה. המבט למעלה חושף את ניסי דורנו: הטילים שנשלחים מצפון וממזרח, שנועדו לזרוע מוות והרס המוני, הופכים ברובם המוחלט לזיקוקים של עליונות טכנולוגית ישראלית־מערבית. כמעט מאה אחוזי יירוט מעידים שהמציאות השתנתה.

המשטר בטהרן, שחולם כבר כמעט חמישה עשורים על השמדתנו, מוצא את עצמו מול קיר ברזל פיזי ותודעתי. נכון, הוא עוד לא נכנע. ואולי לא ייכנע גם בתום המלחמה הזו. אבל אין ספק שכל יום שבו צבא ההגנה לישראל יחד עם צבא ארה"ב – האימפריה החזקה ביותר בעולם אי פעם – כותשים עוד ועוד מטרות צבאיות ושלטוניות של הצורר השיעי, הוא יום שמחזק אותנו. הוא יום שמסיג את יכולותיה של אויבת העם היהודי שנים לאחור. הממ"ד, שבמבט למטה הוא חדר צפוף ומעיק, הוא במבט כלפי מעלה ההוכחה לכך שעם ישראל הפסיק להיות קורבן והפך לבעל הבית על גורלו – גם אם חלפו שבועיים מאז תחילת המלחמה וכבר נמאס לנו לשהות בו כל כך הרבה שעות.

המשנה במסכת ראש השנה שואלת שאלה מפורסמת על מלחמת עמלק: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? התשובה של חז"ל היא: "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים". שימו לב לסדר הדברים: קודם כול "מסתכלים כלפי מעלה", ורק אחר כך "משעבדין את ליבם". ההסתכלות למעלה היא הפעולה הפיזית הראשונה והמיידית שיכולה להוציא אותנו ממצב הדיכאון והחשש לראייה של תקווה ואופטימיות. המבט שמופנה למעלה הוא היכולת לראות את ההקשר הרחב.

לא סתם אומרים על אדם מדוכא ש"הפנים שלו בתוך האדמה". כשאנחנו מסתכלים למעלה, אנחנו מבינים שאנחנו בעיצומו של אירוע שפעם היה סיוט אסטרטגי – חזית מאוחדת של איראן וחיזבאללה. והנה אנחנו כאן, ממש באמצע האירוע, ועומדים בפרץ. אנחנו לא רק שורדים - אנחנו מנהלים שגרת חיים, מבשלים לשבת, קונים מצרכים ובונים קומה נוספת בסיפור של העם הזה. זהו הניצחון האמיתי של המבט למעלה: היכולת לראות את הנצח בתוך הרגע, את הסיפור הגדול בתוך הודעת הפוש מאתר החדשות התורן.

שבועיים לתוך המלחמה הזו שאיש לא באמת יודע מתי תסתיים, כולל הג'ינג'י בבית הלבן, טבעי שנתחיל לשמוע עוד ועוד קולות שייקחו אותנו למצב צבירה נפשי של מבט למטה. יש בזה אפילו משהו יהודי, כפי שכתבה השבוע בפייסבוק אשת הספרות נועה מנהיים: "אני מזכירה לכם שהקוטראי הוא מסממניו המאפיינים של העם העברי, עוד מחולות סיני שבהם הצקנו לרבנו משה, שחונך כמו שצריך, במשק בית מצרי אציל, ולכן למד לא להיות פרימדונה... אני דוחקת בכם להעלות לנגד עיני רוחכם את יהודי הגולה הדוויה וארצות ניכר, שם התענו משך דורות תחת עולם של פריצים, ונשאו את עיניהם אל ארץ הקודש, שבה יוכלו להתהלך תחת השמש ולהתלונן כאוות נפשם! כיהודים חופשיים!".

זה משעשע ומצחיק, וכאמור גם נכון. ובכל זאת, אחרי שהבטנו למטה ויישמנו את חובתנו כיהודים טובים, זה הרגע להיות ישראלים ולהביט למעלה. ויש מה לראות שם - תשאלו את מריה הקטנה.