בספרו "אמונות ודעות" פתח רבנו סעדיה גאון את תקופת הכתיבה הפילוסופית של היהדות. בהקדמתו לספר הוא מצהיר כי יש ביכולת השכל להתמודד עם שאלות האמונה כולן – למן הוכחת קיומו של הקב"ה ועד למעשה הראוי לעשותו – וללכת בדרכי ישרים. עמדתו מוחלטת וחד־משמעית: הכול ניתן לתרגום שכלי. דווקא בשל בקשת האמת, הוא מציב ביושר את השאלה לקראת סוף המבוא: אם אכן ישנן הוכחות שכליות אובייקטיביות חד־משמעיות לעיקרי האמונה, מדוע הטיעונים השכליים הללו אינם מצליחים לשכנע את בני האדם כולם בקיומו של הא־ל? בתשובתו הוא מנה שמונה סיבות המבארות את המחסומים הקיימים – החל בעצלות בתהליך החיפוש, דרך טיעוני־נגד קשים שמטעים אותם, וכלה בעובדה שטיעונים אמוניים רדודים שנאמרו על ידי אחרים גוררים את בני האדם לזלזל בתהליך כולו ולבטלו.

להבדיל בין הנושאים השונים, וכמובן ביני ובין רבנו סעדיה גאון, אני מבקש ללכת בדרכו ולהציב מראה לעצמנו כדי להשיב על השאלה: מהן הסיבות שתחום הקיימוּת כמעט אינו תופס מקום בעולמנו הדתי?

נקודת המוצא לדיון היא שמדובר בנושא שהשפעתו על העולם ועלינו עלולה להיות עצומה. אפילו אם רק חצי ממה שרוב מוחלט של מדעני העולם אומרים ביחס לקיימות היה נכון מבחינה עובדתית ומדעית – אנחנו, שאמונים על דיני ספק פיקוח נפש, היינו חייבים להתייצב בראש העוסקים בכך, בין מהצד הרעיוני ובין בהשפעתו על אורחות חיינו המעשיים. ההשלכות בתחום פיקוח הנפש נוגעות לכולנו – בזיהומים הפוגעים בנו ישירות, כגון טיב מקורות המים ואיכות האוויר שאנו נושמים, וגם בעובדה שאנחנו הגבול היבשתי היחיד של אפריקה, ואם יתחולל שם משבר סביבתי שיביא לנדידת עמים – אבוי לנו.

זאת ועוד, דווקא אמונתנו בדבר היות הבריאה פועל אמירתו של ריבונו של עולם, מטילה עלינו חובה כפולה ומכופלת לשמור עליה. יש גם מצוות מסוימות המכוונות לכך ("לא תשחית את עצה", שהורחבה בדברי ראשונים), או טעמי מצוות (כגון "שילוח הקן", שלטעמו השני של הרמב"ן מצַווה עלינו לדאוג שלא יוכחדו המינים שריבונו של עולם ברא ביקום). ואף על פי כן, קשה למצוא בעולם התורני עיסוק בסוגיות הסביבה, ובוודאי שהנושא אינו זוכה למקום גבוה בתחומי העיסוק התורניים שלנו.

הנה חלק מהסיבות לכך (לא לפי סדר עוצמתן):

סדר יום. כבני אדם מודרניים, סדר יומנו עמוס באופן בלתי נתפס. את תשומת ליבנו תובעים אינספור פעילויות ועניינים הקשורים בקיום השוטף, בבני זוגנו, במשפחות שלנו, בעבודה, בבריאות ובעוד נושאים רבים ומגוונים. מעבר לכך, אנחנו גם ישראלים. כל אדם שחי בארץ הקודש עוסק ומעורב בדברים דחופים רבים, וקשה לו להכניס לסדר יומו נושאים הקשורים בטווחים ארוכים של פעילות. נאמנותנו לדבר ה', ללימוד תורתו ולקיום מצוותיו, מטילה עלינו אף היא משימות אין קץ. אין לנו מקום של ממש לעניינים הנתפסים בעינינו כלא ישירים ושאינם נוגעים בנו. אנו מעדיפים את הדחוף על פני החשוב, אף שהתרשלות זו עלולה להביא עלינו אסון כבד.

