"העולים הם צבא בפני עצמו": פרויקט העלייה מדרום אמריקה

"אם פנחס ולורנה עלו, כל אחד יכול לעלות", אומר הרב צבי אלון, רב קהילה באור־עקיבא. לורנה מתגלגלת מצחוק עם שאר הנוכחים, ועונה בקריצה: "עלינו כדי שהרב צבי לא ירגיש שאין עולים מאורוגוואי, אחרי שהשקיע שם שש שנים בשליחות". היא ופנחס חשבו לעלות מיד אחרי חתונתם, אבל איכשהו לא הגיע הרגע המתאים. היום הם נשואים 28 שנים, והם פה. "הכי ישראלים שיש", מעיד עליהם בעל הבית.

אנחנו נפגשים בסלון של הרב צבי וחן אלון באור־עקיבא. ריח המנגל עולה באוויר, כיאה למפגש של דרום־אמריקנים. המבטאים מתערבבים אלה באלה, צלילים של ארגנטינה וברזיל, צ'ילה ואורוגוואי ועוד. כעשרים זוגות התכנסו כאן לערב בשרים ויין ושיתוף חוויות, בשיחה שמתקיימת ברובה בספרדית. זוהי "קבוצת יגאל" – קבוצת העלייה הראשונה מבית "ישראלה", מייסודו של גולן ואך (ראו כתבה בהמשך הגיליון). האנרגיות הדרום־אמריקניות מורגשות היטב באוויר, אבל הרוח הציונית היוקדת מצליחה להתעלות אפילו מעליהן.

גולן תופס גיטרה ומתחיל לנגן. החבורה כולה מניחה את הצלחות העמוסות ברגע שהוא מגיע לשורה "ויהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". גם אני מצטרפת לצהלות בהתרגשות מיוחדת במינה. סיפורי העלייה של הוריי מתערבבים באלה של היושבים סביבי. לראשונה אני רואה בעיניים כמה צעירים היו הוריי כשקיבלו את ההחלטה הגורלית לעלות ארצה, בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. הם עלו לבדם, ראשונים מקהילתם; חברי קבוצת יגאל, שחן אלון היא הפרויקטורית שלהם – זו שמלווה אותם בכל צעד, גם לפני הגיעם ארצה וגם אחר כך – מבהירים שאין דמיון בין עלייה עצמאית לעלייה קבוצתית.

יש כאן רופאים ודי־ג'יי, אופים ומטפלים, "וכולנו בעלי שיגעון אחד, כמו של הישראלים", אומר נח מצ'ילה. "זה משהו שלמשפחות שלנו קשה לפעמים להבין. איך נשארנו אחרי שפרצה המלחמה, איך כמה מאיתנו הגיעו דווקא בעקבותיה. זה כמו כוח משיכה שאוחז בך: מצד אחד נדרש המון אומץ, מצד שני אתה נשאב אליו בהתמסרות מלאה, כי זו המולדת שלנו. המציאות כאן לא תיאמן, בחיים לא הייתי חושב שאראה טיל עף בשמיים מעליי, אבל יש לנו חיבור ונאמנות לארץ הזאת. אם אתה גר למשל במיאמי, זה לא בית, זה לוקיישן. פה זה בית".

הבכי הראשון

החלום הישראלי ישב במשך עשורים ארוכים גם אצל מריאלה ודניאל רומנו, הזוג הכי מבוגר בקבוצה, אבל נדחה בכל פעם מחדש. "נולדתי בארגנטינה, אבל אני מישראל", מבהיר דניאל. "סבא שלי נולד בדמשק והגיע לארגנטינה ב־1904. היינו קרובים מאוד, עד שיום אחד הוא נעלם. אבא שלי אמר שסבא החליט לעלות לישראל, כי זו אדמה שלנו - לנו אין אומץ ללכת אליה, אבל סבא אמיץ. רק שהיה לו קשה להיפרד, אז הוא עזב בלי להגיד שלום. אגב, סבתא נשארה בארגנטינה", מציין דניאל.

הסב התנדב בקיבוץ והיה מאושר, אבל מדי חודש שלח למשפחתו מברק זהה: "אני בסדר, אבל אין לי כסף". אחיו התארגנו ושלחו לו כסף שוב ושוב. "אחרי חמישה חודשים הוא ביקש שיעזרו לו לקנות טרקטור", ממשיך דניאל, ומברר איך אומרים בעברית טרקטור. "טרקטור, אותו הדבר", עונים כולם.

"סבתא התחילה לבכות שהיא לא תראה אותו יותר, והאחים החליטו להפסיק לשלוח כסף וחתכו לו את העלייה", מספר דניאל בלי להסתיר את ההזדהות שהוא חש כלפי סבו. "הוא חזר לארגנטינה, אבל הכניס לי לוורידים את הכיסופים לארץ ישראל".

