סיפור קטן שסיפר ח"כ יולי אדלשטיין לרוני קובן בתוכנית "פגישה" במוצאי השבת האחרונה, מסייע למסגר את המאבק הנוכחי של חברי הכנסת מהקואליציה נגד חוק הפטור מגיוס.
זה קרה בתקופת המאבק בתוכנית ההתנתקות. אדלשטיין נמנה אז עם "המורדים" – חברי הכנסת מהליכוד שלא יישרו קו עם ראש מפלגתם אריאל שרון והתנגדו לתוכניתו לעקור את יישובי גוש קטיף. באחת מישיבות הסיעה קיבל אדלשטיין את זכות הדיבור ואמר בנימוס: "אדוני ראש הממשלה, אני לא כל כך מבין מה התכלית של התוכנית הזו שאתה מציע". לפי התיאור של אדלשטיין, אהוד אולמרט, שישב ליד שרון, קטע את דבריו ותקף אותו: "איך אתה מדבר עם ראש הממשלה?" אדלשטיין ביקש להמשיך, אמר שוב בעדינות שהוא לא מבין את התוכנית, ושוב גער בו אולמרט שהוא מאבד עשתונות.
אני בהחלט רואה בדמיוני כיצד בשבועות הקרובים, כשהכנסת תתבקש להצביע על חוק הגיוס החדש, הסיטואציה שאדלשטיין תיאר עלולה לחזור על עצמה בשינויים קלים. אדלשטיין, שהודח מתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, יתייצב גם הפעם בתפקיד "המורד", המבקש להבין את ההיגיון של החוק החדש במתווה ביסמוט, שלדבריו לא יוביל לגיוס. את תפקידו של שרון ימלא בנימין נתניהו, שינסה לעשות הכול כדי להעביר את החוק ולשמור על שלמות הגוש הפוליטי המשמר את ממשלתו. בתפקיד אהוד אולמרט יהיו הפעם לא מעט שרים וחברי כנסת מהליכוד, שמיישרים קו עם כל מהלך פוליטי של נתניהו ותוקפים את מי שמעז לחשוב באופן עצמאי ולהיות נאמן לערכיו.
הכי מעניין
אדלשטיין | צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90
נכון. עקירת יישובי גוש קטיף אינה זהה להעברת חוק הפטור מגיוס, ובכל זאת יש גם הרבה דמיון בין המאבק שהתנהל לפני 21 שנה בתוך הקואליציה של שרון ובין המאבק שמתנהל היום בתוך הקואליציה של נתניהו. גם אז, אלו שכונו "מורדים" היו חברי כנסת נאמנים לערכיהם, שכל חטאם היה התעקשותם לדבוק באידאולוגיה שבשמה נבחרו. נתניהו, אגב, לא היה אחד מהם; כידוע, הוא הצביע בכנסת בעד העקירה כמה פעמים. גם בסוגיית הגיוס, "המורדים" המסתמנים הם חברי כנסת, רובם אגב דתיים־לאומיים, שאינם מסוגלים לעשות שקר בנפשם ולתמוך בחוק שסותר את עולמם הערכי, רק כדי לשמור על הגוש הקדוש. שרון פיטר אז את השרים המורדים שהפריעו לו לקדם את העקירה; נתניהו הדיח כעת את אדלשטיין מתפקידו כיו"ר ועדת חוץ וביטחון לאחר שהפריע לו לקדם את החוק, וגם מינה את ח"כ ישראל אייכלר לסגן שר, כדי לחזק את התמיכה בחוק.
ההבדל בין אז להיום הוא שהקמפיין הנוכחי נגד המורדים בחוק הפטור מבקש לערער על ימניותם ולהאשים אותם בשיתוף פעולה עם האופוזיציה ובהפלת ממשלת ימין. אבל השר אופיר סופר, שהגדיר את החוק כ"חוק רע, מביש ונטול אומץ ציבורי", ימני לא פחות מחבריו לממשלה. ח"כ יולי אדלשטיין, מאחרוני "המורדים" בשרון שעדיין מכהן בכנסת, ודאי ימני יותר מחברים מסוימים במפלגתו שתמכו בתוכנית ההתנתקות.
ויש דמיון נוסף בין ממשלת העקירה של שרון לממשלת נתניהו הנוכחית. חצי שנה לפני עקירת היישובים נכנסה מפלגת יהדות התורה לממשלתו של שרון משיקולי תקציב. כאשר שרון הציג את ממשלתו החדשה עם החרדים בינואר 2005, רק 58 חברי כנסת תמכו בה ובהם קולות השמאל, הערבים והחרדים (למעט ח"כ מאיר פרוש שנמנע). הדוחף העיקרי לכניסת החרדים לממשלה היה ח"כ יעקב ליצמן, שהמהלך זיכה אותו בראשות ועדת הכספים, אבל גם חברי הכנסת גפני ואייכלר הצביעו אז בעד הממשלה שעקרה את היישובים. לנציגים החרדים היה חשוב יותר באותם ימים לשמור על עולם התורה החרדי מאשר על היישובים בגוש קטיף. הישיבות בבני־ברק היו חשובות יותר מהישיבות בנווה־דקלים.
לא נעים לומר, אבל את תפקיד גפני, אייכלר והחרדים בממשלת שרון, ממלאים היום חברי כנסת מהציונות הדתית ומהליכוד שבסדר העדיפויות שלהם חשובים יותר חודשים נוספים של ממשלת ימין, מעמידה לצד לוחמים ומילואימניקים. גם אחרי ששמעו את גדולי הרבנים החרדים אומרים בפירוש שאין להם כוונה לתמוך בגיוס מי שאינם לומדים תורה, ושכוונתם היא רק להרוויח זמן, הם עדיין מעדיפים עוד כמה שבועות של קואליציה, גם במחיר פגיעה במשרתים.
כמו בסוגיית עקירת גוש קטיף, ההיסטוריה תשפוט את מי שמצביעים עכשיו בעד חוק שאינו מתכתב עם צורכי הצבא ושמותיר על כנה את השליטה של ההנהגה החרדית בזהותם של המתגייסים. חוק שאינו מתיימר להגדיל את מספר הלוחמים אלא רק את מספר המשרתים, חוק עם סנקציות כלכליות לא אפקטיביות, חוק שמפלה בין תורתם של בחורי ישיבות חרדיות לתורתם של תלמידי ישיבות ציוניות.
סופר | צילום: לירון מולדובן
אכן, השינוי הגדול בסוגיית הגיוס יבוא מתוך הציבור החרדי ולא באמצעות שום חוק, ובכל זאת, המתווה הנוכחי של החוק רק מעכב את התהליכים שכבר החלו. הוא נמנע במודע משימוש חכם בערוץ הכלכלי שכבר הוכח בעבר כאפקטיבי. גם תומכי החוק מודים שהקיצוץ בקצבאות הילדים בעבר העלה את שיעורי התעסוקה בציבור החרדי. איש ציבור חרדי ותיק הסכים איתי לאחרונה שסנקציות כלכליות יביאו בטווח הארוך לעלייה משמעותית בשיעור המתגייסים. המהלך הרצוי הוא פשוט: מי שמשרת – יקבל הטבות ותמריצים בלימודים, בדיור, במעונות ובתשלום מיסים; מי שלא משרת – לא יקבל.
אלא שכדי להעביר מהלך כזה או דומה לו, דרושה ממשלה שאינה תלויה במפלגות החרדיות. בממשלות "ימין על מלא" כמו הממשלה הנוכחית, שנושמות בחסדי המפלגות החרדיות, אין סיכוי להוביל מהלכים שיפגעו כלכלית בחרדים שאינם משרתים. הפתרון טמון בממשלות רחבות שלא יחרימו את המפלגות החרדיות אלא רק יקטינו את משקלן בקואליציה. כדי שזה יקרה, מפלגות השמאל־מרכז מוכרחות להפסיק להחרים את הליכוד, גם אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשו. מנגד, הליכוד והציונות הדתית צריכות להפסיק לכרוך את גורלן הפוליטי במפלגות החרדיות, ולהעדיף ממשלה ציונית רחבה.
הדרך להעלאת מספר החרדים המתגייסים עוברת קודם כול בחינוך החרדי, אך מכיוון שלציבור שאינו חרדי אין רשות ויכולת להתערב במערכת החינוך החרדית, נותר לו רק האפיק הפוליטי. כדאי שתומכי השמירה על הגושים ומעדיפי הממשלות הצרות יפנימו שרק אם לאחר הבחירות תוקם ממשלת אחדות רחבה שאינה תלויה במפלגות החרדיות, ניתן יהיה לחולל שינוי משמעותי בסוגיית גיוס החרדים.