אורי לופוליאנסקי, ראש עיריית ירושלים לשעבר ומייסד עמותת יד שרה, הלך לעולמו בלילה בין רביעי לחמישי לאחר מחלה ממושכת בגיל 74. הוא הניח אחריו אישה, 12 ילדים ויותר מחמישים נכדים. לופוליאנסקי נבחר לראש העיר ב־2003, וירש את מקומו של אהוד אולמרט. ב־2008 בחר לא להתמודד לכהונה נוספת.
"הוא אומנם היה ראש עיריית ירושלים, אבל לא אהב פוליטיקה", אומר עליו בנו דוד לופוליאנסקי, השמיני מתריסר ילדיו. "את התפקיד הוא מילא באהבה רבה. הוא אהב את ירושלים ואת העשייה. בכל יום היה חוזר הביתה ואומר שיש לו עוד כל כך הרבה לעשות, שהוא חייב להספיק עוד.
"כשפרש מהמרוץ לראשות העירייה ב־2008, הוא עשה זאת כדי למנוע פילוג בעיר ובעם. היו לו כל הסיכויים להיבחר שוב, הוא קיבל בסקרים המוקדמים 70 אחוזי תמיכה, אבל ברגע שהתעוררה מחלוקת - היה ברור לו שהוא לא ממשיך והוא פרש. בהספד היום סיפר ראש העיר משה ליאון שאיש במערכת הפוליטית לא האמין שמישהו מסוגל ככה לפרוש כשהוא זוכה לתמיכה גדולה כל כך".
הכי מעניין
הרעיון של עם ישראל המאוחד עמד לנגד עיני אביו כל העת, מוסיף דוד, וגם בשבועיים האחרונים לחייו צייד את בני משפחתו במסר מיוחד. "הוא כאב על זה שיש פילוג, תמיד שאל מה התפקיד שלו במניעתו. כששאלנו מדוע הנטל צריך ליפול עליו, הוא אמר שאין מישהו שהוא לא חלק מהעם ואין לו מחויבות אליו. זה היה מה שגרם לו לפעול כל הזמן ובכל הכוח.
"לפני שנפטר היה חשוב לו שנפנים שאנחנו לא יחידים, שאנו לא יכולים להסתכל רק על עצמנו. אנחנו חלק מהעם, ולכן לא יכולים לדאוג רק לדתיים או לספרדים. כולנו חייבים לדאוג לשלמות העם. הוא ציפה מאיתנו להמשיך מהמקום הזה. הוא אמר תמיד שזה כמו שביד שרה לא שואלים מי המתנדב או מי מקבל השירות. כל מי שמגיע הוא חלק מיד שרה, וכל מי שצריך שירות יקבל אותו בלי לבדוק אם הוא באמת צריך אותו או מדוע".
קהל בהלווייתו של אורי לופליאנסקי בירושלים | צילום: חיים גולברג, פלאש 90
מושא הערצה
את מפעל חייו, ארגון יד שרה, הקים לופוליאנסקי ב־1976 בביתו הפרטי. לימים התרחב המיזם, והפך למפעל ההתנדבות הגדול ביותר בארץ. בשל העמותה זכה לופוליאנסקי לפרסים ואותות הוקרה רבים, ובהם פרס ישראל, אות הנשיא למתנדב, פרס יו"ר הכנסת, פרס קפלן, אות ההתנדבות מטעם איגוד אומני ישראל, פרס התנועה למען ארץ ישראל טובה ופרס הגרונטולוגיה.
באפריל 2010 נעצר לופוליאנסקי בחשד לקבלת שוחד בפרשת הולילנד בבירה: בעת אישור המיזם ובנייתו הוא היה יו"ר ועדת התכנון והבנייה בעיר, ולאחר מכן ראש העירייה. בפרשה הזו הוא הורשע ונידון לשש שנות מאסר. עונשו הומר לאחר מכן לשישה חודשים של עבודות שירות וקנס כספי, בין השאר בשל מצבו הרפואי וגילו המתקדם, וכן משום שאת כל הכספים שקיבל העביר ליד שרה.
