הכישלון בשילוב החרדים הוא לא כישלון חרדי אלא כישלון ליברלי

עם העברת התקציב בקריאה ראשונה, כתב ראש האופוזיציה יאיר לפיד ברשת X: "זו הפעם האחרונה שזה קורה. בממשלה הבאה אנחנו לא נחכה דקה. לא נגיד 'זה תהליך הדרגתי', לא נגיד 'צריך לעשות את זה בשלבים'". הדברים מכוונים כמובן לתהליך ההדרגתי של שילוב חרדים. נמאס לנו, אומר לפיד, איננו מאמינים יותר בשיטת ה"גזר" ובתמריצים איטיים; אנו דורשים לעבור לשיטת המקל – סנקציות וגזירות.

לפיד ידוע כמבקר חריף של החרדים מימים ימימה, וייתכן שהוא עצמו מעולם לא האמין בתהליכים. ואולם דבריו מבטאים סנטימנט רחב יותר, שכיום שותפים לו גם אנשים שבעבר האמינו בכל ליבם בשילוב הדרגתי של החרדים בחברה הישראלית, בדרכי נועם. במשך עשרים שנה לפחות ניסו רבים במחנה הליברלי בישראל להניע תהליך כזה. גופים כמו מכון מנדל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמותת שחרית ורבים אחרים השקיעו הון עתק ומאמץ כביר כדי לשלב את החרדים בחוזה ליברלי חדש, שייתן להם מקום של כבוד בחברה הישראלית, לצד שמירה מלאה על חרדיותם ברמה האישית.

כל זה משתנה במהירות בתקופה האחרונה. אנו שומעים שוב ושוב קולות ייאוש מהתהליך המדובר, ואובדן אמון בתקוות ה"ישראליזציה" שטופחה היטב שנים ארוכות. לי כהנר, ממובילות המהלך בעשורים האחרונים, נתנה לכך ביטוי בריאיון לדה מרקר: "עבדתי בזה עשרים שנה, בכל דיון הייתי הסנגורית של המגזר החרדי", סיפרה. ואולם, אחרי עשורים שבהם ניסתה לשכנע את כל המי ומי שאם רק נמתין עוד קצת, השינוי המיוחל בוא יבוא, גם היא איבדה את הסבלנות.

כך סיכם זאת ח"כ משה (קינלי) טור־פז, בציוץ לפני כשנה: "אני מרגיש שהחרדים עבדו עליי. שנים של עבודה מאומצת לשלב אותם בצבא תוך הקשבה לצרכיהם ויצירת מענה ייחודי בהידברות. וברגע האמת – הם הפקירו אותנו לבד בקרב על חיינו. לבד. הם לא רוצים התאמה – הם לא רוצים בכלל. שיניתי את דעתי. ניסינו הידברות ועבדו עלינו. הגיע הזמן לסנקציות פליליות וכלכליות".

ואולם, בד בבד עם אובדן הסבלנות הליברלי, אנו עדים לתופעה מרתקת: תקוות ישראליזציה חדשה שצומחת בגוש האמוני של הימין הישראלי. הקול הבולט ביותר בטיפוח תקווה זו הוא העיתונאי ינון מגל. מגל הפך בחודשים האחרונים לפרזנטור של חטיבת חשמונאים, החטיבה הקרבית החרדית שהוקמה לאחר שבעה באוקטובר. הסד"כ הסדיר של ה"חטיבה" אינו גדול בהרבה משל פלוגה, ואולם האזנה לינון מגל יוצרת את הרושם שמדובר לכל הפחות באוגדה. לשיטתו, אלפי צעירים חרדים מצפים בקוצר רוח ללבוש את המדים, ורק איזו "יועמשי"ת" או "יוהלמי"ת" מעכבים אותם מלעשות כן.

