למה מילואימניקים שמתמודדים עם פוסט טראומה חוזרים למילואים

השיח על טראומה נמצא בכל מקום: בתוכניות בוקר, בשיחות סלון, בכנסים מקצועיים. לא אחת הדיבור מתמקד באבחנה הפסיכיאטרית ששמה "הפרעה פוסט־טראומטית". כמו כל אבחנה, גם זו מאירה חלקים מסוימים של החוויה הטראומטית, אך משאירה היבטים אחרים בחושך.

ברגע הנוכחי, ישראלים רבים – אנשי מילואים, מפונים שנעקרו מביתם, משפחות שעברו תהפוכות – מרגישים שמשהו לא בסדר, אבל האבחנה הפסיכיאטרית לא ממש מתאימה להם. הם לא בטוחים שהם סובלים מ"הפרעה פוסט־טראומטית", אבל יודעים שחייהם לא חזרו למה שהיו. כיצד מבינים את הטלטלות? איך נותנים שם לסבל היומיומי? ובעיקר, איך מתחילים לשוחח על הנושא?

במאמר זה אציע להבין את החוויה הטראומטית מזווית שונה: לא רק כפגיעה פסיכיאטרית־נוירולוגית "בתוך" האדם, אלא כמשבר במרחב בין אנשים – בזוגיות, במשפחה, בחברה. הטראומה היא תופעה המתרחשת ביחסים (Relational): היא נוצרת, מתקיימת ומחפשת את ריפויה דרך הקשרים שלנו עם אחרים.

נכות סמויה

אפתח בתופעה מעוררת תמיהה: אדם חוזר לביתו אחרי שירות מילואים ארוך, וסובל מסימפטומים האופייניים להפרעה פוסט־טראומטית – מחשבות פולשניות, הימנעות, שינויים שליליים במצב הרוח ובמחשבה, ערנות מוגברת. ואולם כאשר הוא חוזר לסבב מילואים נוסף, מרבית התסמינים הללו נעלמים, והוא חוזר לתפקוד ואף חש חיוניות.

תנו את דעתכם לתיאור הבא, שנראה כי הוא נפוץ במחוזותינו: דני, בשנות השלושים לחייו, עובד במקצוע מוערך ועמד לפני קידום בעבודה. בשמחת תורה תשפ"ד, ברגע ששמע על המאורעות הקשים בדרום הארץ, הוא קפץ ליחידת המילואים שלו כקצין שריון. אשתו שירי חשה שליבה נקרע כאשר הוא יצא והשאיר אותה עם הקטנים בבית. לצד הכאב והדאגה, הבדידות והקושי, היא תמכה במשימתו ובמשימת האומה כולה, וזאת לא משום שהיא "לביאה", אלא מתוך מסירות, כאב ואהבה.

לאחר סבבי מילואים רבים, נדמה שהלכו ונוצרו שני "דני". בעת שהותו בבית, דני מסתגר רבות. הוא חסר־שקט וקופץ בעקבות כל רעש, לפעמים לא ישן, לפעמים לא מצליח לצאת מהמיטה. עישון, שבעבר היה אצלו עניין מזדמן, הפך לחלק שגרתי מהחיים. דני, שבעבר היה נהנה מחברת אנשים, נמנע כעת מתקשורת עם הסביבה, מנותק מחבריו הרבים. בעבודה הוא אינו מתפקד; פגישות הפכו לעינוי עבורו, הקריירה נעשתה משעממת וחסרת משמעות. לבסוף, הקידום שציפה לו ניתן למישהו אחר, והוא זועם על מנהליו. עם זאת, הוא יודע שבשל תפקודו הירוד הוא נתון לחסדם, ועל פרנסתו מרחף איום ממשי.

הקושי החריף ביותר הוא בבית. יחסיו עם הילדים מורכבים: הם מתגעגעים לאבא שהכירו, הנוכח והחזק, ועם זאת, כילדים טובים הם שקטים ומרַצים, נמנעים מלהכביד עליו. המצב מעורר אצל דני אשמה ובושה רבה; הוא כועס על עצמו, מרגיש שהוא משתדל להיות אב מתפקד אך נכשל בכך.