"הוא היה איש של אנשים, שהיה אכפת לו מכל דבר. זו הסיבה שהקים את יד שרה", מספר מנכ"ל העמותה, מוישי כהן. "כל חייו כשראה צורך או בעיה, הוא שאל את עצמו איך הוא פותר אותה. זה מה שהניע אותו, לראות מצוקה של אנשים ולפתור אותה".
מכריו מזכירים את לחצן המצוקה, שפיתח לאחר ששמע על אישה שלא הספיקה להגיע לדלת ולקרוא לעזרה, ואיבדה את הכרתה במרחק של 30 סנטימטרים מהדלת כשהמפתח בידה. בהמשך הקים לופוליאנסקי מחלקת הסעות לאנשים שלא מצליחים להגיע עצמאית לטיפולים רפואיים, ואפילו יחידות אירוח לבני משפחה שרוצים להיות צמודים לבתי החולים שיקיריהם מאושפזים בהם.
"האכפתיות שלו באה לידי ביטוי בדברים הקטנטנים, והמפעל הזה צמח כי הצורך גדול", אמר כהן. "זה היה האיש, וזה מה שחייב אותנו ואת כל מתנדבי יד שרה: האישיות שלו, שהייתה דמות להערצה. זו הייתה הסיבה ש־7,000 אנשים הסכימו להתנדב ביד שרה באורח קבע, והצלחנו להקים 127 סניפים ועוד חמישה סניפים במגזר שאינו יהודי. זהו מפעל שמבוסס רובו ככולו על מתנדבים. הוא הצליח להדביק את כולם במרץ הזה. הוא לא חיכה שמישהו יעשה, הוא פשוט קם ועשה".
לרומם את הדל
הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והממונה על המקומות הקדושים, מעיד על ידידות קרובה ואמיצה עם לופוליאנסקי, שהתחזקה לאחר מינויו לראש העירייה. "זה אדם נדיר באישיות ובאצילות שלו", אומר הרב רבינוביץ'. "הוא היה עסוק בשאלה איך לעשות עוד יותר טוב. הוא השקיע בזה את נפשו, והיה מעורב בכל פרט כדי להיטיב עם עוד יותר אנשים.
"בכל חוליה לא מטופלת שנתקל בה, לופוליאנסקי שאל את עצמו איך הוא יכול לפתור אותה - ועשה את זה מכל הלב. רק לאחרונה הייתי נוכח בחנוכת מקווה שהוא הקים לנשים נכות, המקווה הראשון בעולם שאפשר להיכנס אליו עם כיסא הגלגלים. ועם כל זאת, הוא אדם שלא רמו עיניו. באופן יוצא דופן הוא היה מלא ענווה כאיש עשייה".
אורי לופוליאנסקי. | צילום: יוסי אלוני
כראש עיריית ירושלים הוא היה גם חבר ההנהלה של הקרן למורשת הכותל המערבי, שמנהלת את הכותל. "הייתה לו המון אכפתיות", אומר הרב רבינוביץ'. "הייחודיות שלו הייתה בכך שראה בעצמו מי שצריך לבנות את הגשר בין הציבורים בירושלים. בחזונו הוא ראה איך הופכים אותה לעיר בירה עם כל המשמעות שבדבר – עיר הקודש שיש בה גם יהודים, נוצרים ומוסלמים. הוא לא זלזל באף אחת מהדתות.
"מכיוון שירושלים היא עיר ענייה, הוא רצה לשפר את החלשים בחברה ולהרים אותם, להפוך אותם לאנשים חזקים יותר בכל תחום. הוא בנה בירושלים הרבה גשרים של רוח. הוא ידע מה כל אחד מהחלשים בחברה צריך – לא פתרון פלסטר, אלא פתרונות עמוקים ומשמעותיים, כדי להוציא את האדם מהדלות ומהמסכנות ולרומם אותו למקום אחר לגמרי. עליו בהחלט אפשר לומר 'חבל על דאבדין ולא משתכחין'".