מגל הפך לאחרונה למגינם האחרון של החרדים בתקשורת. לא משנה איזו התבטאות מביכה ישחרר גולדקנופף או אילו הקלטות יצאו מחצרות הרבנים – הוא יסנגר על החרדים. הפטריוט הגדול ממלא כיום את מקומה של לי כהנר כסנגור הראשי של החברה החרדית, האיש שמנסה לשכנע את כולם כי מדובר ב"תהליך הדרגתי", ש"צריך לעשות אותו בשלבים". התנהגות זו משכה אל מגל בשבועות האחרונים אש מיריביו הפוליטיים, שניסו לצייר אותו כאנטי־ממלכתי, אויבה של הציונות הדתית והכובס שמלבין את חטאי החרדים. ואולם למרות המחיר הפוליטי, נראה שמגל מוכן לספוג מתקפות מעמיתים ותומכים כדי לגונן על אמונתו בהשתלבות החרדים.

מה קורה פה? מדוע כעת, כאשר הסנגורים הגדולים של החרדים נואשו משילובם, תקווה זו מתחילה לצבור לפתע מומנטום בימין הקשה?

מאחורי החליפה

הציניקנים יאמרו ש"הכול אינטרסים"; מגל יודע שהחרדים אינם משתלבים ולא עתידים להשתלב, אך הדבר היחיד שמעניין אותו הוא הישרדותה של קואליציית נתניהו, כעת ואף לאחר הבחירות, וכדי להצליח בכך הוא קורא לשמר את הברית עם החרדים ויהי מה. טענה זו אינה שונה בהרבה מזו ההופכית, שלפיה השמאל תוקף את החרדים רק כדי לפגוע בימין. בשתי הטענות יש מידה מסוימת של אמת, אך פוליטיקה אינה חזות הכול. לדעתי, מגל מזהה בחרדים פרטנר פוטנציאלי, לא רק אמצעי לשימור שלטון הימין. 

ראיה לכך הם החרד"לים, קבוצה שאינה נחשדת בוויתור על ערכים ואידיאולוגיה תמורת אתנן פוליטי. רבנים ופעילים חרד"לים נרתמו בכל לב להקמת חטיבת חשמונאים, ונותרו מאמינים גדולים בה עד היום. כמו מגל, גם הם מגינים בלהט על הניסיונות המביכים של החרדים להיפטר מחובת הגיוס, תוך שהם מפנים את האשמה כלפי השמאל, ש"בכלל לא רוצה את החרדים בצה"ל". האם גם הרבנים פנדל וטאו, לוינשטיין וסדן, מונעים משיקול פוליטי ציני בלבד?

יש הבדל עמוק בין תקוות הישראליזציה הליברלית לתקוות הישראליזציה של הימין האמוני. את החוזה הליברלי לשילוב חרדים ניתן לנסח במילים "היֵה ישראלי בצאתך וחרדי באוהלך". הוא ביקש ליצר שותפות עם החרדים סביב "טוב משותף" אוניברסלי, ושאיפה אישית לרווחה אינדיווידואלית. כפי שאמרה כהנר באותו ריאיון, הבסיס לאמונתה בהשתלבות החרדים היה ש"מאחורי החליפות, מאחורי כל קבוצה בישראליות, יש בן אדם וצריך לחיות ביחד".

הנחת העבודה של הליברליזם היא שהזהות הפרטיקולרית היא רק החליפה שלנו, אך בבסיס כולנו שווים ורוצים אותו דבר: רווחה אישית. על בסיס הסכמה זו ניתן לאפשר לחרדים לשמור על אמונתם ואורח חייהם ברמה האישית, לצד שותפות ציבורית במקסום הרווחה האישית לכל אזרחי המדינה.

בניגוד לכך, החוזה האמוני של שילוב החרדים אינו מניח שהחרדיות היא רק "חליפה" שמאחוריה מסתתרים "בני אדם" שרוצים לחיות יחד ברווחה אישית מקסימלית. הוא רואה בחרדיות מסורת עבה, סמיכה ועמוקה, שמבקשת לשמר את עצמה ולהעביר מדור לדור את ערכיה ואת אמונותיה, ובעיקר את תחושת הקולקטיב ואת תודעת ההמשכיות והשייכות לסיפור גדול ולמורשת עתיקת יומין.

