בזכות האישה שאיתו: ארבעים שנה לשחרורו של נתן שרנסקי

שרנסקי היה ציוני נלהב שנלחם לעלות לישראל, אך גם פעיל זכויות אדם ודובר של “קבוצת הלסינקי”. תפקיד זה מיצב אותו כאחד המבקרים הבולטים של ברית המועצות, והיווה את הבסיס להאשמתו בריגול למען ארצות הברית – האשמה שהנשיא קרטר דחה בפומבי. ההתכתשות בין המעצמות סביב פעילותו הדהדה בעולם והפכה אותו לסמל בינלאומי.

סיפורו של שרנסקי איננו מוגבל לגיאו־פוליטיקה או אידיאולוגיה; זהו בראש ובראשונה סיפור אהבה אנושי ועמוק. ביום שלאחר חתונתם, עמדה אשרת היציאה של אביטל שרנסקי לפוג. נתן דחק בה לצאת והבטיח שיצטרף אליה במהרה. ואולם הקג״ב דאג שזה לא יקרה. בניגוד למקרים אחרים של מסורבי עלייה, סבלו של שרנסקי התנהל לעיני העולם לא רק בזירה הגיאו־פוליטית, אלא גם כדרמה אישית. הכרנו את נתן משום שהכרנו את אביטל.

כמו מיליונים אחרים, גם אני נשביתי בסיפור. כאות סולידריות עם נתן, בשנת 1982 שבתתי רעב מול הנציגות הסובייטית לאו״ם. נתן שבת רעב בגולאג ושרד רק משום שהוזן בכפייה. מצבו של נתן היה חמור לאין שיעור; הוא צם 130 יום, אני רק 6. כמו אז גם היום, הכוונה איננה להשוות, אלא להנכיח בציבור את סבלו של נתן.

במהלך השביתה ביקרה אותי אביטל. פגישה זו הובילה אותי להקדיש את שלוש השנים וחצי הבאות למאבק. יחד עם אביטל ופעילים נוספים מישראל נסענו ברחבי ארה״ב להרצאות, לפעילות ציבורית ולגיוס משאבים לטובת המאבק לשחרורו.

בעיניי, שרנסקי נמנה עם ענקי ההיסטוריה היהודית. אך ציון ארבעים שנה לשחרורו הוא גם, ללא ספק, יומה של אביטל.

אביטל מעולם לא חיפשה את אור הזרקורים. במהותה הייתה ועודנה אדם פרטי מאוד. אך אהבתה לנתן אילצה אותה ליטול תפקיד ציבורי, והיא מילאה אותו במסירות נפש ובענווה. באינספור הרצאות ברחבי העולם דיברה בשקט אך בעוצמה. היא דיברה על קדושת המילים ועל האלימות הרוחנית שבהשחתתן, תופעה שהמשטר הסובייטי הצטיין בה. היא דיברה על אחדות כאשר יהודים ואנשי מצפון מתאגדים, מסר שהדהד את קריאתה של אסתר המלכה. היא דיברה על “אחדות הנשמות", מילים שנתן כתב לה כשניסו לכפות עליו להודות באשמה בתמורה לחירותו. נתן סירב, והסביר שהדבר יהיה בגדר בגידה באחריותו כלפי עמו.

המנהיגות השקטה והעוצמתית של אביטל באה לידי ביטוי, למשל, כשהיא הפרה את כללי הטקס ביום זכויות האדם בבית הלבן, ניגשה אל הנשיא רייגן, הביטה בעיניו והפצירה בו להשמיע קול למען בעלה. או כאשר עמדה בוושינגטון בכינוס הפדרציות היהודיות, והודיעה בשקט שהיא יוצאת מהאולם והולכת לשגרירות הסובייטית. כשיצאה, מאות הלכו אחריה.

בשבתות שבהן בילתה עם משפחתי, אביטל הקפידה להדליק רק פתילות של שמן. היא האמינה וידעה שיתרחש נס, כמו נס פך השמן של חנוכה. ואכן, בסופו של דבר הנס הגיע.

השפעתה הייתה עמוקה. פעם, בשדה תעופה בטורונטו, ניגשה אליה אם צעירה ובידיה בתה התינוקת. בדמעות אמרה: “קראתי לה אביטל, בגללך". הסיפור הזה חזר על עצמו פעמים רבות והפך את השם אביטל לכה נפוץ.

אביטל נהגה לתהות מה יהיו מילותיו הראשונות של נתן כשישתחרר. למחרת שחרורו אמרה לי בחיוך: “לא תאמין מה הוא אמר. הוא אמר ‘אביטל, סליחה שאיחרתי'". זה היה ההומור של נתן, אז והיום.

כשנתן הגיע לישראל, נאומו הציבורי הראשון לא עסק בעצמו, אלא באלה שנותרו מאחור. הוא התחייב לא לשתוק לעולם. אביטל נהגה לומר שנתן היה הפקק בבקבוק; ברגע שהוסר, הכול התפרץ החוצה. אכן, בתוך שנים אחדות קרסה ברית המועצות, וכמעט שני מיליון יהודים עלו לישראל. ואז, כמעט בן־לילה, חזרה אביטל לחיים פרטיים. הם גידלו שתי בנות, רחל וחנה, ועם כל הישגיהם, הישגם הגדול ביותר הוא משפחתם.

נתן שרנסקי הוא מן הדמויות המוסריות הגדולות של זמננו, אך הוא יהיה הראשון לומר שלא ניתן לספר את סיפורו בלי אביטל. המבחן של מנהיגות גדולה הוא היכולת להשרות באחרים תחושת השקעה וחיבור אישי למטרה. אביטל, בעוצמה ובענווה, עשתה את זה.

לחגוג ארבעים שנה לחירותו, פירושו לחגוג גם את כוחה השקט והעקשני של אהבה, ענווה ואמונה; כוח שעזר לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הרב אבי וייס ייסד את ישיבות חובבי תורה ומהר״ת, המסמיכות גברים ונשים לרבנות