סנטור ג'וזף מקארתי זכור לשמצה בהיסטוריה האמריקנית, אף שמטרתו הייתה לכאורה פטריוטית לעילא. בשנות החמישים, כשהחלה המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות, חששו רבים - די בצדק - שהסובייטים טמנו לאמריקנים פח בדמות סוכנים סמויים הקשורים למפלגה הקומוניסטית.

מקארתי מינף את החשש הזה לרדיפה כפייתית נגד כל מי שהיה לו קשר קלוש לקומוניזם, והכין "רשימות שחורות" של חשודים. במשך שנים אחדות הרדיפה הזו הביאה לו הרבה אהדה, אבל כשאמריקה נרגעה היא הבינה שעדיף לפספס כמה חשודים בקומוניזם מאשר לטלטל חברה שלמה בחשדנות אינסופית נוראה. המושג "מקארתיזם" הפך לשם נרדף לציד מכשפות מטורלל.

למרבה הצער, כישלון המקארתיזם האמריקני לא נלמד היטב בישראל, ובשנים האחרונות התופעה פורחת במחוזותינו משני צידי המתרס הפוליטי. אנשי שמאל פסלו לתפקידים ממלכתיים את מי שמזוהים לטעמם עם הימין. בעבר היו אלה רוני אלשיך ויורם כהן, עד שהתברר שהם מסוגלים לצאת גם נגד מי שמינו אותם, וכיום אלה ראש שב"כ דוד זיני וד"ר יעל דוקוב־רויטמן שמונתה השבוע למפקחת הממונה על הוראת מקצוע האזרחות במשרד החינוך. הראשון פסול כי בני משפחתו הביעו דעות "משיחיות", והשנייה כי כתבה עבודת דוקטורט העוסקת בהעברה בין־דורית של ערכים בהתיישבות ביהודה ושומרון.

גם הימין לא טומן ידו בצלחת. מינויו של אלי שרביט לראש שב"כ נפסל בשעתו כי הוא נצפה, רחמנא ליצלן, באחת ההפגנות בקפלן, וכשהחל תהליך בחירת הרמטכ"ל אחרי פרישתו של הרצי הלוי, ביקשו אנשי הימין לוודא שהרמטכ"ל המיועד לא יהיה חלילה בין מי שנשלחו להשתלמות בארה"ב במימונה של קרן וקסנר.

גם הפוליטיקה הפנים־מגזרית לא חפה מרדיפות. במשך שנים הייתה הפוליטיקה החרדית סמל לרדיפות קשות בין מחנות אידיאולוגיים. אצל החרדים, למי שזוכר, לא בחלו בשעתו אפילו במכות רצח נגד חבר הכנסת המנוח מנחם פרוש, משום שהעז להרגיז את הרבי מגור. גם כיום נתקלים הפוליטיקאים החרדים, לפעמים אפילו הרבנים שלהם, באלימות נוראה.

בשנים האחרונות התברר שהציונות הדתית החלה להתקנא בחרדים. מדוע רק הם יוכיחו את דבקותם הרעיונית ברדיפות נוראיות של מתנגדים? האם אנחנו פחות קנאים לאמונותינו? וכך, כבר לפני שנים אחדות יצא הארגון החרד"לי "חותם" בקמפיין שביקש להכתים את כל הארגונים וראשי הארגונים - בעיקר, משום מה, נשים - שהעזו לקבל תמיכה כספית מהקרן החדשה לישראל.

לאחרונה מתמחה גם ערוץ 14 בקמפיין המקארתיסטי של סימון בוגדים מתוך המחנה. השבוע ערך הערוץ תחקיר על מנהיגות "שותפות לשירות", ארגון הדורש את גיוס החרדים כדי להגביר את השוויון בנטל והקלת העומס על חיילי המילואים. ערוץ 14 טען שכל הכוונה של הארגון היא להפיל את ממשלת הימין, וכראיה ציין שאחת ממנהיגות הארגון נאמה בהפגנת "הבית המשותף", ארגון שנאבק ברפורמה המשפטית דווקא מתוך יעד מפורש של הגעה לפשרה שתהיה מקובלת על כלל המחנות. מנהיגה אחרת, נעה מבורך, נצפתה מצולמת עם פעילה פלסטינית לאומנית.

בעקבות התחקיר הזה בוטלה הופעתה של מבורך בכנס מנהלים של החינוך הדתי. אילו נשאלה מבורך לפני התחקיר, הייתה בוודאי מסבירה מה שכתבה בפייסבוק לאחר פרסומו: הצילום נעשה במסגרת מאבק משותף של יהודים וערבים נגד הרציחות בלוד, עיר מגוריה של מבורך.

אבל אנשי ערוץ 14 לא היו מעוניינים בהסבר, אלא רק באפשרות ללכלך קצת את מבורך והארגון שלה - לא כדי להציל את הציונות הדתית מניצול לרעה בידי השמאל, אלא כדי לסבך אותה עוד יותר בניצול לרעה על ידי החרדים.

התירוץ המקובל למקארתיזם בין הימין לשמאל הוא שכל אחד מן המחנות עושה "תמונת מראה" לחברו. זה אולי נכון, אבל אם נמשיך להשתמש כך במראות, נגיע לחורבן חברתי ולאומי. כדאי לזכור גם את זה: אנשי ערוץ 14 מכנים את עצמם פטריוטים. גם מקארתי חשב כך על עצמו, ותראו איך הוא זכור היום.