נתחיל בפינת החדשות הטובות והקרדיט החסר. השבוע אישר הקבינט שורת החלטות המתקנות עוולות היסטוריות בהתנהלות המדינה באזורי יו"ש. החשובה שבהן היא פתיחת מרשמי המקרקעין לעיון הציבור. במשך שנים הרישום היה חשאי, סוד כמוס לפרה ולסוס. ללא גרון עמוק במִנהל לא היית יכול לדעת אם מוחמד – המציג שטר ישן וטוען שקרקע פלונית היא בבעלותו – הוא אכן הבעלים שלה. בתחומי ישראל הקטנה, אדם שרוצה לקנות קרקע גולש לאתר רשם המקרקעין, מקליד גוש וחלקה, משלם אגרה צנועה ומקבל נסח טאבו עדכני. ביהודה ושומרון המידע הבסיסי הזה נעול בכספת, וכדי להגיע אליו צריך להיות חצי מרגל.
כתוצאה מכך רווחו מעשי אונאה ורמאות. יהודים שרכשו קרקע גילו למפרע שלצד היורש המוכר, צצו עוד 26 בני דודים פלסטינים שחיים באמריקה וטוענים שהם היורשים החוקיים של הסבא מנוחתו עדן. משוכה נוספת הייתה החוק הירדני, שלא אפשר מכירת קרקע ליהודים פרטיים אלא רק לחברות זרות. מקצועני־על כמו משה זר ודורון ניר־צבי ז"ל ידעו להתגבר על המשוכות, אבל בעבור אנשים מהיישוב, רכישת אדמה מפלסטינים דמתה לצעידה על הירח.
מי שהתנגד בעקביות לשינוי המצב היו היועצים המשפטיים לממשלה. בלשכת מנדלבליט, למשל, הסבירו לי שהשינוי יסכן פלסטינים שימכרו מקרקעין ליהודים. הסבר לא משכנע, מאחר שחלק מעובדי הטאבו היו פלסטינים בעצמם, וכאשר קרקע נמכרה ליהודי, כולם בכפר ידעו מי מכר אותה.
הכי מעניין
השרים סמוטריץ' וכ"ץ הציגו השבוע את ההחלטות החדשות כהישגים שלהם. אכן מגיע להם יישר־כוח, אבל לא רק להם. הקרדיט מגיע גם ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שבחנה את ההחלטות החדשות והעניקה להן הכשר למהדרין בניגוד לעמדת קודמה. סמוטריץ' לא הזכיר אותה בהודעתו, וחבל. צריך לדעת לבקר, אבל חשוב גם לפרגן במקרה הצורך.