יתרה מזו, אנשים כמו ינון מגל מבינים כי עבור החרדים, הסכנה הגדולה ביותר היא תפיסת העולם הגורסת שהיהדות, ולמעשה כל זהות פרטיקולרית אחרת, היא רק "חליפה" שמתחתיה ישנו אינדיווידואל חלול שמבקש רווחה אישית. הם מזדהים עם חששות החרדים מהשקפה זו, ובדיוק משום כך מזהים בחרדים בני ברית פוטנציאליים.

החוזה הישראלי שאליו מייחלים אנשי הימין האמוני, יושב על אותם עקרונות שעליהם מנסים החרדים להגן. הם מבקשים לבטל את ההתבדלות החרדית באמצעות ההבטחה שהעולם שבחוץ אינו עוין להם, והם משמיעים בשורה שלפיה השירות הצבאי עצמו הוא ביטוי של האידיאלים הנעלים ביותר של החינוך החרדי: אהבת ישראל, קידוש ה' ועשיית רצונו. בקצרה, הם מבקשים לשווק לחרדים את הישראליות כביטוי של החליפה עצמה, כהגשמה של החינוך החרדי. הם שואפים לבטל את החיץ שבין החרדיות והישראליות, ולא לטפח הפרדה בין ה"אדם" שמתחת לחליפה וה"חרדי" שמעל החליפה.

סיכוי מחודש

מה ניתן להסיק מכישלון מאמצי השילוב הליברליים? כאמור, כיום שוררת הסכמה כי המאמץ המתמשך לשלב את החרדים במסגרת חוזה ליברלי המתבסס על "טוב משותף" נכשל כישלון חרוץ. השאלה היא מה הסיבה לכישלון זה.

המסקנה של מרבית הליברלים לא הייתה שהם טעו אלא ש"עבדו עלינו", כפי שאמר טור־פז. במקום להסיק שהזהות הפרטיקולרית אינה "חליפה" שמתחתיה יש רק "בן אדם", הסיקו הליברלים שהחרדים הם קבוצה אנוכית. הם נשארו עם ההנחה שהחרדים רוצים רק רווחה אישית, ותלו את כישלונם בכך שמדובר בחברה פגומה במהותה, המבקשת להשיג זאת באמצעות הונאה וניצול של אחרים.

לעומת הליברלים, אנשים כמו ינון מגל הסיקו ממאורעות השנים האחרונות שהבעיה מעולם לא הייתה נעוצה בחרדים אלא בחוזה הליברלי. לפיכך הם מציעים לחרדים כיום חוזה אחר: חוזה אמוני ולאומי.

איני יודע האם החוזה האמוני יצליח. גם בממסד החרדי וגם בממסד הישראלי ישנם כוחות חזקים מאוד המעוניינים בכישלונו. עם זאת, חשוב להבין כי כישלון המאמצים הליברליים לשילוב החרדים עדיין אינו מוכיח שאין פרטנר. חוסר הצלחתם של אישים כמו לי כהנר, משה טור־פז ודומיהם לשלב את החרדים בישראליות, אינו מלמד דבר על סיכויי ההצלחה של ינון מגל וחטיבת חשמונאים.

אם הבעיה מעולם לא הייתה החרדים אלא הנחות העבודה של הליברליזם עצמו, ייתכן בהחלט שינון מגל צודק: ההשתלבות החרדית לא נעצרה כעת; אדרבה, היא רק התחילה.

אליהו לוי הוא ראש תוכנית "בינה לעיתים" במכללת הרצוג להכשרת מורים חרדים למחשבת ישראל, ולשעבר עורך כתב העת "צריך עיון"