במלחמה בה גם העורף הוא חזית, בנות השירות לוקחות חלק בדאגה האזרחית החיונית. כך למשל בנות השירות בבית החולים שיבא שהקפיצו את עצמן לטיפול בחולים במתחם התת קרקעי של בית החולים כבר במוצאי שבת.
עוד כתבות בנושא
"הדלקנו את הטלפונים, ההודעות זרמו, הבנו שיש מלחמה ושבית החולים עובר למתכונת חירום". משחזרת רות ויגודה, שנה שנייה בשירות, סייעת רופא במחלקה כירורגית. היא מספרת שלאורך השבת הן היו בדירה בגבעת שמואל, 16 בנות שירות לאומי, כולן מגרעין צורי של עמותת עמינדב שפועל במרכז הרפואי שיבא תל השומר, "כל שנייה היינו בממ״ד ולא באמת ידענו מה קורה רק הבנו שזה גדול. ובמוצ"ש הגיעה ההודעה בקבוצה: 'מי שנמצאת באזור ויכולה להגיע, מתבקשת'. לא הוקפצנו", היא מדגישה, "אנחנו הקפצנו את עצמנו. שאלנו אם צריכים אותנו". בגלל שלא הייתה תחבורה ציבורית, בית החולים שלח הסעה מיוחדת והן הגיעו כשהתחילו לרדת לחניונים. "זה היה מטורף מחלקות נארזו תוך כדי תנועה, מיטות שמועברות, מכשירים שמנותקים ומחוברים מחדש".
אילה רוט, סייעת רופא במיון ילדים, שנה שנייה בשירות, מכירה את הרוטינה הזו מהשנה הקודמת. ״אבל הפעם זה היה גדול יותר,״ היא אומרת. ״כל המיונים ירדו. הכול זז במקביל״.
הכי מעניין
גרעין צורי בדרך לבית החולים במוצאי שבת | צילום: באדיבות המצולמות
בשלוש השעות הראשונות הן לא חזרו למחלקות שלהן אלא הן פשוט התפזרו איפה שהיה צריך. ״נתנו יד איפה שאפשר, אם זה ליווי מטופלים למרחבים מוגנים, סיוע באריזה או הורדת ציוד. זה כאילו כאוס, אבל כאוס מאורגן״, אומרת ויגודה. ״כולם יודעים מה צריך לעשות, פשוט הכול קורה יחד״.
מאז שגרת בית החולים נראית אחרת, "בימים הראשונים הייתה אזעקה כל 40 דקות, ירידנו למרחב מוגן כבר מההתראה המקדימה, כל פעם שוברים רצף עבודה, חוזרים ומתחילים מחדש. את באמצע בדיקה או עירוי, ופתאום יורדים,״ מתארת רוט. ״ואז עולים, מנסים לזכור איפה עצרת. זה יכול להיות מתיש. אבל אנחנו רואות כמה העבודה משמעותית, אם אני לוקחת בדיקת דם במקום סטאז׳ר או שמה עירוי, זה מוריד עומס. זה נותן לרופא רגע נשימה״.
ויגודה מוסיפה: "אם אחות עכשיו צריכה לחפש ציוד ואני עושה את זה במקומה, חסכתי לה עשר דקות בהן היא מתייחסת למטופל נוסף. זה פחות לחץ״.
עוד כתבות בנושא
בשגרה בנות גרעין צורי נכנסות בכל יום למחלקות הגריאטריות. אחרי שמונה שעות משמרת של טיפול, ליווי, סיוע לצוותים הרפואיים, העבודה שלהן לא מסתיימת. בתוך המחלקות שבהן שוהים מטופלים לאורך שבועות וחודשים, לעיתים גם בלי ביקורים תכופים של משפחה, הנוכחות שלהן הופכת לעוגן אנושי. אילה מספרת על רגע אחד שנשאר איתה. ״הייתה מטופלת שאמרה לנו שהיא קיוותה שמישהו יזכור שיש לה יום הולדת, אבל אף אחד מהילדים שלה לא הגיע. היא לא ידעה אם מישהו בכלל יזכור אותה ביום הזה. באותו יום ארגנו לה בלונים, שיר קטן וחגיגה מאולתרת במסדרון. זה היה רגע קטן, אבל בשבילנו זה היה להבין כמה זה משמעותי פשוט להיות שם ולזכור״.