אפילו במציאות הפוליטית הישראלית ההזויה צריך לפעמים לשפשף את העיניים כדי להאמין: אנשים שבכל נושא אחר יעמדו על בריקדות משני צידי המתרס ויתקוטטו זה עם זה עד כלות הנשימה, עומדים ומסבירים לכל מי שחפץ לשמוע מדוע יש בעיה בגיוס החרדים לצה"ל.

עו"ד יאיר נהוראי הוא אחד הלוחמים הגדולים ביותר בשנים האחרונות במה שהוא מכנה "הציונות הדתית המשיחית" ו"חסידות הרב קוק". רבני מכינת עלי אף פתחו נגדו בהליכים משפטיים בטענת לשון הרע. לאחרונה עבר נהוראי לשלב הבא: הוא מסביר לכל מי שחפץ לשמוע עד כמה גיוס חרדים לצבא יהיה אסון למדינה היהודית והדמוקרטית. לטענתו, "כשתהליך השתלבות החרדים בצה"ל יסתיים בהצלחה, צה"ל ישנה את פניו. עוד ועוד יחידות יילחמו את מלחמת הא־ל תחת פיקוד הרבנים". מנגד, וממש בד־בבד, מובילי דעה חרד"לים מסבירים תחת כל עלון שבת רענן עד כמה הצבא באמת מסוכן לחרדים, ומטרתו לחלן אותם בדיוק כפי שהצליח לחלן חלק גדול מהמגזר הדתי־לאומי.

ויצחק גולדקנופף, ואריה דרעי ומשה גפני? הם ניצבים בפני דילמה אמיתית: למי להריע קודם, למי צריך למחוא כפיים יותר חזק. במילים אחרות: ברוכים הבאים לגרסה המקומית, המופרעת והמסוכנת של "תיאוריית הפרסה".

בפוליטיקה הקלאסית לימדו אותנו לחשוב על המפה כעל קו ישר: בקצה האחד השמאל, בקצה האחר הימין, ובאמצע המרכז השפוי (או המשעמם, תלוי את מי שואלים). אבל כבר בשנות השבעים של המאה שעברה הציע הסופר הצרפתי ז'אן־פייר פיי את התיאוריה הגורסת שהפוליטיקה היא לא קו ישר, אלא פרסת סוס. ככל שאתה מתקדם לעבר הקצוות - השמאל הקיצוני והימין הקיצוני - אתה לא מתרחק מהיריב, אלא דווקא מתקרב אליו. בקצוות, האידיאולוגיות הופכות להיות כל כך טוטליטריות, כל כך אנטי־ממסדיות וכל כך חסרות פשרות, עד שהן הופכות לתאומות סיאמיות.

תראו מה קורה היום בארה"ב. מצד אחד, השמאל הפרוגרסיבי־רדיקלי שמתעב את הממסד האמריקני, את הקפיטליזם ואת "ההגמוניה המערבית". מנגד, הימין הקיצוני של חובבי תיאוריות הקשר ותומכי "אמריקה תחילה" בגרסתם המבודדת. שניהם, באופן שכבר פחות מדהים ממה שהיה לפני שנתיים, מוצאים את עצמם יותר ויותר באותו צד של המתרס: שניהם מתנגדים לסיוע לאוקראינה, שניהם חושדים במוסדות המדינה ("הדיפ־סטייט") ושניהם מפגינים לעיתים אנטישמיות במסווה של "אנטי־ציונות" או "אנטי־גלובליזם". השנאה למרכז מאחדת אותם יותר מכל אידיאולוגיה.

אצלנו, הפרסה הזאת עוברת עכשיו שדרוג ישראלי מקורי סביב חוק הגיוס. המלחמה שנכפתה עלינו בשנתיים וחצי האחרונות הבהירה לכל מי שעיניו בראשו שהנטל על המשרתים הגיע לקצה גבול היכולת. אבל בדיוק כשהחברה הישראלית זועקת לשוויון, אנחנו נתקלים בברית הלא קדושה והאבסורדית ביותר בתולדות המדינה.