בתקופת הקורונה הבינו מריאלה ודניאל שאין לילדיהם עתיד בארגנטינה, ופתחו תיק בסוכנות. כשסיימו את ההליכים הם נשאלו: אז מתי אתם עולים ולאן? תשובה לא הייתה להם. "ואז הגיע המייל מגולן ואך ופתר לנו את הבעיה", אומרת מריאלה.

אזכור המייל ההוא, שנשלח לכל חבר בקבוצה, גורם שוב לכולם להתגלגל מצחוק: הטקסט תורגם לספרדית בעזרת גוגל, מה שיצר ניסוח מטריד משהו. "אני מקבל הודעה עם פתיח בעייתי מאוד: 'שלום אהובי', בלשון שאומרים רק לבת הזוג", מספר דניאל. "הייתי בטוח שזה ספאם והתכוונתי למחוק, אבל אז ראיתי את הלוגו של הסוכנות. אמרתי לעצמי: 'מוזר, אבל נקרא'. למחרת כבר עשינו שיחת זום עם גולן, וכך בפעם הראשונה הייתה לנו תשובה לשאלות מתי ולאן. אחרי שנה שכללה סמינר שבתון, ביקורים בכמה אתרים בישראל וחיבור לקבוצה ולקהילה בארץ, זכינו להיקלט בקהילה המדהימה של אור־עקיבא". הקהילה שקלטה אותם היא הגרעין התורני של אור־עקיבא, וגולן מציין שהגרעין עצמו התחזק מאוד בזכות הפרויקט.

"אח שלי עלה לפני 14 שנים וגר במודיעין, וההורים שלי עלו לפני חמש שנים לפתח־תקווה", מספר אריאל, יליד ברזיל. "הם שמחו שגם אנחנו עלינו, אבל לא הבינו – למה לאור־עקיבא?". צחוק מציף שוב את החדר. "כשהגיעו אלינו לראשונה לשבת, הם התפעלו מהכוח של הקבוצה. אבא שלי אמר לי: אתם פה חודשיים, ויש לכם יותר חברים ממה שיש לנו בחמש שנים".

"בקהילות שלנו בדרום אמריקה חושבים שיש שלוש ערים מרכזיות בישראל: ירושלים, תל־אביב ואור־עקיבא", מספרים החברים, ומישהו מתקן: "חור עקיבא".

"כל דבר שנרצה, חן והרב צבי זמינים לנו", מספר אריאל, עולה מארגנטינה. "יש לנו שיעורי תורה, מפגשים. אתה מתאהב בישראל יותר ויותר. כשאני מדבר עם גולן, הוא תמיד שואל על המשפחה בבקיאות מרשימה. אני שואל אותו 'איפה אתה?', והוא עונה לי בקלילות: 'אני ברצועת עזה, איך הילדים?'"

"בכל פעם שאני רואה משפחת עולים עוברת את הכניסה בנתב"ג, אני מרגישה כאילו אני נוכחת בלידה", אומרת חן אלון. "הם יוצאים לאוויר ארץ ישראל. וכמו כשמצטרף למשפחה ילד חדש, כך גם במקרה הזה: אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי לפני שהם היו פה".

בכל זאת, אני שואלת, המלחמה הציבה אתגרים קשים גם לישראלים ותיקים. איך מתמודדים עם זה עולים חדשים? "זו הייתה ההזדמנות שלנו להחזיר משהו לחברה הישראלית, אחרי שקיבלנו ממנה הרבה כל כך", מבהירים כולם.

כל משפחה כאן מאומצת בידי שתי משפחות ישראליות בקהילה. בעקבות אירועי 7 באוקטובר גויסו רובם המוחלט של הגברים במשפחות הללו, וחברי קבוצת יגאל נרתמו מיד לסיוע: הנשים באפייה ובישול למשפחות המגויסים, הגברים בפירוק הסוכות בשכונה. אחד העולים אף התגייס לשלב ב', וכבר שובץ במערך המילואים.

סרחיו ורומי, עולים מארגנטינה, מספרים גם הם על בני משפחה שגרים בארץ זה שלושה וארבעה עשורים, ובכל זאת לא נהנים ממעטפת חברתית כמו זו של חברי הקבוצה. קרוביהם מתגוררים בדרום, "ותודה לא־ל, אף אחד מהם לא נפגע במתקפת הטרור", מספר סרחיו. הוא עוסק בהסברה ישראלית בספרדית, "ועד הטבח, הפוסטים שלנו ברשת דיברו למשל על איזה מטבע מתקופת החשמונאים שהתגלה באזור ירושלים. בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו מדברים על ציונות ועל הסכסוך".