הכאב העיקרי ניכר במרחב הזוגי. שני בני הזוג מתגעגעים לתקופה שבה תמכו ואהבו זה את זו; כעת היחסים נעים בין שתיקה לכעס עצור. שניהם מבולבלים ואינם מוצאים מילים אפילו בתוך עצמם למצבם הרגשי הדואב. שירי מרגישה שהיא הקריבה חודשים ארוכים של דאגה ובדידות כדי שבן זוגה יחזור מהמלחמה והם יוכלו סוף־סוף לחלוק שוב את עול המשפחה. יותר מכול היא ביקשה לשים סוף לבדידותה ולחיים נטולי מגע, פיזי ורגשי. כעת היא מרגישה שכל מאמציה ועמלה נותרו ללא הכרה, ביחסים שהפכו לזירה של פסיביות־אגרסיבית.

דני כועס על שירי ועל עצמו, ולא ברור לו מדוע. הוא כבר אינו יודע מי הוא; הוא מרגיש על סף שיגעון, אינו מזהה את עצמו עם הקריירה, חש כישלון כאב וכבן זוג, נע בין כעס, זעם וחוסר אונים, מתמודד עם תחושות אשמה, בושה עמוקה ורצון לברוח. לעיתים הוא אומר לעצמו: "אם הייתה לי נכות פיזית, לפחות היה ברור מדוע אני מוגבל".

שני בני הזוג כמהים לקרבה פיזית ורגשית ומתפללים שהקושי של דני יחלוף, ולפתע הם יקומו לבוקר חדש וימצאו שהזמן חזר לאחור. כאשר מגיע צו נוסף למילואים, שירי מתנגדת ומתחננת שדני יפנה לטיפול. ואולם דני מתייצב, מרגיש שוב חי ונושם לרווחה. דווקא המדים גואלים אותו מקשייו. במילואים הוא חוזר לחוש חיוניות, והתסמינים המפריעים נעלמים. כיצד אפשר להסביר זאת?

הנפש דרוכה

הטראומה, כפי שמסבירים מומחים, "נרשמת בגוף". לאחר שאדם חווה לחימה מתמדת, מערכת העצבים שלו נמצאת במצב של ערנות קבועה. הגוף והנפש דרוכים ומוכנים כל העת לסכנה, והקצב הפנימי רגיש לכל טריגר. גם כאשר הלוחם חוזר למרחב האזרחי, הוא חי כל הזמן בצל אזעקות שווא: רעש של דלת נטרקת פועל עליו כמו ירי, צעקת ילד מתפרשת כזעקת מצוקה. דווקא חיי הלחימה הולמים את הקצב הפנימי הזה; כאשר יש התאמה בין הפנים לחוץ, כשהסכנה אמיתית והערנות מוצדקת, הפנים יכול "להירגע".

ההסבר הפיזיולוגי־נוירולוגי חשוב, והוא עשוי להסביר חלק מהתופעה הטראומטית. אכן, ייתכן שקשייו של דני נעוצים, כפי שמציע המודל הרפואי, במערכת העצבים שלו, בהפעלת האזעקה, בוויסות הפנימי. אולם חשוב לשים לב: עדיין אין כאן הסבר מדוע כאשר דני נמצא בהקשר הצה"לי, גם אם בהפוגה ורחוק מהלחימה, הוא מרגיש טוב יותר מאשר בבית. החוויות והתחושות מבלבלות אותו: האם אני סובל מפוסט־טראומה או לא?

כדי להבין את המציאות הזו, יש לצרף לפחות שני ממדים נוספים להיווצרות החוויה הטראומטית: הראשון – משבר זהות. דני, הסובל מטראומה, חש שהוא השתנה וכבר אינו אותו אדם; השני, משבר ביחסיו עם סביבתו הקרובה, ונדמה שגם עם החברה הרחבה סביבו.

בעוד הקדמונים ראו באדם יצור חברתי, המיתוס המערבי גורס שהאדם יוצר את הזהות שלו מתוך עצמו. תפיסת עולם זו לא רק שאינה מציאותית, לעיתים היא אף הרסנית ויוצרת בלבול ובושה אצל אנשים רבים שמגלים כי הם זקוקים למישהו אחר כדי לדעת מי הם. קשה להם לקבל את העובדה שהמגע עם נפשם שלהם עובר דרך המגע עם האחר, שהזהות שלנו נוצרת ומתקיימת במפגש עם אחרים. לא רק ילדים זקוקים לעיני הוריהם כדי לדעת מי הם, אם מעשיהם טובים או רעים, ואילו כישרונות מאפיינים אותם; גם מבוגרים זקוקים להכרה ותיקוף מצד סביבתם. רופא הופך לרופא לא רק בעקבות הרישיון ממשרד הבריאות, אלא בעיקר כאשר יושב מולו מטופל שרואה בו רופא, ומכונן בכך את זהותו זו.