היחס לקיום הממשי. יהדותנו אימצה תפיסה המבחינה בין גוף ונפש, חומר ורוח, גשמיות וקדושה. היחס הכללי לרבדים הנוגעים לחיים עצמם מציב אותם ביסודו של דבר בתחתית המדרגה. צדיקות נתפסת כקשורה בדבקות, בהתעלות, בחיי הקדושה והטהרה, וענייני הסביבה נותרים אפוא במקום נמוך מאוד בתודעה שלנו. זהו חלק מהעובדה שעולמנו הרוחני העכשווי מבוסס הרבה על עניינים שהתפתחו בגלות, ועוד לא חלחל בתוכנו העולם המשתקף בארץ ישראל – המתייחס לעולם לא רק כמצע לחיים דתיים, אלא רואה בגוף ובקיומו עניין בפני עצמו.

כפירה בעובדות. עיסוק בנושאי סביבה מחייב הכרה שאנחנו אכן מצויים בבעיה גדולה, ושיש מה לעשות. משעה שחולקים על אחת משתי ההנחות האלה, אין כל טעם לעסוק בכך. חלק מאיתנו אימץ את הטיעון שאין מדובר בבעיה של ממש, שכן מה שמתואר כמשבר האקלים אינו אלא מחזוריות רגילה בטבע; ויש מי שטוען שאכן יש בעיה גדולה, אולם לא ניתן באמת להתמודד עימה. מעניין כמובן לחקור מה קדם למה – האם בחינה של ההנחות האלה ולאחר מכן התרחקות, או שמא העמדה המרוחקת היא שהביאה לאימוץ אחת מהנחות אלה.

זה לא נוגע לנו. ענייני סביבה הם "משחק של הגדולים". מדינת ישראל היא כה קטנה עד שהיא חסרת השפעה של ממש, לעומת הודו וסין (אגב, בעולם מדווחים שבסין מתחוללת מהפכה של ממש בתחום זה), ועל כן העיסוק בכך הוא מגוחך. עמדה זו מתעלמת הן מפגיעות שנעשות בארץ ישראל ומשפיעות עלינו ישירות (זיהום אוויר ומי תהום, ניצול מופרז של משאבים וכדומה), והן מהסכנה שהארץ תישטף בגל מהגרים. מעבר לכך, העולם מתייחס ל"שלוש הדתות האברהמיות" למרות הבדלים עצומים בגודלן, והמשמעות היא שעמדה יהודית עשויה להשפיע על העולם כולו, אילו היינו עוסקים בכך.

נוגעים בדבר. חלק מהכפירה בעובדות יונק מעמדת יסוד שהשתלטה על החברה הישראלית, ולפיה עמדותיו של אדם נגועות באופן כמעט מוחלט באינטרסים אישיים, ועל כן כלל לא צריך להתחשב בהן. בענייני הסביבה, הטיעון הוא שכל מטרתם של המדענים היא לזכות במענקים, והם יודעים היטב היכן מרוחה החמאה; החברות הגדולות מקדמות את נושא האקלים כדי להלבין את מעשיהן הרעים; המדינות מנצלות את ענייני הסביבה כדי לדכא מדינות חלשות יותר, וכן הלאה. העובדה שרוב מוחלט של מדעני העולם מפרסמים מדדים הניתנים לבדיקה (עליית מפלס מי הים, זיהום האוויר, תדירות הגשמים והסופות וכדומה) – נעשתה בלתי רלוונטית, בשל הטיעון שכולם נגועים. הדבר דומה ליחס לחיסונים ולעוד נושאים. פרשנות זו לעולם המחקרי חוסמת כל דרך לאפשר למדע ולעובדות להשפיע עלינו בצורה כלשהי.

זה לא נושא של השבט שלנו. החברה במדינת ישראל מתבצרת במחנות מוגדרים, הנבחנים רק לאור שאלה אחת: "הלנו אתה אם לצרינו". כיוון שכך, משעה שנושא מסוים מזוהה פוליטית עם צד אחד של המטבע – הוא לא שלנו. עיסוק בענייני סביבה מזוהה עם אוכלי גרנולה, מתרגלי יוגה ואוחזים בעמדות שמאל פוליטיות, והדבר כנראה אינו מקרי.

זה נושא של שבט אחר שצריך להתרחק ממנו. קשה למצוא מישהי שגרמה נזק גדול יותר לענייני הסביבה מאשר גרטה טוננברג. תמיכתה המתוקשרת ברוצחים העזתים חשפה קשר בין פרוגרסיביות רעה ובין ענייני סביבה. נבהיר כי העולם מקבל הרבה תועלת מתהליכים פרוגרסיביים – שבלעדיהם היינו ממשיכים לתמוך בעבדות, להגביל נשים שלא בצדק ועוד – אולם חלק מהעולם המערבי הגיע למקום הדוגל בפירוק המשפחה ונאבק בלאומיות, וזה אסון גדול לאנושות. בשל התנגדותנו העמוקה לתהליכים מסוכנים אלה, אין אנו מתקרבים לנושאים המזוהים עימם.

צביעות. כנסים רבים על ענייני סביבה הם עצמם מזהמים מאוד. ראשית, רק הטיסות לכנסים אלה גורמים לנזק סביבתי עצום, וסביר להניח שפעמים רבות הוא עולה בהרבה על התועלת. וחמור יותר, ישנן מדינות הנאבקות בתחום אחד אך פושעות בתחום שני; המנצלות את ועידות האקלים כדי לחסל חשבונות כלכליים וכדומה. אין דבר המזיק לתנועה כלשהי יותר מאשר החשיפה שמדובר למעשה בהעמדת פנים ובגניבת דעת.

מחסור בכלים הלכתיים. היהדות היא ביסודה דת הלכתית, עניין המייחד אותה מדתות אחרות: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח). כל עוד לא ייכנסו שיקולי סביבה לפסיקות הלכתיות, לא יהיה בכוח דברי אגדה רעיוניים העוסקים בכך להשפיע על דרכנו בענייני הסביבה. הכותבים הבודדים שעסקו בסביבה ויהדות ליקטו כל פירור אפשרי של רקע הלכתי בנושאי סביבה, והתוצאה דלה מאוד. יש לכך אינספור סיבות, בראשן העובדה שענייני הסביבה הם נושאים חדשים הנובעים מתהליכים גלובליים העוברים על העולם כולו.

זהירות מעבודה זרה חדשה. "עבודה זרה" במובנה הרחב אינה קשורה דווקא בדת רליגיוזית. כל קבלת מוקד אחד של צו מחייב הוא עבודה זרה. הסביבה הפכה אצל חלק מתומכיה לבעלת מעמד עילאי, השיקול היחיד שלאורו נבחנת כל תופעה. כאשר ענייני הסביבה הופכים לתעודת זהות יחידה, אין סיכוי שנהיה חלק מזה.

הפתרונות המוצעים. חוכמה קטנה יחסית היא להתריע בפני הסכנות, חוכמה קצת יותר גדולה היא למצוא פתרונות, אבל החוכמה הגדולה ביותר היא למצוא פתרונות שאינם יוצרים בעיה אחרת, שלעיתים חמורה מהבעיה המקורית. ישנן הצעות סביבתיות שונות שאינן משקללות את התמונה כולה, וייתכן שהן אף מזיקות יותר. טיעונים שכיחים (יודגש: אין לי כלים לבחון את נכונותם) מסוג זה הם המאבק בדודי שמש, שלכאורה הם דוגמה מובהקת לעשייה חיובית, בשל הזיהום הנוצר על ידי ייצור הקולטים ופינויים; או מאבק בכלים חד־פעמיים תוך התעלמות מזיהום מי התהום בסבון. ניתן למצוא עוד דוגמאות רבות לפתרונות היוצרים בעיה גדולה יותר, תופעה היוצרת חוסר אמון

