זקני שדרות לא זוכרים מזמן חורף כה רטוב. כל הגשם שלא ירד שנתיים בגליל, יורד השנה בין אשקלון לרפיח. בעוטף עזה ירוק עכשיו כמו אירופה בחודש מאי, בוצי כאילו אנחנו בארץ ישראל של פעם, לפני המצאת האספלט. גם את הנעליים היה צריך להכניס למכונת כביסה אחרי הסיור השבוע ממערב לגדר של העוטף.

בבוקר יום שלישי, למחרת לילה גשום במיוחד (57 מ"מ בבארי), שוב התעבו העננים בשמי האזור. שחורים, צפופים, נמוכים, סוג של ערפל קרב: בעוד עיני האומה נשואות מזרחה, לאיראן, קורים דברים חשובים אך מודחקים בדרום. ממש לא שקט שם, כפי שנדמה בטעות לציבור מאז שחרור אחרון החטופים בסוכות. פיקוד הדרום עסוק מאוד.

במה בדיוק עסוק? בעיקר באיתור תשתיות האויב ובהשמדתן. זה כבר נשמע משעמם, ריטואלי, אבל מישהו חייב לעשות את העבודה השחורה, והמישהו הזה הוא צה"ל. שום כוח בינלאומי לא יחפש פה מנהרות בחריצות דומה, ולא יחרף נפשו כדי לוודא את פירוק חמאס מנשקו ומתשתיותיו, כפי שלוחמינו מחפשים ומחרפים. אולי יפרק חלק.  

אך תחילה קצת סדר בהשתלשלות העניינים. זה עוזר להבין מה בעצם קורה כעת בעזה: לפני קרוב לשנה, בתום הפסקת האש שלאחר עסקת החטופים השנייה, השתלט צה"ל שוב על אזורים שנסוג מהם במסגרת העסקה, והפעם כדי להישאר שם. התפיסה המבצעית החדשה ביטאה את תום עידן הפשיטות מתחילת המלחמה. הרמטכ"ל החדש אייל זמיר ומפקד הפיקוד הטרי יניב עשור לא האמינו בה. במבצע מרכבות גדעון נתפסו שטחים נוספים, על סמך השערה שאובדן שטח מכאיב לאויב יותר מאובדן חיים. ואומנם, בעקבות מרכבות גדעון נאלץ חמאס לשחרר את כל החטופים ולהסכים להפסקת אש שבמסגרתה צה"ל אוחז כרגע ב־53 אחוזים מהרצועה. כן, המבצע עם השם המצחיק שגרר קיתונות לעג תקשורתיים ופוליטיים, הביא בסוף לגאולת אחרון החטופים וגם לכך שיותר ממחצית הרצועה מוחזקת היום בידי כוחותינו. הנזק המדיני היה נורא, אבל התועלת הגיאוגרפית רבה.

רכס השבעים, לדוגמה, רכס נכס. כשנפוליון בונפרטה כבש את עזה בשלהי פברואר 1799, השבוע לפני 227 שנים, הוענק לפסגתו הכינוי הר שמשון, על שם הגיבור התנ"כי שעקר את שערי עזה ולימים מצא בעיר את מותו. זה לא בדיוק הר, רק 70־80 מטרים מעל פני הים, אך הוא מספיק גבוה לצורכי תצפית על צפון הרצועה ושמירת יישובי העוטף.  עזה כולה שרועה פרקדן  למרגלותיו, על חורבותיה ושארית בנייניה. עיי ההריסות נמתחים מאופק לאופק, כמו אחרי סופת טורנדו עוצמתית או צונאמי. עשבייה חורפית מבצבצת מתוך שברי הקירות והעמודים.

ב־2011 התמקמו פה מחבלים שירו טיל נ"ט על אוטובוס והרגו את הנער דניאל ויפליך. עכשיו מחליפים אותם לוחמים לא הכי צעירים שלנו, מיטב שליחיו של מערך המילואים, האנשים שבזכותם אנחנו יושבים בבית ועוקבים במתח אחרי המסלול של נושאת המטוסים פורד. הם מוודאים מגבוה ששום מחבל לא יחצה למטה את הגבול החדש, רצף של קוביות בטון צהובות, הקו הצהוב. הם גם מאבטחים (ומאבטחות!) את מבצע החיפושים הנמרץ אחרי מנהרות, מבצע קדחתני תרתי משמע.

