לרקוד על שתי חתונות, לאחוז בחבל משני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לרבע את המעגל – אפשר להמשיך את שורת הדימויים המתארים את מה שמכשיל את הפוליטיקה החרדית. בחינות הרבנות הראשית שנפתחו השבוע לנשים הן ההמחשה המובהקת לכך.

כאשר נשים מהציונות הדתית עתרו לבג"ץ בטענת "למה ניגרע" ודרשו שיתאפשר להן לגשת לבחינות, הרבנות הראשית העלתה טענה מעניינת: תעודת כושר "יורה יורה" איננה מקבילה לתואר אקדמי. הרבנות הראשית אינה מחלקת תארים, כך נטען, אלא עוסקת בהסמכת תלמידי־חכמים לכהונה כרבני שכונות ורבני עיר. הסמיכה המעשית לרבנות היא העיקר, והבחינות הן רק "היכי תימצי" לברר שהמועמד אכן ראוי לאצטלה ואיננו עם הארץ חלילה. ומכיוון שעל פי המסורת היהודית, המשיכו לטעון, אישה אינה יכולה לכהן בתפקיד רב, אין שום משמעות לבחינות בנפרד מפוטנציאל הסמיכה הנלווה להן.

טענה מעניינת שבג"ץ האזין לה בקשב, עד שהתבררה המציאות לאשורה: הפוליטיקאים החרדים נאבקו במשך שנים להכרה בתעודת סמיכה לרבנות כשוות־ערך לתואר ראשון, הן לצורכי שכר לעובדי מדינה, והן כאלטרנטיבה לתואר לתפקידים ממשלתיים שדרישות הסף שלהם כוללות תואר. נאבקו והצליחו, גם אם באופן חלקי.

אז רגע, שאלו העותרות את הרבנות, אם תעודת "יורה יורה" איננה תואר, מדוע נאבקתם להכיר בה כתואר? ואם היא שוות־ערך לתואר מבחינת התרומה של התעודה ליכולת ההשתכרות ולאפשרות לגשת למכרזים, מדוע שנשים לא יוכלו לזכות בה?

בעומקם של דברים, זוהי הבעיה המבנית של הפוליטיקאים החרדים: הם תובעים חופש דת מלא אבל לא מוותרים על נגישות מלאה לברז התקציב של המדינה, ובכל פעם מתפלאים כשהמדינה מחייבת אותם לעמוד בכללים בסיסיים של שוויון והוגנות.

לא בטוח שהפרשה הזו באה אל סיומה השבוע. אין ספק שפתיחת המבחנים לנשים היא אבן דרך משמעותית, ונשים אומנם יכולות כעת לגשת למבחן, אבל עדיין צריך לעקוב ולראות שהבחינות שלהן נבדקות מבלי שהבוחן מקבל רמז על זהות הנבחנת ומכשיל אותה מסיבות לא ענייניות.

ממשלה על הגדר

כזכור, הרכב בג"ץ בראשות השופט נעם סולברג קיבל בנובמבר האחרון החלטה המורה לממשלה לגבש חבילת סנקציות אישיות נגד חייבי גיוס משתמטים. זאת בהמשך להחלטה קודמת של בג"ץ, מיולי 2024, שבה נקבע כי בהיעדר חוק אי אפשר עוד לממן את ישיבות המשתמטים. חבילת הסנקציות האישיות צריכה לעמוד בארבעה תבחינים: הסנקציות צריכות להיות אפקטיביות, ולכן אי אפשר להסתפק למשל במניעת מימון ישיר לישיבות אך להעביר מימון עקיף; שנית, הסנקציות צריכות להיות מוטלות בשווה על כל המשתמטים, לא רק על חרדים; שלישית, אין להטיל סנקציות "הפוגעות בזכויות יסוד באופן שאינו מידתי"; רביעית, אין לאפשר שום הטבה ממשלתית למשתמטים. סעיף זה נועד למנוע מצב שבו הסנקציות לא יחולו לדוגמה על הנחות בארנונה.

הממשלה קיבלה 45 יום לגיבוש חבילת הסנקציות, אולם לא עשתה זאת. העותרים הגישו בקשות בגין "ביזיון בית המשפט", והצוות שהקימה הממשלה בראשות המזכיר יוסי פוקס ביקש ארכה. בג"ץ קבע את הדיון לתחילת מרץ והורה למדינה להגיש את התוכניות שבוע קודם, קרי ביום ראשון הקרוב. אנשי המקצוע באוצר עשו עבודת מטה ומיפו את הסנקציות שניתן להחיל, אך לא נראה שמישהו בממשלה ממהר לטפל באירוע.

בהיעדר חוק המסדיר את מצבם של המשתמטים הם מוגדרים כעבריינים, והחוק מחייב להתייחס אליהם בהתאם. במדינה שבה החוק אינו המלצה בלבד, אי אפשר להימנע מלהטיל עליהם סנקציות. השאלה היא רק מי יעשה את זה: נבחרי הציבור בממשלה ובכנסת או בג"ץ.

בימין צועקים משילות, אבל יוצרים ואקום שלטוני ולא מותירים לבג"ץ ברירה אלא להתערב. זה רע, כי אין שום היגיון דמוקרטי שבג"ץ יטפל בבעיה הזו ולא נתניהו וממשלתו. אגב, בהחלטה ההיא העיר סולברג שגם לשיטת הממשלה, שעדיף להעביר חוק בהסכמה, חייבים לגבש תוכנית סנקציות שתחול על מי שלא יעמדו בהוראות החוק החדש, כך שאין באמת סיבה שהממשלה תשב על הגדר.