בביתם לא היה ממ"ד, ועם הישמע האזעקות הם הגיעו עם ילדיהם לבית משפחת אלון. הרב צבי גויס מיד לצפון, והסלולרי של סרחיו לא הפסיק לצפצף. רק במוצאי שבת הבין את סדר הגודל של האירוע. "באותו לילה קיבלתי שמונים תמונות של חללים, כולם אזרחים שנרצחו בטבח, והתבקשתי לפרסם. כל רגע מגיע עוד שם, מגיעה עוד תמונה. למחרת הגיעו גם סרטוני הזוועה. אמרתי לרומי לא להתקרב למחשב שלי, שלא תיחשף לזה. עבדתי כמו מכונה, לא הרגשתי כלום מרוב עומס. הפעם הראשונה שבכיתי הייתה בגלל סרטון של חיילים שיורדים דרומה בטנקים וברכבים צבאיים, ואנשים זורקים להם דגלים וחטיפים. רומי ראתה אותי בוכה וחשבה שראיתי סרטון זוועה. אמרתי לה: זה עם ישראל, ואנחנו בתקופת המכבים".

שפה לומדים באהבה

כשפרצה המלחמה, כל אחד מהיושבים במפגש החם הזה הוצף בקשות חוזרות ונשנות מחברים ובני משפחה לחזור לארץ המוצא. וכל אחד מהם ידע שאין לו שום כוונה להיענות ללחצים, ואפילו לא לצאת לכמה ימי התאווררות בחו"ל. נכון, חלום ארץ ישראל לא היה זהה אצל כולם. ארי, לדוגמה, מעיד שישראל הייתה האופציה האחרונה מבחינתו, "רק אם כל דבר אחר ילך רע". הוא ורעייתו ברבי היו הזוג האחרון שהצטרף לקבוצה, ובכל זאת איכשהו הם היו הזוג הראשון שעלה ארצה.

"ארי התקשר אליי מאורוגוואי בכל פעם שמשהו לא הלך לו", מספר הרב צבי. "שוב ושוב אני זורק לו – אז אולי ארץ ישראל? והוא עונה לי: המצב לא עד כדי כך רע". המפנה הגיע כשהרב צבי הבין שכדאי לדבר לא רק עם ארי, אלא גם עם אשתו. הם קבעו זום ביחד, והרב שאל ישירות: "ארי, ברבי, למה לא לעלות לארץ ישראל?". ארי ענה בכנות: "אני לא רוצה שהעלייה לישראל תהיה רק כי אין לי אופציה אחרת". "תגידו לי שאתם לא רוצים לעלות", אמר הרב, ושני בני הזוג פרצו בבכי. "הייתי נבוך, כמעט ניתקתי את הזום", מספר הרב צבי. "לא ידעתי אז שארי בוכה מכל דבר, גם כשהוא אומר בוקר טוב. אמרתי להם: 'הלוואי שהייתי מחובר כמוכם לישראל, עד בכי'. השיחה הזאת התקיימה במאי 22', ביולי הם כבר היו בארץ".

"לא הכרנו את ישראל בכלל, ולא ידעתי עברית למעט 'שנה טובה' ו'ברוך השם'. בעצם, ידעתי גם לומר 'שבת שלום', אבל אפילו לא הבנתי ש'שבת' זה היום השביעי בשבוע, ולא חלק מהברכה", מעיד ארי. "כשהתארחנו כאן אצל משפחות בשבת, לסעודות שנמשכו שעתיים־שלוש, התעקשנו שידברו רק עברית כדי שנלמד. היה הרבה יותר קל ללמוד ככה, כי למדנו במרחב מלא אהבה – בסעודות, בשיעורי תורה ובמפגשים שחן ארגנה. האהבה הזאת הקלה על הכול.

"יש בקבוצה שלנו הכול - ספרדים ואשכנזים, כאלה שמקפידים על שמירת מצוות יותר ופחות, בעלי מקצועות שונים. אבל מחברת בינינו היא האהבה העמוקה לארץ ישראל. זה כמעט כוח מיסטי שמושך אותנו לפה".

והמלחמה? היא רק חיזקה את האחיזה של ארי וברבי בארץ. "הדבר הראשון שעבר לי בראש היו השיעורים על השואה ומלחמות ישראל מבית הספר, וסיפורי הפוגרומים ברוסיה ששמעתי מהסבים ומהסבתות", אומר ארי. "ב־7 באוקטובר הבנתי שאני חלק מההיסטוריה, אני באותה שורה היסטורית של הקיום היהודי, ואני יכול לעשות את ההבדל. ראיתי אנשים בני ארבעים־פלוס שיצאו להילחם למרות גילם. זה לא מילואים של כיף וצחוק, זו לחימה ממש. אנשים שיכלו להישאר בבית ולישון בשקט, יצאו למלחמה שהם עלולים לא לחזור ממנה. ויש להם לא רק ילד או שניים, אלא משפחות גדולות. זה היה עוצמתי ביותר, ורציתי להתחבר אליהם, להיות חלק מזה. אני כמובן רוצה לחיות, אבל אני מעדיף לחיות את המורכבות פה, עם כל הסכנות, מאשר למות באיזה שוד בגולה, במוות חסר משמעות".

"אנחנו לא לוחמים", מסכם סרחיו, "אבל העולים הם צבא בפני עצמו. העלייה היא כוח. המקום של כל יהודי הוא בארץ ישראל, זה הדבר הכי חשוב בעולם".

לתגובות: orlygogo@gmail.com