מפגש דורות ב״בית הלוחם״: פצועים ותיקים מלווים חיילים צעירים בחזרה לחיים

במחלקות השיקום בבתי החולים ובבית הלוחם נפגשים בשנתיים האחרונות דורות של לוחמים בעלי פציעה זהה – אלה שחיים עם הפציעה כבר שנים ולמדו להתמודד איתה, ואלה שעושים את הצעדים הראשונים במסע ההחלמה.

כבר לפני שנים רבות היו הפצועים הוותיקים בנעליהם של הצעירים: מבולבלים, כואבים ובעיקר לומדים איך לחיות מחדש. כיום, אחרי שהקימו משפחות, למדו, עבדו ועברו חיים מלאים, הם שואפים לחלוק עם הפצועים החדשים מניסיונם כדי להקל עליהם במעט את המשא והמסע.

חנוך בודין נפצע מרסיס פגז במלחמת לבנון הראשונה לפני 43 שנים, וידו נקטעה. כיום הוא שחיין פאראלימפי עולמי, וזכה ללוות את עומר הברפלד (23), שספג פציעה דומה במלחמת חרבות ברזל.

"הייתי בן 20, לפני יציאה לקורס קצינים, שנדחה בגלל המלחמה", אומר בודין. "שירתּי בגדוד 13 בגולני, בפלוגה המסייעת. הייתה תחושה של הפסקת אש, ונקראנו מביירות לשני יישובים גדולים בלבנון, בחמדון ועאליי, במטרה לחלץ גדוד מילואים שנתקל בכוח קומנדו סורי.

"הגענו אליהם, הבאנו להם אוכל ותחמושת, והחלפנו אותם. בבוקר השני נתקלנו בכוח הסורי, שהפתיע אותנו בירי צלפים, מרגמות וטילים. בתחילת הבוקר נהרגו לנו שני חברים, והתחילה לחימה כדי לחלץ אותם וכדי לעמוד מול הכוח. פגז שנפל הוריד לי במקום את יד ימין, היד החזקה שלי".

ההבנה שהפציעה מחייבת התמודדות אחרת הובילה את בודין לתחושות קשות. "הרגשתי שאיבדתי את החיים בבת אחת, הם פשוט נגמרו", הוא נזכר. "לא ידעתי אפילו אם מישהי תרצה אותי בכלל. זו מחשבה שעלתה בי מיד, כמו המחשבות על עבודה ועל כל החיים שישתנו. אי אפשר לעכל את הרעיון הזה עד לתהליך השיקום, שבו אתה מתחיל להתמודד גם עם הטראומה וגם עם הצורך לעשות דברים ביד אחת".

בודין מרגיש שחווה אירוע של לידה מחדש בגיל 20 - לא רק בגלל הקרבה למוות, אלא גם כי נאלץ ללמוד מחדש פעולות בסיסיות. "תהליך השיקום הוא למעשה קבלה של המציאות שאתה נמצא בה, שזו ההתמודדות שעליך לשאת, והיא נמשכת חיים שלמים", הוא מסביר.

בודין התגייס למילואים כמנטור לפצועים ממלחמת חרבות ברזל במסגרת יחידה של רשת השיקום "חוזרים לחיים", שהוקמה בתחילת המלחמה. אחד מהפצועים הללו היה עומר הברפלד מהיישוב שמשית בעמק יזרעאל.

ב־4 בדצמבר 2023 נפצע הברפלד אנושות בעזה ואיבד את ידו השמאלית. מאז הוא טיפס על הר קילימנג'רו. ההחלטה לכבוש את פסגת ההר התגבשה אצלו בימים הראשונים מאוד בשיקום, עוד בטרם הצליח לדמיין שישוב ללכת.

