"אנחנו בלי ספק בעידן העמדי. עכשיו הוא מדגמן ספרות, יושב בחלון ראווה, רגע לפני פרסם נדל"ן, שני רגעים לפני נכנס לעזה לחלץ את החטוף המת האחרון, אנשים מתגודדים ליד הזכוכית, הם לא יכולים לשמוע את מה שהוא אומר אבל מה זה חשוב, העיקר לצלם בפלאפון, תמונה שווה אלף ספרים. זה מה שנשאר לעם הספר, מדף אחד ארוך מלא עמדי, רק תבחרו, עמדי עם הרובה, עמדי עם הגיטרה, עמדי עם התחבושת, עמדי מסתכל ומקשיב, עמדי נפצע ומגיב, רק תבחרו, תצלמו, תתייגו חברים. הגבורה כבר בפנים".
כך כתבה השבוע שירה גפן, נסיכת האינטליגנציה והספרות התל־אביבית, וזכתה לאלפי לייקים מרירים שמהנהנים בהסכמה מול המקלדת. צריך לומר בכנות: יש משהו כמעט הרואי ביכולת הזו לקחת את אחד הקונצנזוסים הכי מזוקקים, נקיים ומרגשים שצמחו פה בשנתיים וחצי האחרונות ולהפוך אותו למטרה לחיצי התנשאות תרבותית־עאלק.
האמת היא ששירה גפן לא באמת כועסת על עמדי. היא גם לא באמת דואגת לגורלו של "עם הספר". מה שמטריד אותה, ואת אלפי עושי הלייקים שלה, הוא שעמדי מייצג את כל מה שהשמאל הישראלי הנוכחי שכח איך להיות: שמח, מלא אמונה, מחובר למושגים "ארכאיים" כמו גבורה, ומעל הכול - לא ציני בכל מה שקשור לשורשיו כאן.
הכי מעניין
למה בעצם חשוב לשירה גפן ודומיה להתמרמר? למה כל גילוי של פטריוטיות בריאה או הערצה אינטואיטיבית וציונית לגיבור אמיתי נתפס בעיניהם כוולגרי ובזוי? נדמה שהתשובה לכך נעוצה בגישה עגומה וצינית לחיים, שהפכה לכרטיס הביקור של השמאל המודרני לא רק סביב שדרות רוטשילד בתל־אביב אלא בכל העולם.
מחקרים רבים שנערכו בשנים האחרונות מראים תמונה עקבית ומדהימה: בכל רחבי הגלובוס, אנשים שמזהים את עצמם כימנים מדווחים על רמות אושר ושמחת חיים גבוהות יותר מאלה של שכניהם משמאל. זה לא רק בגלל המצב הכלכלי או המעמד החברתי. זו גישה נפשית. השמאל העולמי אימץ גישה של ביקורת מתמדת: אם אתה לא מבקר, אתה לא קיים. אם אתה לא מוצא את הדיכוי המסתתר מאחורי כל חיוך, אתה שטחי.
הגישה הזו מייצרת עולם שבו הכול "מבנה חברתי", הכול אינטרסים. כשמישהו כמו עמדי יושב בחלון ראווה של חנות ספרים, השמאלני הגנרי מהסוג של גפן לא רואה שם אדם שרוצה לעודד קריאה - הוא רואה שם "הנדסת תודעה". כשהוא רואה חייל מילואים מחלץ חטופים, הוא לא רואה גבורה: הוא רואה "כישלון פוליטי שממוסגר כתמונת ניצחון".
הציניות היא המקלט של מי שאיבד את היכולת להאמין במשהו גדול ממנו. וכשאין אמונה, נשאר רק המרמור.
בישראל, למרמור הליברלי־גלובלי הזה יש קומה נוספת. כבר שנים השמאל הישראלי מרגיש שהמדינה נוזלת לו בין האצבעות. הוא מסתכל סביבו ורואה חברה שהופכת ליותר שמרנית, יותר דתית, יותר מסורתית. הוא רואה את המדף של עם הספר מתמלא לא רק בעמודי התווים של שירי עידן עמדי, אלא גם בספרי קודש, הגות יהודית ויצירה אמונית שלא מבקשים להתנצל על קיומם.
ההתנשאות על עמדי היא אולי הניסיון האחרון של האליטה הישנה להגיד: "אנחנו עדיין יודעים מהי תרבות אמיתית, ואתם - אתם סתם המון מתגודד שמצלם בפלאפון". אבל האמת הפוכה. הקהל שמתגודד ליד הזכוכית הוא זה שחי. הוא זה שמרגיש. הוא זה שמסוגל להעריץ גבורה בלי להרגיש כל הזמן שמישהו מנסה להפיל אותו בפח.
השמאל הישראלי בחר לחקות את המודלים הכי דכאוניים של הפרוגרסיביות האמריקנית והאירופית, שרואה בכל לאומיות פאשיזם ובכל אמונה דתית חושך. בכך, הוא גוזר על עצמו בדידות מזהרת. הישראליות היא במהותה שמחה, חצופה, מאמינה ואופטימית. מי שבוחר בציניות כדרך חיים ימצא את עצמו מהר מאוד מחוץ למעגל הישראלי החי.
הנה הצעה ידידותית לשירה גפן ולאלפי עושי הלייקים שלה: נסו לחקות פחות את השמאל העולמי המדוכא, ותתחברו קצת יותר לישראליות האופטימית והבריאה שמתפתחת פה יופי, למרבה השמחה. לא, זה לא אומר שצריך להפסיק לבקר את הממשלה או להפסיק לקרוא ספרות יפה. זה אומר שמותר לפעמים להסתכל על גיבור ולהגיד לו פשוט "תודה", בלי להוסיף הערת שוליים צינית.
השמחה הימנית, זו שהמחקרים מדברים עליה, נובעת מהיכולת להשתייך. להרגיש חלק משרשרת, חלק מעם, חלק מסיפור גדול. אם השמאל הישראלי לא ימצא את הדרך לחזור אל ה"ביחד" הזה, אל היכולת לשמוח בניצחונות ולהביט מדי פעם לפחות בחצי הכוס המלאה - הוא באמת יגלה שכבר אין לו יותר מקום פה. לא בגלל "רדיפה פוליטית" מדומיינת, אלא כי חברה חפצת חיים, ממש כמו אדם פרטי, לא יכולה להתקיים לאורך זמן על תפריט של חומץ בלבד.
אבל רגע לפני שהימין פוצח בריקודים כהוכחה לעליונותו הנפשית, כדאי לעצור רגע ולזכור: יש קו דק מאוד, לפעמים דקיק ממש, שמפריד בין שמחה בריאה להוללות ריקה. בין סיפוק מכך שאנחנו "על המפה" ובין זחיחות שגובלת בעיוורון. האושר הימני הוא נכס, אבל גם עלול להפוך לנטל אם יומר ביוהרה. תמונה אולי שווה אלף ספרים, אבל אלף ספרים מלמדים אותנו איך להתנהג - גם כלפי אנשים שנראה שאיבדו את דרכם כמו שירה גפן ואלפי המסמנים לייק לפוסט שלה.