יום אחד ייכתבו עליו ספרים, ייכתבו ויתורגמו לשלל שפות זרות. צבאות תבל ירצו ללמוד מהניסיון ההנדסי והלוחמני שנצבר אצלנו בדם וביזע. אין טעם להיכנס כאן לשפעת הפרטים הטכניים שהרעיפו עליי גיבורי יחידת יהל"ם, מה גם שבשלב מסוים העט שלי נפל לשלולית, אבל אפשר לתמצת את המסר הכללי: נקעה נפשם ונפש מפקדיהם משאלת הנצח "כמה מנהרות עוד נשארו בעזה?". לדעתם היא מסגירה תלישות מהאילוצים המבצעיים ומתמונת המערכה הדרומית בכלל. עם ישראל שמע המון על המנהרות, אך בעצם יודע עליהן כה מעט. גם הצבא עצמו עדיין רחוק מידיעה מלאה, ולא מפני שהוא מתרשל במילוי תפקידו. "התת־קרקע לימד אותנו להיות צנועים", נאמר לי בסיור השבוע, וככל שהזמן חולף הצניעות רק גדלה.

תעשיית המנהור של עזה היא מפעל אדירים, מפלצת. במשך שני עשורים האויב חפר וחפר, תוך הקפדה מרבית על מידור. ספק אם אפילו סינוואר עצמו הכיר את כל הסתעפויות המנהור, מה גם שלא רק הוא חפר, גם עמיתיו בג'יהאד האסלאמי חפרו. המיזם השטני נועד לאפשר לחמאס ושות' ללחום בנו במשך עשרות שנים, בין אם המלחמה תפרוץ ביוזמתם ובין אם ביוזמתנו. הם לא כרו מנהרות כדי לנהל מלחמות קצרות. כל כישוריהם ומשאביהם הושקעו מתחת לפני האדמה. כעת צה"ל צריך להשקיע כישורים לא פחותים באיתור המנהרות ובהשמדתן.

הוא עושה את זה עקב בצד אגודל, ממש כך. מומחים אזרחיים וצבאיים עורכים קידוח סטטיסטי למלוא אורכו ורוחבו של השטח הצהוב. מדי 14 מטרים ננעץ מקדח משוכלל באדמה. בדרך כלל ממשיכים הלאה כשמגיעים למי התהום, עניין של 45 עד 60 מטרים בממוצע. לצופים מהצד זה נראה כמו שדה חיפושי נפט, במיוחד בלילות, אבל כאן מחפשים אויבים, לא כסף. כשהמקדח נתקל פתאום באפס התנגדות טבעית, עובד על ריק, סימן שאולי מצאנו מנהרה. אולי. מישהו צריך לרדת, לבדוק ולחקור, וזה לוקח המון זמן.

לפעמים התוצאה מהממת: מנהרה התקפית ארוכה, מדופנת היטב, שמאפשרת למחבלים שהייה ממושכת בבטן האדמה, עד לפקודת הפריצה החוצה. אפשר להתקלח בה בכיף או להתגלח מול מראה, לא כמו במנהרות המעופשות המוכרות לנו מסיפורי החטופים. בשלב זה נשאלת השאלה: מה עושים איתה עכשיו? מפוצצים או מזרימים בטון? הורסים לגמרי או רק חלק? ובכן, תלוי מה נמצא בקצה השני. אם המנהרה עוברת מתחת למרחב מאוכלס, צה"ל יחוס עליו ויעדיף בטון, אף שצנרת המים שלה מפלילה את האוכלוסייה למעלה. מישהו מהשכנים הרי הסכים בשעתו שהחופרים יתחברו לברז שלו, לפעמים גם ללוח החשמל. רבים מהשכנים כנראה ידעו שמשהו קורה למטה. ידעו ושתקו.

שורה של כלונסאות לבנות בשטח מסמנת את התוואי שכבר נקדח ונחקר. ראש הממשלה נקב לפני שבוע במספרים. "נטרלנו 150 קילומטרים מתוך 500 בערך", אמר נתניהו, אך כאמור בצה"ל נרתעים ממספרים. הנחת העבודה אומרת שיידרש זמן רב עד שהתמונה התת־קרקעית תתבהר, מפני שאין קיצורי דרך.

הנחה נוספת אומרת כי בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממיגור חמאס. האם צה"ל מסוגל לעשות זאת? לדעתו כן. האם הוראות הפתיחה העכשוויות באש צמחוניות מדי? יש על כך ויכוח פנים־צבאי. אלה שניסחו אותן סבורים שהן מתאימות למשימת הגנה בשלב טיהור השטח במסגרת הסכמית, שלב של עצימות נמוכה מטעמים מדיניים, מי יודע עד מתי. בינתיים טוב שצה"ל שולט  ברכס השבעים, בפילדלפי, בין מחסום ארז לים ובכל הפרימטר.   

רחפן צה"לי מטיל לפתע רימון אל עיי החורבות שלמרגלות הרכס, כאילו כדי להבהיר לאורחים כמוני  שהמלחמה רחוקה מלהסתיים. כנראה התגלתה שם תנועה חשודה. מאות תרמילי מא"ג טריים ליד שקי החול מסגירים את הצורך בירי תכוף של הרחקה והרתעה. מדי כמה ימים מגיחה מבטן האדמה חוליית מחבלים, ומנסה לפגוע בחיילינו. לפני שבוע נפל בפעילות מבצעית בחאן־יונס סמל־ראשון עפרי יפה ז"ל מסיירת הצנחנים.

אז מה יהיה? חמאס כבר מבין שמצבו קשה, אך הוא טרם נמצא בתודעת תבוסה. יורשי סינוואר מאמינים שאיכשהו הם יוכלו להיחלץ מהמצר. באורח פרדוקסלי הם תולים תקוות בתוכניות השלום של טראמפ. ישראל, מצידה, תולה תקוות בכך שטראמפ לא ישתטה או יתפתה, אבל כמעט כל בכיר ישראלי יזכיר לכם שעד לפני כמה חודשים גם לא האמנו שכל החטופים ישוחררו, והנה האמריקנים עשו את זה. בוועידת מועצת השלום בשבוע שעבר טראמפ הנהן כאשר שר החוץ גדעון סער הזכיר שפירוז הרצועה ופירוק חמאס הם לב התוכנית המוסכמת של המועצה. גם המנכ"ל ניקולאי מלאדנוב הוציא מפיו את המילים המפורשות "פירוז מלא".   

בימים הקרובים צפויים האמריקנים להכריז על תחילתו של שלב הפירוז. כוח פלסטיני מתאמן לקראתו במצרים ובירדן, לא מטעם הרש"פ. באפריל עשויים להצטרף אליו חיילים ממדינות אסלאמיות רחוקות כמו אינדונזיה, אלבניה, מרוקו וקוסובו. כאמור לעיל, הם לא יחרפו את נפשם במקום חיילינו, אבל ירושלים סבורה שמותר לתת להם לנסות כדי לרצות את טראמפ, ובוודאי לא למהר להכריז על התמוטטות הפסקת האש.   

אם יקרה נס והנשיא יצליח לגרום לחמאס להתפרק מנשקו בדרכי נעם, מה טוב, אומרים בירושלים. אם לא יקרה, צה"ל יצטרך להשלים את העבודה.

רק שלא תהיה פשרה מפא"יניקית, מתחלחל הדרג הביטחוני, כזו שתאפשר לחמאס לשרוד ולעזה להשתקם. שני הדרגים מסכימים שמתקפה אמריקנית על איראן ממילא תשנה את כל המזרח התיכון, קרוב לוודאי לטובתנו. אגב, עד עצם הרגע הזה איראן ממשיכה לנסות לסייע מרחוק לחמאס. זהו אחד ההסברים לתנועת הרחפנים והחפצים האחרים לרצועה מסיני או מהים. אי אפשר להבריח כך טילים בליסטיים, אבל נשק קל בשפע אפשר בהחלט, ובכל מקרה הנשק האסטרטגי באמת של חמאס הוא הקלצ'ניקוב.          

60 אלף קלאצ'ים מאפשרים לו להמשיך להטיל את אימתו על האוכלוסייה האזרחית, שכמחציתה מתגוררת באוהלים. הוא מונע ממנה להגר החוצה דרך מעבר רפיח, שנפתח לאחרונה, אבל כבר לא יכול לייבא אמל"ח. מדי יום נכנסים לעזה ממצרים כחמישים איש ואישה, זה הכול. עזה, אם להתנסח בעדינות, לא הכי אטרקטיבית למרות תוכניות השיקום המרהיבות של ויטקוף וקושנר. יישובי העוטף, לעומת זאת, אטרקטיביים בהחלט. ליד המרכז המסחרי בשדרות היה קשה למצוא השבוע חניה. בשדות נחל־עוז וכפר־עזה החיטה פורחת שוב, גם תפוחי האדמה.