"הייתי חודש בתמרון קרקעי בעזה כסמל לוחמים בסיירת צנחנים", מספר הברפלד. "נחתכתי ביד מחתיכת ברזל באותו יום, פציעה שדרשה תפרים ופינוי. תוך כדי הפינוי פגע באכזרית טיל RPG, ונפצעתי קשה מאוד. הייתי בהכרה כ־25 דקות אחרי הפציעה, וראיתי שהיד שלי נקטעה במקום. סבלתי גם מפציעות אחרות, שהמרכזית שבהן הייתה בשריר הארבע־ראשי ברגל שמאל. נתנו לי טיפול מציל חיים והרדימו אותי בשטח.

"איבדתי את ההכרה במחשבה שזה נגמר, כשעצמתי עיניים כבר נפרדתי מההורים והמשפחה", נזכר הברפלד. "ראיתי לנגד עיניי את הרגע שהם מקבלים את הבשורה על פטירתי. זה היה כנראה הרגע הכי מפחיד שהיה לי, מין רגע של הבנה שכנראה זה נגמר ואני נפרד מהחיים".

שמונה ימים לאחר מכן התעורר הלוחם בבית החולים. "קיבלתי הזדמנות נוספת", הוא אומר. "כאילו טרפו את כל הקלפים מחדש ונתנו לי עוד אפשרות לחיות".

בשיקום פגש הברפלד את בודין, שבזכות הפציעה הזהה לימד אותו לקצר תהליכים וגם פתח לו צוהר למציאות שונה לחלוטין מזו שצייר בדמיונו. "כשנפצעתי לא היה מי שידריך אותי לגבי הפעולות הנכונות ללא יד אחת והשימוש בתותבת", מספר בודין. "ממרום שנותיי אני מלמד אותו כל דבר מההתחלה. הייתי איתו בפיזיותרפיה, ומאז התחלנו להיפגש גם בחדר הכושר. הוא ילמד לבד לעשות כל מיני פעולות שהן חלק מהיום־יום, אבל הוא יכול לקבל גם טיפ ממישהו שכבר היה שם.

"העובדה שעומר מציב לעצמו יעדים ונוסע בעולם כדי להגשים אותם - מבחינתי, זו תחושת הצלחה. אני אומנם היום נמצא קצת פחות בקשר איתו לעומת ימי השיקום הראשונים, אבל זה טבעי. הוא רוצה להמשיך בחיים ולרוץ קדימה, לעשות מה שהוא אוהב".

הברפלד אומר ש"פצוע ותיק שנפצע בגיל דומה לשלי, והיום הוא אבא וסבא עם קריירה פאראלימפית והצלחה בעולם העבודה, שחי חיים מלאים – זו דמות שאפשר לשאוף אליה. ההבנה שהכול אפשרי מוטמעת בך באמצעות הדמות שלו, בממד המשפחתי והעסקי ובכל מה שקשור לפעילות הפנאי. כשאתה רואה אדם כזה אתה מבין שהשמיים הם הגבול".

שני דורות של פצועים

יותם צור, לוחם בחטיבת גבעתי, נפצע מירי מחבלים. ידו נשברה ועד היום נותרו בה רסיסים. הוא נפצע בדצמבר 2023, בגיל 20, חמישה ימים אחרי שהכוח שלו נכנס לח'אן־יונס. "היינו בפשיטה במבנה, ובמהלך ירי בתוך הבית כנראה אחד הקליעים פגע בסורגים, וכל הרסיסים טסו ופגעו באצבעות יד שמאל שלי", הוא מספר. "הייתי בטוח שנחתכתי ממשהו. חבשו לי את האצבע, ואחרי כשעה שמתי לב שהדם נוזל בכמויות, שיש לי מתכות תקועות באצבעות, ושהאצבע עקומה ממש. פינו אותי בדחיפות לבית החולים, ושם גילו מאות רסיסים קטנים שנתקעו לי באצבעות ורסיס אחד גדול שחדר עד העצם ושבר לי את היד. נכנסתי לניתוח באותו הערב, ומאז החל שיקום של כמה חודשים כדי להחזיר את התחושה של האצבעות ולהזיז את האצבע שנפגעה".

חמישים שנה קודם לכן, בדצמבר 1973, נפצע סבא שלו, גבריאל אדירי, חייל בחיל ההנדסה, אף הוא בן 20 בלבד, באותה היד בדיוק. הוא נפצע מפיצוץ מוקשים: שני חיילים נהרגו לצידו, ושבעה נוספים נפצעו. "כששמעתי שהנכד שלי נפצע גם הוא בכף יד שמאל, בגיל שאני נפצעתי בו בצבא, הרגשתי שההיסטוריה חזרה על עצמה", אומר הסב. "בהתחלה אשתי והבת שלי לא סיפרו לי שהוא נפצע כי חששו מהתגובה שלי. אפשרו לי לשוחח איתו רק אחרי הניתוח, כשידעו שהכול בסדר".

"היום אנחנו משווים בין הפציעות שלנו, והוא עוזר לי מאוד", מספר צור. "בחורף שעבר, לדוגמה, היד התנפחה והאדימה, כי עדיין יש לי מתכות ביד. הוא אמר לי לשים כפפה, לשמור על החום של היד. הוא מייעץ לי לפעמים מה לעשות כדי להתגבר על הכאבים שמתעוררים כתוצאה מהפציעה.

"הוא אמר לי שבקיץ אני צריך לקרר את היד, כי היא תתנפח ותגרד. יש לו כבר ניסיון של עשרות שנים, הוא מכיר את הפציעה הזאת. יש כאבים ומגבלות שהוא מבין טוב מכולם. הוא גם לימד אותי על ההתנהלות מול רופאים, מה להגיד ואיך, איזה בדיקות חשוב לבקש. הוא פשוט מכיר ויודע.

"אנחנו לא מנהלים שיחות נפש על הפציעה והחששות שלי, כי הוא הלום קרב ולא מדבר על זה איתנו, הנכדים. עד לפני כמה שנים לא ידעתי שהעובדה שהוא לא אוכל בשר קשורה להלם הקרב שלו. עכשיו אנחנו ביחד בבית הלוחם, ועושים הרבה דברים משותפים כמו שיקום ופעילויות שונות.

"מאז שנפצעתי אני מתעניין יותר במצב שלו, מודע למה שעובר עליו, לפציעה שלו - גם הפיזית גם הנפשית. זה נוגע אליי יותר עכשיו, לעומת התקופה שלפני הפציעה. אנחנו עוברים טיפולים נפרדים, אבל נפגשים בחדר כושר לדוגמה או בבריכה. כשנפצעתי הוא גם דאג מיד להכניס אותי לארגון נכי צה"ל ולבית הלוחם, כדי שיטפלו וידאגו לי שם".

טיפ עוד בזמן ההנשמה

עידן קלימן (52), יו"ר ארגון נכי צה"ל, נפצע ב־1992 בהיתקלות עם חוליית מחבלים בח'אן־יונס, ומאז הוא משותק מהחזה ומטה ומתנייד בכיסא גלגלים. "חטפתי כדור בחזה", הוא מספר. "זו הייתה פציעה אנושה, מתּי פעמיים על שולחן ניתוחים, עברתי עיסוי לב פתוח, ההורים שלי נקראו להיפרד ממני בחדר. הייתי בן 19 וחודשיים.

"ברגע שאתה נפצע, אתה מרגיש שהחיים מתמוטטים, קורסים עליך. נפצעתי ב־12 בלילה. כמה שעות לפני כן, ב־2 בצהריים באותו היום, הודיעו לי שאני יוצא לקורס קצינים. נכנסתי לאוהל להיפרד מכל החברים, ואז מישהו ביקש ממני להחליף אותו בסיור לילה, כי גם ככה אני מקבל כמה ימי חופש לפני בה"ד 1. בסוף היום, במקום להגיע לבית הספר לקצינים הכניסו אותי לסורוקה.

"עד הפציעה הייתי נורמלי. אחריה אני נכנס לחדר וכולם מפסיקים לדבר, אתה מתכווץ בבת אחת מגובה של 1.84 מטרים ל־1.3 מטרים. אתה מגלה שצריך ללמוד איך לשלוט בצרכים שלך, כי אתה משותק מהחזה ומטה. היה לי מזל שאבא שלי נפצע 19 שנה לפניי במלחמת יום הכיפורים. הוא היה משותק בצד שמאל במשך שנה, ויצא מזה לגמרי. אבל הוא ידע מה אני עובר, והוא זה ששיקם אותי.

"שבועיים אחרי שנפצעתי עוד הייתי מחובר למכונות הנשמה. העולם שלי הסתכם במטר וחצי של שני כבלים שחוברו לריאות שלי, ואבא שלי אמר לי, 'טוב, עידן, מה הלאה?'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אז הוא אמר לי: 'נכה צה"ל זה לא מקצוע, מה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך?'. לימים הוא אמר לי שזה לא היה הזמן להגיד לי את זה, אבל הוא ידע שככה זה ייחרת לי בראש. הוא צדק, וזה הוביל אותי כיו"ר ארגון נכי צה"ל".

יצחק שוורץ (37) הוא מפקד פלוגה במילואים בחטיבת גבעתי שנפצע במלחמת חרבות ברזל בפעילות בבית־חאנון. הוא נפגע מירי צלף בנובמבר 2023, שבועיים וחצי אחרי שהכוח נכנס לרצועה. הכדור נכנס בצד החזה, מתחת לבית השחי, וגרם לפגיעות פנימיות ולנזק בעמוד השדרה. מאז הוא מתנייד בכיסא גלגלים, ונמצא בשיקום מתמשך. "כשהתעוררתי אחרי הניתוחים, והבנתי מה קרה, חששתי שאשתי תכעס עליי", הוא מספר. "אני זוכר שגם שאלתי אותה אם היא רוצה להישאר איתי. אמרתי לה שגמרתי את שלי, שאני נכה וכבר לא הגבר של המשפחה.

"עידן קלימן בא לבקר אותי בבית החולים תל־השומר כשלושה שבועות אחרי הפציעה. הוא היה הנכה הראשון שפגשתי. דיברנו על הכול, והייתה שם נקודה שאני לא אשכח: שאלתי אותו איך אוכל להיות עצמאי ולחזור לתפקד.

"עידן לא הסביר לי יותר מדי, הוא אמר לי לבוא איתו החוצה ולראות בעיניים. הוא כבר לא הכי צעיר, וסובל הרבה שנים מהפציעה. לא אשכח איך הוא לקח אותי לאוטו והראה לי את הרכב המותאם לנכים. הוא הסביר לי איך הוא בנוי ואיך נוהגים בו. אני זוכר שזה ריגש אותי, ונתן לי זווית מבט אחרת ותקווה". 

"הרגשתי שאני סוגר מעגלים, כי נכנסתי לחדר וראיתי אותו במצב שלי בדיוק לפני שלושים שנה", נזכר קלימן. "הוא היה העתק־הדבק של מצבי בחודש הראשון, חסר אונים. אמרתי לעצמי שאני רוצה למנוע ממנו את המרה השחורה שהייתה לי לפני שלושים שנה. הסברתי לו שאלה החיים שלו מעכשיו והלאה, ושהוא חייב להתקדם קדימה, שאי אפשר לתת לפציעה לשלוט בחיים שלו, שהוא הולך לנהל את הנכות הזאת.

"כשהזכרנו את האוטו, באותו רגע הוא פקח את העיניים ושאל אותי אם אני יכול לנהוג. אחרי שראה את הרכב, הבחנתי באור שחזר לעיניים שלו, כי הדבר שהכי מפריע לנו הוא אובדן העצמאות. הוא היה בטוח שמעכשיו הוא הופך לשק תפוחי אדמה, שצריך לקחת אותו לכל מקום והוא תלוי באנשים. היום אני צוחק כשאני רואה אותו מגיע עם ג'יפ לנדקרוזר לבית הלוחם. הוא מנהל את הפציעה שלו, ומשתקם נהדר".