ינון מגל אומר שהוא מציב מראה בפני התקשורת הממסדית הוותיקה, מרדכי דוד מספר שהוא מציב מראה בפניהם של "אחים לנשק" ו"כוח קפלן". ואכן, יש יסוד מראתי בערוץ 14, ויש יסוד מראתי בחסימות הללו.

במשך שנים רבות ערוצי הטלוויזיה בישראל לא נתנו די ייצוג לאמת הימנית שהם לא אהבו. הם לא הביאו למסך די מתומכיו של בנימין נתניהו, והם מיעטו לפרסם את הסיפור הלגיטימי של אנשי שלומו. כך הם גם יצרו את הצורך בערוץ תקשורת ימני־פופוליסטי, וגם הכשירו את הקרקע להצלחתו.

במשך שנה נוראית אחת פעילי מחאה קיצונים הרחיקו לכת בביטויי זעם. לא פעם ולא פעמיים הם חדרו לתחום הפרט של יריביהם, והטילו מורא על בני משפחותיהם. הם יצרו את התקדים לפעולתו של דוד, וגם הכשירו את הקרקע להצלחתו.

אבל השאלה המתבקשת היא מי לעזאזל רוצה להיות מראה? איזה מין איש ימין רוצה להיות מראה? הלוא ביסודה המראה היא ישות סבילה, שמבטלת את עצמה בפני ישות אחרת והופכת להשתקפות שלה. למראה אין נוכחות או נפח משל עצמה. אין לה זהות עצמית וכבוד עצמי. בהשאלה לפוליטיקה, המראה היא בלתי לאומית, בלתי שמרנית ובלתי ימנית בעליל. כל שהיא עושה הוא להדהד אחרים ולשכפל אותם.

למראה יש השפעה נוסף: היא לא פותרת בעיות, אלא מחריפה אותן. היא לא מביאה רגיעה ונותנת תרופה, אלא יוצרת הסלמה. בזמן כהונתה של ממשלת בנט־לפיד פעילי ימין הטרידו את ילדיה של ח"כ עידית סילמן, ואיימו על אשתו ועל ילדיו של השר זאב אלקין. אחר כך, בעידן המחאה, פעילים הקיפו בגדרות תיל את המשרדים של "פורום קהלת", רדפו את ח״כ יולי אדלשטיין ואשתו בדרכם לבית הכנסת והתעמרו בילדים של השר עמיחי שיקלי. כעת בריונים תוקפים את מכוניתו של ח״כ איימן עודה, וגיבור היום חוסם בכוחנות את גיא פלג, את אהוד ברק (84) ואת אהרן ברק (89).

כל צד במפה הפוליטית כואב את האלימות שהופעלה נגדו, ומבקש להציג מראה כנגדה – ובאותה עת מתעלם לחלוטין מהאלימות שהוא עצמו מפעיל ומהצורך שהיא יוצרת להציב מראה מולה. חד גדיא. משחק המראות הופך לסחרור מסוכן, שגורר את כולנו למערבולת של פלגנות, אלימות והתבהמות.

אבל העניין עמוק יותר. דבר מה מדהים קרה לימין החדש: הוא הופך לפרוגרסיבי. הוא יותר Woke מ־Woke. הרי מה מאפיין את התרבות הפוליטית של השמאל הקיצוני של המאה ה־21? אילו גלולות רעל העניקו לנו ברקלי וקולומביה בעשורים האחרונים? פוליטיקת זהויות וקורבנוּת. פוליטיקת הזהויות אומרת שאין יותר כללים אוניברסליים החלים על כולם, וכי אם אתם שייכים לקבוצת מיעוט שנרדפה בעבר או בהווה - זכותכם לעשות כל דבר. מתוקף החולשה המיוחסת לקבוצתכם מותר לכם לעשות הכול נגד מי שאתם תופסים כמדכאים.

מנגד, הקורבנוּת אומרת שמדד הערך בעולם הזה כבר אינו איכות, הצטיינות, עבודה קשה וגבורה - אלא מידת העוול שנגרמה לכם. התחרות בין בני אדם היא לא מי יעשה יותר טוב בעתיד, אלא למי נעשה יותר רע בעבר.

ומה מאפיין את התרבות הפוליטית של הימין הישראלי החדש? פוליטיקת זהויות וקורבנוּת. אם נעשה לימין עוול בעבר (אוסלו), זכותו כעת להשתולל כאוות נפשו. אם הימין נרמס ונדרס בעבר (בהתנתקות), זכותו עכשיו לרמוס ולדרוס ללא גבול. אם הימין הושתק במשך שנים – עכשיו תורו להשתיק.

הרי הימין הפופוליסטי לא מתהדר באתוס שמרני של לקיחת אחריות ופעולה מתוך זהירות, אלא באתוס מהפכני של עולם־ישן־עדי־יסוד־נחריבה. האתוס של הימין הפופוליסטי הוא אתוס פרוגרסיבי מובהק של "גנבו לי, שתו לי, ועל כן עכשיו אתנקם". אשבור כלים, לא אבנה את המדינה ואאחד את החברה, אלא אפרק את המוסדות ואפלג את העם. לא אחזק את העוצמה הלאומית אלא אזרע ריב ומדון. למה? ככה. כי עכשיו כולם בכיינים, כולם קורבנות, כולם Woke.

משחק המראות הופך את הימין להשתקפות של השמאל ואת השמאל להשתקפות של הימין. הזירה הציבורית הופכת כך לחלום בלהות.