האנרגיה הגרעינית שחוזרת לאופנה בכל העולם, הביאה גם לישראל תחייה מחודשת של רעיון ישן – הקמת תחנת כוח גרעינית בארצנו הקטנטונת. לפני שבועיים חתם ראש המטה הלאומי לבינה מלאכותית, תא"ל (במיל') ארז אסקל, על מזכר הבנות עם תת־מזכיר המדינה האמריקני לענייני כלכלה ג'ייקוב הלברג. זה קרה בטקס מיוחד שנערך בעיר דוד שבירושלים. על חורבותיו של ארמון עתיק בן 3,000 שנה דיברו ארה"ב וישראל על האפשרות להפיק חשמל מאורניום לטובת נהגי טסלה ומשתמשי ג'מיני.

לפי העיתונאים אורן דורי ומירב ארלוזורוב, התוכנית היא להעניק לאמריקנים שטח של כ־16 אלף דונם בנגב או בעוטף עזה בחוזה חכירה ל־99 שנה, והם יקימו וינהלו שם פארק טכנולוגי שירכז חברות טכנולוגיה בתחום הבינה המלאכותית, המחשוב הקוונטי ותעשיית השבבים ההולכת איתם יד ביד. והדובדבן שבקצפת: המזכר כולל את האפשרות להקים באזור תחנת כוח גרעינית.

לאורך השנים נבלמו יוזמות להקמת תחנה גרעינית בישראל בשל חששות ביטחוניים, חרדות ודעות קדומות בציבור, ובעיקר – העובדה ששום מדינה לא מוכנה למכור לנו את הרכיבים הדרושים להקמת תחנה כזאת. רק ארבע מדינות חברות באו"ם אינן חתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני: הודו, פקיסטן, דרום־סודן וישראל. ולא, אי אפשר להקים ולתפעל פרויקט כזה באמצעות התעשייה הישראלית בלבד.

כך, בעוד מדינות באזור כמו טורקיה, איחוד האמירויות, מצרים וסעודיה עושות בשנים האחרונות צעדים מתקדמים להפקת שיעור ניכר מהאנרגיה שלהן באמצעות גרעין, בישראל עדיין מתבססים בעיקר על הגז הטבעי ומגבירים ייצור מאנרגיית שמש. אם אנחנו רוצים גם אנרגיה גרעינית, שיקימו בעבורנו ידידות במערב (שם קוד לארה"ב), נצטרך, כמו הודו ופקיסטן, לוותר על מדיניות העמימות רבת השנים בעניין הגרעיני ולאפשר כניסת פיקוח בינלאומי לאזור דימונה. האפשרויות הנוספות הן לוותר על אנרגיה גרעינית או להמציא טריק מחוץ לקופסה.

לפני כמה שנים התהלך בממשלה רעיון שנשמע פנטסטי אך היה אמיתי לחלוטין, לעסקה אטומית סיבובית. האמריקנים יבנו בשטח ישראל תחנת כוח גרעינית בעבור הרשות הפלסטינית, בשום פנים ואופן לא בעבור מדינת היהודים, שרק תקצה לארה"ב חתיכת אדמה לטובת הפרויקט. באופן מקרי לגמרי, כמובן, רשת החשמל של הרשות הפלסטינית מחוברת לחלוטין לזו הישראלית, כך שאין שום משמעות מעשית לשאלה למען מי מיוצר החשמל, וכל מי שמחובר לרשת ייהנה מהחשמל הזול והנקי.

מתברר שהרעיון הזה לא נגנז מעולם, אלא לבש צורה חדשה. הטריק נשאר אותו טריק – להפקיע שטח ריבוני ישראלי לטובת ארה"ב. אך היעד השתנה לבינה המלאכותית, הטכנולוגיה החדשה שדורשת כמויות אנרגיה עצומות. חברות ענק כמו מטא ומייקרוסופט כבר חתמו בעצמן על חוזים מול תחנות כוח גרעיניות, כדי להבטיח להן אספקה אמינה ושוטפת לשנים קדימה. החזון הישראלי להפוך למוקד עולמי בתעשיית השבבים (שלום לך אנבידיה) ואולי אפילו להקים חוות שרתים בין הירדן לים, מתכתב גם הוא עם הרעיון.

"אם המאה ה־20 התנהלה על נפט ופלדה, המאה ה־21 הולכת להתנהל על מחשוב ומינרלים", הצהיר תת־מזכיר המדינה האמריקני בטקס בעיר דוד. האפשרות להקים תחנת כוח היא רק חלק קטן ממזכר ההבנות שנחתם שם, במסגרת היוזמה שמוביל ממשל טראמפ תחת הכינוי Pax Silica – ברית הסיליקון, שישראל הצטרפה אליה בדצמבר וחברות בה גם יפן, קוריאה הדרומית, סינגפור, הולנד, בריטניה, אוסטרליה, איחוד האמירויות וקטאר. אותו הלברג חתם על הסכמים דומים באבו־דאבי ובדוחא.

המטרה המוצהרת של הברית היא לנצח את סין בתחרות על ייצור ופיתוח שבבים, ולהבטיח שרשרות אספקה יציבות של מינרלים נדירים ואמצעים טכנולוגיים. היא מתחברת למיזם האדירים IMEC ("פרוזדור הודו־המזרח־התיכון־אירופה") שעליו הכריז הנשיא הקודם ביידן, התשובה האמריקנית ל"יוזמת החגורה והדרך" הסינית שרצה כבר שנים בניסיון לשלוט בנתיבי הסחר העולמיים. הרעיון האמריקני הוא נתיב סחורות ותשתיות תקשורת שיוצא מהודו דרך הים אל האמירויות וסעודיה, ומשם במסילות רכבת דרך ירדן וישראל אל הים התיכון ולאירופה.

בסוף כל מיזם שכתוב באנגלית יושב ערבי עם טורבינה. התוכניות האלה דורשות כמויות עצומות של חשמל, ומתלבשות בול על הטרנד העולמי של חזרה אל האטום. זה קורה אחרי שנים של רתיעה ונסיגה בעקבות אסונות, שבמהלכן חלקה של תעשיית האנרגיה הגרעינית באספקת החשמל העולמית צנח מ־17% בשנת 1996 ל־9% בשנת 2024. כיום המגמה התהפכה, ומחירי האורניום שוברים שיאי ביקוש. שתי המפלגות בארה"ב וכן האיחוד האירופי הכירו באנרגיית גרעין כירוקה, והעניקו לה סבסוד נדיב.

בחודשים האחרונים מנסים במשרד האנרגיה ובמועצה הלאומית לכלכלה לרתום גם את ישראל לעגלה. כאמור, תמיד היה עיסוק בנושא על אש קטנה, אך כעת יש יותר אנשים שמאמינים בהיתכנות. שר האנרגיה אלי כהן הצהיר לפני חודשיים כי "משרד האנרגיה בוחן בכל הרצינות אפשרות של הקמת תחנת כוח גרעינית בישראל". מומחי גרעין אומרים שהחששות מפליטת קרינה או אסונות נוסח צ'רנוביל אינם מבוססים ואינם מעודכנים. היסטורית, שיעור הנפגעים מאנרגיה גרעינית נמוך מאוד בהשוואה לנפגעים מטורבינות רוח, למשל. בטח אם מביאים בחשבון את זיהום האוויר של שריפת פחם או גז טבעי. ובפרט, כורים מודרניים (דור 4) בטיחותיים ומוגנים פי כמה ממה שנחרט בזיכרון הציבורי מאסונות העבר במדינות אחרות, ואגב, מוגנים יותר גם ממקרה של פגיעת טילים במבנה הכור.

כך או כך, כרגע המיזם כולו רחוק מאוד משלב הביקוע. מדובר בפרויקט שעלותו מיליארדים רבים והקמתו אורכת שנים. הוא כפוף להסכמת ארה"ב לבנות ולתפעל אותו בקריצה לישראל, וצריך עוד לעבור אינספור משוכות משפטיות ורגולטוריות. מזכר ההבנות שנחתם כולל אומנם התחייבות לקיצור רגולציה ניכר בתהליכים, אך מצוין במפורש שהמסמך אינו מחייב משפטית. ועדיין, מדובר בהזדמנות ענקית לגוון, לייעל ולהוזיל את חשבון החשמל העתידי שלנו, להקטין את זיהום האוויר ולהיות חלק מיוזמות שאפתניות לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. יהיה חבל להחמיץ את כרטיס הכניסה ללשכות המשפיעות ביותר בעולם המערבי. המלצת מסכת אבות מעולם לא נשמעה מילולית יותר: "התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין".