יש קשר הדוק בין התנגדותה של החברה החרדית לגיוס לצה"ל ובין האנרכיה האזרחית שבה, שנחשפה בשנים האחרונות פעמים רבות – ביחסה של חברה זו להגבלות הקורונה, בהילולה הקטלנית במירון, בסיכון העצמי בהפגנות, והשבוע גם במותם של שני תינוקות במעון בירושלים. הקשר הזה נובע מההעדפה החד־משמעית של חיים כקהילה דתית על פני חיים כאזרחים במדינת לאום מודרנית.

קודם כול ישנה ההכרעה הבסיסית בין דת ולאום. בזהות היהודית, כמו בכל עמי המזרח הקדום, הותכו הממד הדתי והלאומי, ולכל עם הייתה דת משלו - להבדיל מהנצרות והאסלאם, שהן דתות אוניברסליות. ההתכה הזו אפשרה לעם היהודי את פלא הישרדותו באלפיים שנות גלות, משום שלמעשה הוא לא שרד כעם, אלא כדת בעלת שאיפות לאומיות. היהודים לקחו את המרכיב הדתי בזהותם, והפכו אותו לעיקר – בניגוד להיררכיה ששררה בתנאי הריבונות. לדתות, כידוע, אין בעיה לשרוד גם ללא ריבונות ושטח.

ההצלחה המרשימה הזו גרמה להרבה יהודים לחשוב שהמרכיב הדתי צריך להישאר מכריע גם בתנאי ריבונות, בלי להבין שהמדרג בין הדתי ללאומי חייב להתהפך. בתנאי ריבונות הדת הופכת מהמרכיב המאחד של הגלות למרכיב המקטב והמאיים ביותר - הן בעימותים פנימיים הנוגעים לשאלות דתיות, הן בסכנה ששיקולים דתיים יכתיבו מדיניות חוץ וביטחון. ממילא, בתנאי ריבונות הדת חייבת להישאר בממד האישי והקהילתי, ואסור לה בשום פנים להכתיב מדיניות. אדרבה, שליטת הדת בחיים הריבוניים מובילה דווקא לאובדן הריבונות.

החרדים הם הקבוצה החברתית שבתודעתה עדיין חיה בגלות, היכן שהדת היא המרכיב העיקרי השומר על הזהות. משום כך מנהיגיהם מתנגדים גם לגיוסם של מי שאינם לומדים, שהרי בהיעדר מצוות לימוד תורה עדיין קיימת "סכנת" החילון הכולל.

יתרה מכך: גם הזהות הדתית עצמה וגם תודעת הגלות מושכות את החרדים לכיוון של הדגשת המרכיב הקהילתי, הן כדי לכופף את הפרט לנורמות של הסביבה, הן כדי להגן על הפרט מכוחה "המסוכן" של המדינה, כפי שחשו היהודים בהיותם מיעוט בגולה. משום כך, שימור חיי הקהילה הופך לרכיב הזהות החשוב ביותר, לא רק ביחס לצורכי המדינה ולאחריות לחיי כלל האזרחים כמו בסוגיית הגיוס, אלא אפילו יותר משמירת חייהם של בני הקהילה ומההלכה עצמה. לכן, למשל, בזמן הקורונה קהילות חרדיות רבות המשיכו לקיים אפילו טישים, שהם מנהג ולא הלכה, למרות הסיכון לחיי אדם ועל אף הצו ההלכתי הברור של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

בשל כל אלה, אין טעם בניהול משא ומתן עם ראשי הקהילה, הרבנים והעסקנים על גיוס או על היענות לתביעות המדינה ביחס לחוקי הבטיחות. ראשי הקהילה גדלו על הנורמה הקיימת, ומחויבים לה. במקום זאת על המדינה להתייחס ישירות לפרט החרדי כאזרח במדינה ריבונית, ולתבוע ממנו ישירות את האחריות על מעשיו. אם איננו מתגייס, לא ייהנה משום הטבה שהמדינה נותנת לאזרחיה מעבר לזכויות האדם הבסיסיות. זו ענישה עדיפה בהרבה על מעצר או מאסר, משום שכל עוד הפרט החרדי מגיב ל"גזירת" הגיוס כנתין בקהילה ולא כפרט ריבוני - המעצר רק מחזק את תודעת קידוש השם של הקהילה.

באותו אופן, אם בית הספר החרדי אינו מלמד ליבה, הוא לא ייהנה מתקציב של המדינה. מי שלא ישמור על חוקי הבטיחות ייענש ככל אזרח אחר שאינו עושה זאת.

לדרך הזו יש נקודה ארכימדית מסייעת בתוך הקהילה החרדית עצמה. לאחר שנים של התפתחות ביטחון עצמי בתנאי החממה שהשיגה למענו ההנהגה החרדית הגלותית, הדור החרדי הצעיר בשל יותר, ואף מוכן ורוצה להשתלב בזהות הישראלית.

רואים זאת בשפה, בקוד הלבוש, באימוץ תרבות צרכנית מודרנית, ולמרבה הצער גם באימוץ תפיסה לאומנית קיצונית שהפכה להיות מסממני הזהות הישראלית העכשווית. אם נמשיך לנהל את המשא ומתן על אורחות חייו מעל ראשו, נהיה שותפים להחזרתו של  דור זה לתנאי הגטו החרדי.

צריך להתייחס לחרדים הצעירים כאזרחים הנתבעים לאחריות אישית. יחס זה יאפשר לרבים מהם - ויכפה על אחרים - להוציא את זהותם הלאומית־אזרחית מהכוח אל הפועל.