לצד הממד הזהותי, כאשר צועדים צעד נוסף ומתבוננים על המרחב שבין דני ובין החברה, מתגלה ממד נוסף היוצר עימות בסיסי. החברה המודרנית דורשת מחבריה תפקוד שגרתי ומסודר. הבורגנות דורשת סדר, ובאמצעותו היא יוצרת ביטחון ויציבות. אבל המחיר כבד: רגשות עזים, ספונטניות, התנהגויות קיצוניות של שמחה עזה או זעם, מגע פיזי עוצמתי, חדירה למרחב הבין־אישי – כל אלו הם "מחוץ לסדר". החברה הבורגנית דוחה אותם כדי להעניק תחושה שניתן לנבא את המחר ושיש לחיים קצב ברור, אבל בכך היא חותכת את הפריצה והחיוניות.

קירות הבית מעניקים לנו ביטחון, אבל הם גם מגבילים. יש לנו "ביטוח חיים" באמצעות בירוקרטיה מורכבת של חברת הביטוח, אך אנחנו משלמים על כך במיתון כוחות החיים.

מחוץ לחומות

ההסבר הזה מסייע לנו להבין כיצד נוצרו אותם "שני דני" שתיארנו. במישור הזהותי, בעוד במילואים יש לדני זהות ברורה ומגובשת – הוא קצין מוערך, יש לו משימות ברורות ומוגדרות, הוא מרגיש נחוץ ומזדהה עם תפקידו – בקרב המשפחה הוא חווה בלבול רב. במישור החברתי, דני כבר אינו חש בנוח במקום העבודה ובמסלול המקצועי, וזאת בחברה שבה לעיתים קרובות הקריירה מגדירה את האדם. כאשר אין הלימה בין התפקיד ובין, האדם נוצר סבל ומורגשת חוויה עמוקה של חוסר התאמה. דני מתגעגע למרחב המילואים – שם הוא ממתיק סוד עם חבריו, מוקף בחברת גברים לוחמת שחולקת את אותה חוויה. זהו מרחב עם נורמות משלו, המאפשר ביטויים שהחברה האזרחית דוחה: רגשות עזים, ספונטניות, הבעה עצמית קיצונית, קרבה בין־אישית חזקה, מגע פיזי ישיר, שפה גסה, הומור אפל.

מרחבים כאלה מאיימים על הסדר הבורגני: הם אינם ניתנים להסדרה ברורה, אינם צפויים, אינם "בשליטה". לכן החברה המודרנית מוכנה לאפשר אותם רק בשוליים ובתקופות מוגבלות בזמן: טרקים בחו"ל, קבוצות חילוץ והצלה, ספורט אתגרי – אבל תמיד כחריג זמני ובתקופות מעבר, לא כחלק מהחיים הרגילים.

דני, ורבים כמותו, חיים כבר שנתיים מחוץ לחומות החיים הסדירים. אזור הדמדומים של חיי הלוחם הפך עבורם למציאות יומיומית, והשאלות הנוקבות פורצות לתוך חיינו: האם תיתכן חזרה לחיי תפקוד ושגרה של משפחה ועבודה? כיצד החברה תקבל בחזרה את האנשים שהתגייסו כדי להגן עליה? האם אין ברירה אלא "לאלף" את החיוניות שלהם, כפי שטען הובס, כדי ליצור חוזה חברתי שיגן עלינו מפני כאוס, או שמא נוכל לשנות את גבולות הנורמטיביות של החברה?

נדמה שכיהודים, שמוסד המשפחה מרכזי כל כך בתרבותנו, אנחנו טרודים במיוחד לראות משפחות סובלות ואף מתפרקות נוכח הסבל. השאלה גואה ומתעצמת: האם המשפחה יכולה להחזיק פריצה רדיקלית כל כך מהנורמה? לא מדובר בדיונים אקדמיים מופשטים; אלה הילדים שלנו, האחים והאחיות שלנו, שסבלם ממשי, נוכח ומאיים על אמות הסיפין של הקיום והאתוס הישראלי.

שתיקה אקטיבית

סקרנו את שלושת ממדי החוויה הטראומטית: המשבר הפנימי־נוירולוגי, משבר הזהות, והמשבר החברתי. כעת מובן: הטראומה אינה רק "בעיה פנימית" של דני; היא חיה במרחב שבין דני לשירי, בין דני לעבודתו, בין דני לחברה.

אם הטראומה קשורה ביחסים, כך צריך להיות גם הריפוי. דני, שירי, המשפחה והחברה – כולם נדרשים לשאת יחד באחריות. הטראומה אינה שאלה אישית גרידא, אף שליחיד יש אחריות רבה על נשמתו המיוסרת; היא נמצאת במרחב שבין הסובל ובין האחר. לראיית החברה יש חשיבות והשפעה רבה על הפרט שסובל מטראומה.

השאלה כיצד נחזיר את דני למה שהיה, נדמית כלא רלוונטית. ראשית, לא ניתן להחזיר את המציאות לאחור. דני, שירי והמשפחה השתנו. שהות ארוכה בשדה הקרב אינה משהו שניתן לדלג עליו ולשכוח ממנו. נוצרו פערים אדירים בין הלוחמים לחיי השגרה המוכרים. גם בנות הזוג ובני המשפחה עברו שינויים רבים. האחריות הבלעדית על המשפחה יצרה אצל שירי ממדים נפשיים חדשים. ובכלל, איננו רוצים כחברה לחזור למבנה החיים ולקונספציות שהיו לפני 7 באוקטובר.

האם ניתן להדריך את שירי ודני כיצד להתגבר על המשבר? האם יש קובץ הנחיות ברור לחברה שעוטפת אותם, כיצד לפעול על מנת לפתור את המצב? לצערי אין תשובה או פתרון ברור. הסבל של דני, של שירי ושל ילדיהם הוא אינטימי, ייחודי ובלתי ניתן לתרגום מלא. זר לא יבין זאת. כיחידים וכחברה אנחנו עדיין מחפשים את המילים, וחסרים את המושגים החדשים לחשוב על פתרון הולם.

כאשר אין מילים, המסורת היהודית לימדה אותנו לשתוק. הדממה עולה למקומות שהמילים אינן מסוגלות לגעת בהם. אין הכוונה לכיסוי הכאב, אלא להפך: להתייצבות מולו והזמנה להקשיב, אף שאין מילים לענות ולנחם. כחברה אנו נדרשים עתה לשתיקה אקטיבית. עלינו להיות נוכחים מול הסבל של שירי, דני ואנשים רבים שחוו חוויות טראומטיות בשנתיים וחצי האחרונות.

מאז ימי השואה הנוראיים, יהודים המבקשים להיות נוכחים ויוזמים אל מול הזוועה נקראים "עדים". מושג העֵד מבטא את השאיפה האינסופית לתת מילים לחוויות שאנו כחברה נורמטיבית מעדיפים לא להכיר. פעולת העדות נכנסה לשפה הפסיכואנליטית והטיפולית דרך המסורות הפרה־מודרניות, מתוך הבנה שלמוסד הטיפולי המודרני אין פתרון ותשובה לכל מציאות, ולכן יש לאמץ עמדה של ענווה.

העדות היא המענה היחסי לטראומה במרחב היחסים: אם הטראומה קורעת את המרחב שבין אנשים, העדות מנסה לאחות אותו מחדש. תפקיד העד מול הטראומה, בדומה לתפקיד העד בתנ"ך, הוא אקטיבי; מה שמכונה בשפה ההלכתית "עדי קיום". כעדים שבשתיקה אנו מכריזים שזהותו הבסיסית של דני אכן הופרה, ומשהו בתפיסה שלו אכן צריך להשתנות.

לא ניתן להיחפז ולהבין את החוויה, מפני שאין אפשרות להטמיע את האירוע במערכת מושגית־חווייתית שמובנת לדני או לחברה. האירוע הטראומטי יוצר פרדוקס: המגע הישיר ביותר עם המאורע עשוי להיות דווקא באמצעות אי־היכולת לדעת אותו. בעוד הטראומה קורעת את נפש האדם לחלקים, פעולת העדות הנפשית היא ניסיון לאחות את הקרעים – לא לתקן אותם, לא לצמוח מהם, אלא ליצור גשר של שתיקה אקטיבית מעל ה"לקונה הטראומטית" – החסר, ההיעדר, משהו שאי אפשר לבטא. העדות אינה צריכה להיות שלמה, והיא לא נדרשת "לפתור" את הטראומה. היא מבקשת לאפשר לחיים להמשיך – עם הקרע, עם החסר, עם הפער. העדות היא תמיד פעולה בין־אישית: אם הטראומה קרעה את המרחב שבין דני לסביבתו ויצרה מועקה וחנק, העדות היא ניסיון לחדש ולהפשיר את החוויה הקפואה, לאפשר תנועה ומרווח נשימה.

פעולת העדות אינה מנסה להכליל את דני ושירי בתוך הנורמה הקיימת, אלא לתת תוקף להיותם שונים. אולי בהמשך הדרך אף תהיה להם תרומה ליצירת דרך חיים חדשה, משהו שפורץ את גבולות השגרה הנוכחית. כעדים לסבל ולטראומה אנחנו נדרשים להפנים שלא כולם יחזרו לתוך הקופסה המוכרת, החמה, הנוקשה והמסודרת. לא קל לשתוק ולהעיד, וייתכן שנשמע דברים שאינם ערבים לאוזן. עלינו להתאזר בהרבה סבלנות, אומץ ואהבה.

אחריות משותפת

בסיום הדברים אבקש לפנות לבני ובנות דמותם של דני ושירי, לכל המתמודדים עם חוויות טראומטיות. אין לי פתרון לסבלכם, הלוואי שהיה לי, ועם זאת חשוב לומר: אתם לא לבד. ייתכן שאתם חווים בושה ואשמה רבה, חשים שאתם בעייתיים ולא משתלבים בסביבה. אך מקורו של הסבל אינו רק בתוככם: הוא חי במרחב שביניכם, בין דני לשירי, בין שניכם לחברה. לכן גם האחריות היא משותפת. לא לתקן את דני או את שירי, אלא את המרחב ביניהם. אם הטראומה חיה במרחב שביניכם, גם הדרך קדימה תעבור דרך המרחב הזה.

המיתוס הבורגני מבטיח: סדר תחילה, אהבה אחר כך. אבל אתם נמצאים במקום שבו הכלים והקונספציות הישנים לא עובדים. כל כך הרבה זוגות הפסיקו לגעת זה בזה – מטפורית ומילולית; במקום לנסות לפתור הכול במילים, תחבקו בשתיקה. מגע פיזי הוא לא פרס שמגיע רק אחרי שהכול בסדר, הוא חלק מהדרך. תיגעו, תחבקו, תהיו נוכחים בגוף. זה חלק מהמשמעות של שתיקה אקטיבית. שימו לב כמה אתם תלויים אחד בשני. התלות הזו נחווית ברגע הראשון כחולשה, אך היא שמאפשרת הנאה ותענוג.

חלק מהסובלים מהתופעה יותירו אותה מאחור במהירות, אך לרבים זו לא תהיה תקופה חולפת. הסבל לא ייעלם בבת אחת, הקרע לא ייסגר לגמרי. אבל אתם יכולים לחיות את הכאב יחד, ואולי להפוך אותו ממשהו שמפריד למרחב מקשר ומשותף.

הבדידות מעצימה את הסבל. מִצאו את הדרך ליצור קבוצות של גברים ונשים שעברו חוויות דומות. דברו את האמת שלכם, אתם יכולים ליצור יחד שפה משותפת וחדשה, שתבשר לחברה מושגים חדשים שיאפשרו מילים לצד השתיקה. נדרש הרבה אומץ לפנות ולדבר עם האחר. היציאה מהאזור הבטוח של ההימנעות וההתבודדות היא ללא ספק סיכון ממשי. אף שאני ורבים אחרים לא מבינים אתכם, אני מתחנן: אל תישארו לבד. נכון, רוב הסיכויים שגם אם תדברו לא נבין, בוודאי לא בפעם הראשונה והשנייה ואולי גם לא בשישית או השביעית. זה עלול לאכזב ולגרום שוב להתכנסות והתבודדות. ואף על פי כן, אנחנו מבקשים לשמוע את קולכם, את הכאב שלכם – גם אם המסר לא תמיד יובן במדויק. נקשיב באופן אקטיבי, בשתיקה, ואם יקרה נס, אולי נמצא גם מילים להיות איתכם.

ולנו, החברה שמסביב: אל תמהרו לנרמל. אל תדרשו מדני ושירי "לחזור לסדר". תהיו עדים – בשתיקה, בנוכחות, באהבה. לא כולם יחזרו למה שהיו, ועלינו ללמוד לקבל זאת. ואולי דווקא בהרחבה הזו, ואף בפריצת גבולות הנורמה, נמצא דרך לריפוי הטראומה, והלוואי שגם דרך לחיים ראויים יותר.

בנימין גולדנהירש הוא פסיכולוג קליני במרכז לבריאות הנפש בבאר־יעקב וקב"ן ביחידת ליב"ה