מצד אחד של הפרסה - החרד"לים ותומכי נתניהו המובהקים. כאן האינטרס הוא קר, פוליטי וציני באופן מצמרר. כדי לשמור על ממשלת הימין צריך את אצבעות המפלגות החרדיות. כדי לשמור על המפלגות החרדיות, צריך לתת להן את ליטרת הבשר בדמות הפטור מגיוס. לא שהיינו צריכים את החשיפה של חדשות 12, כשהרבנים המרכזיים ביותר במגזר החרדי מודים בפה מלא שאין פה בכלל עניין של "חשיבות לימוד התורה" אלא הישרדות השטעטל החרדי־ישראלי שאינו בר־קיימא באופוזיציה. ב"ימין" הזה מוכנים להקריב את ערך השוויון בנטל, את ביטחון המדינה ואת לכידות החברה הישראלית, רק כדי שהקואליציה לא תתפרק. הם הפכו למגיניה הגדולים של ההשתמטות, בעודם עוטים על עצמם גלימה של "אחריות לאומית".

ובצד השני של הפרסה? שם מחכים לנו יאיר נהוראי ודומיו. בדרך כלל אנשים כאלה מדברים גבוהה־גבוהה על שוויון ודמוקרטיה, אבל כשזה מגיע לגיוס חרדים, פתאום הם משנים תקליט. למה? הם מפחדים. מפחדים שהזרם המסיבי של אלפי חרדים לצה"ל ישנה את פניו של הצבא. הם רואים בדמיונם צבא שהופך ל"צבא השם", שבו נשים מודרות מתפקידים, שבו הרבנות הצבאית היא המטכ"ל האמיתי, ושבו הליברליזם הישראלי נרמס תחת מגפיים שחורים. מבחינתם, עדיף שהחרדים יישארו בישיבות, בבני־ברק ובמאה שערים, ורק שלא "יהרסו" להם את צה"ל החילוני והנאור.

המצב הזה לא פחות מהזוי. הימין, שאמור להיות ביטחוניסט ולדגול בעוצמה צבאית, נלחם כדי להשאיר עשרות אלפי צעירים מחוץ לצבא. השמאל, שאמור להיות חברתי ודוגל בשוויון לכול, מוכן להנציח אפליה בוטה רק כדי לשמור על הבועה התרבותית שלו בתוך הצבא. זהו רגע אבסורדי: הקיצונים משני הצדדים פועלים נגד האינטרס של הרוב הישראלי המשרת. שני אירועי הקיצון הללו נפגשים בנקודה שבה הם אומרים ללוחם המילואים הממוצע, שעושה 200 ימי מילואים בשנה ויותר: עזוב אחי, אל תצפה שמישהו יחליף אותך. אנחנו מעדיפים את המשחקים הפוליטיים והתרבותיים שלנו על פני הכתפיים השפופות שלך.

התיאוריה הזאת אינה רק תרגיל אינטלקטואלי מעניין, היא סכנה קיומית. כשהצורך בכוח אדם לוחם הוא לא סיסמה אלא צורך הישרדותי, הברית הסמויה הזו היא יריקה בפרצופם של הנושאים בנטל. מתחת לאף שלנו, שעסוק בחיים עצמם, בונים הקיצונים חברה משוסעת שהם אלה שקובעים בה את הטון, והמרכז המשרת נשאר קירח מכאן ומכאן.

חייבים לשבור את הפרסה הזו. המציאות שבה אינטרסים פוליטיים צרים של הצד האחד ופחדים תרבותיים מוגזמים של הצד האחר חוברים יחד כדי למנוע תיקון היסטורי היא משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו יותר. הגיע הזמן שהרוב הישראלי יגיד לקצוות די. הפרסה שלכם חונקת אותנו, הגיע הזמן ליישר את הקו.