תפקידה של אופוזיציה

רשימה זו, שהקוראים יכולים מן הסתם להוסיף עליה כהנה וכהנה, לא באה להחליש את המבקשים שינוי ביחס לענייני הסביבה. להפך; דרכם של מבקשי האמת היא להקשיב היטב לטיעוני הנגד. אופוזיציה ראויה משרתת בעומקו של דבר את המעשה הנכון, שכן היא מחייבת לבחון מחדש את העמדות, לבדוק מה כדאי לאמץ ומה עדיף להסיר. בפוליטיקה בכללה, אנו רואים את המחיר הגדול של היעדר אופוזיציה ראויה ושל היעדר קשב ממשלתי לביקורת, וכך גם בסוגיית האקלים. כל עוד לא תהיה התמודדות ראויה עם הכשלים ועם האתגרים של מאבקי הסביבה, נישאר במקום שבו אנו עומדים.

סוגיה זו מעסיקה אותי בשל שני עניינים. ראשית, החשיבות הגדולה שלה עצמה, הנובעת מאחריות לעולם ולסוגיות היסוד שבו, ואף לחובה המוטלת עלינו לשמור על בריאתו של הקב"ה. והצד השני, שהוא עיקר העיקרים: לימוד ופיתוח התרומה שעולם התורה עשוי להעניק לסוגיות גלובליות. מראשית דרכו של אברהם אבינו נאמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", וחזוננו הוא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ככל שהנושא מהותי יותר לעולם כולו, כך התשוקה לבשורה רוחנית ותורנית גדולה יותר. עברנו את השלב של תנועה דתית המצטרפת אל הנעשה בעולם, ומראה כי גם עולם היהדות יכול להשתלב במהלכים עולמיים. פרסומים רבים על "אקולוגיה ויהדות" נכתבו בשפות זרות, ומיצו את כל מה שניתן להעלות מן המקורות על כך. יש בשלב הזה ברכה לשעתו, אולם אין הוא יכול לכונן מסע של ממש.

עתה הגיעה העת להביא לעולם גם בשורה משלנו, ושתי ברכות גדולות תצמחנה מכך: הראשונה היא שמירה על עולמנו ודאגה לדורות הבאים. השנייה היא מימוש ייעודנו. אז ייגלה לעין כול עד כמה חיוני להעלות את המוטיבציה והאחריות של בני האדם לעולם לא רק מנימוקי פחד בשל הכחדה אפשרית, כי אם מכוח פנימי מוסרי ודתי; אז ייגלה מה טיבה של הבשורה הדתית המיוחדת של היהדות, ההלכה, ותתגלה החשיבות של מסגור העקרונות הגדולים בתוך שיקולים מעשיים; אז תיגלה דרכה של תורה – האיזון בין צורכי הסביבה ובין ערכים אחרים, אי־התמכרות לנושא אחד בלבד, ועוד.

המבקשים להעצים את העיסוק בענייני סביבה, עשויים ללמוד הרבה על המשימות המוטלות עליהם. בראש ובראשונה לדבר אמת. לא להגזים. להיות שקופים. להציב את העובדות בבהירות ובקיצור. לזקק את נושא הסביבה מכל הנושאים האחרים שנכרכו בו. לבחון ביושר את הפתרונות שהוצעו. ומתוך כך להכיר היטב את הכשלים המהווים מחסום בפני הרחבת המחויבות לעולמו של הקב"ה, ולהשתמש בביקורת כדי להיטיב את המסע החיוני הזה, ואז להביא ברכה מרובה, בתנועה בוגרת ומשמעותית למילוי החובה הגדולה שלנו. מתוך דיון כזה, אלה שאינם עוסקים כלל בנושאים אלה, ומתוך כך גם לא מקבלים על עצמם התנהגות אחראית, עשויים להתעורר ולהיות חלק מהרוחב הגדול של ענייני הסביבה שאנו נטועים בו.

הרב יובל שרלו הוא מראשי ישיבת אורות שאול, וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר