גם אם הייתי עיתונאית תחקירים מנוסה, כזו שרגילה לעקוב אחרי שחיתויות, ללכת בנתיב הכסף ולחשוף קשרי הון־שלטון, גם אם הייתי רגילה לדבר עם אנשים שיכולים להזיק לי ועדיין ללכת על הקצה – אפילו אז הייתי נבהלת אם מישהו בשם אשרף מרואן היה מתחיל לשלוח לי מיילים. ואם הוא היה מבטיח לתת לי מידע חשוב ואז נעלם, מבליח עם מידע מסקרן ושוב נעלם, הייתי, יש להניח, נקרעת בין החשד והחשש ובין הרצון ללכת בעקבות החבל שהוא זורק לי. זה מה שקרה לאלחנן גרונר, עיתונאי ותחקירן באתר "הקול היהודי". 

אשרף מרואן המקורי, למי שהשם מצלצל לו אבל לא סגור למה בדיוק, היה החתן של נשיא מצרים ג'מאל עבד אל־נאצר ואחר כך היועץ של יורשו אנואר סאדאת. נחמד. רק שבמקביל הוא היה סוכן של ישראל, זה שהתריע על מלחמת יום כיפור ובזכותו לא היינו לגמרי בלתי מוכנים. אז מודיע בשם מרואן זה יופי, אבל יש הטוענים שהאיש ההוא היה סוכן כפול. אז אולי צריך להיזהר? אולי זו מלכודת של ערבי שרוצה להפיל בפח תחקירן מיצהר שחושף קיני טרור? ואולי זה השב"כ שהתיישב על "הקול היהודי", ומרואן הוא כסות?

כך עברו חודשים של כסיסת ציפורניים והתלבטות, התקדמות ובלימה, והבנה שהמידע אמין וחשוב. הדברים התחילו להיחשף ולהתקלף, ובמקביל מתחיל להתרקם קשר של אמון אישי, שיהפוך בהמשך לחבל הצלה. אבל מערכת היחסים הזאת, הזווית האישית של גרונר והקשר עם מרואן, נכנסו רק ברמז אל הסרט "אשרף מרואן שם בדוי", שהוקרן השבוע בערוץ 14. החומר שנאסף לסרט הזה יכול לפרנס לפחות עוד שני סרטי תעודה וסרט עלילתי אחד (אגב, עוד לא מאוחר, אולי מישהו מהקוראים ירים את הכפפה). 

הסרט מתחלק לשלושה צירים: האחד הוא הסיפור של מרואן, שייח' נשוי ואב לארבעה, שמחליט ליצור קשר עם גוף תחקירים ימני ולחשוף בפניו את הסוד של גוף שהוא חלק ממנו כבר חמש שנים. אשרף מעביר מידע בסתר, תוך סיכון עצמי, מתוך מניע של חרטה, ולבסוף חושף שהוא יהודי ומחליט להשיל מעליו את האיסלאם ולחזור לחיק היהדות. בעזרת יוצרי הסרט הוא נחלץ בעור שיניו מהכפר ושב אל היהדות. הוא עוזר לאנשים נוספים שהתאסלמו והתחרטו לצאת משם, ובונה לעצמו חיים חדשים.

ציר אחר של הסרט הוא המידע המטריד שמגלה מרואן, וגרונר ממשיך ומקלף. דאר אל־סאלם, מרכז חביב ללימודי איסלאם, דו־קיום וקירוב לבבות, קשור בקשרי מימון ואידאולוגיה לג'יהאד ולטרור. הסרט מראה כיצד אל המרכז הזה, שנמצא בכפר־קרע ופתח לאחרונה סניף בירושלים, מגיעים תלמידי בתי ספר וסיורים לימודיים של המשטרה. הרעיון הוא להכיר את אמונתם של השכנים שחולקים איתנו את המרחב, אבל הסרט מראה איך מתחת למילים היפות מסתתר מנגנון מיסיון, שמבקש להפוך כמה שיותר כופרים למאמינים ועושה את זה בהתמדה, תוך מימון המחיה של המוסלמים החדשים והטמעה שלהם בתוך האוכלוסייה.

מתחת לרובד הזה מונחת עוד שכבה קשה ומאיימת, של ג'יהאד וטרור. שכבה שמממנת את הפעילות המחויכת והמגוהצת של הסברת האיסלאם במילים יפות. מי שצופה בסרט מבין שיש כאלה שעובדים קשה כדי שישראל תהפוך לאירופה, היבשת שנכבשת מבפנים על ידי המוסלמים.

ויש מרואיינים בסרט, אלה שנקלעו לכפר־קרע ויצאו משם ומעידים על מה שקורה שם בפנים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, סיפור בפני עצמו, איך הגיע לשם ולמה נשאר, ומה גרם לו לעשות פרסה ואיפה הוא עכשיו. וכאמור יש את הסיפור של הסיפור. מה קורה כשעיתונאי־תחקירן מקבל טלפונים עם בקשה לחילוץ בערב חג? ומה עושים עם מי שנותן לך מידע אבל מסכן את עצמו? ואיך מסדרים לו לשמוע מגילה בזום כשהוא עדיין בכפר ערבי, ומה אומרים כשהמחולץ הטרי מרגיש אבוד? הרבה תפקידים בשביל עיתונאי שבסך הכול רצה לחשוף משהו ולחזור הביתה בשלום.

האומנים הנכונים

אם לפנינו 77 דקות שהן מעט המכיל כל־כך הרבה, איך זה שגופי שידור בישראל דחו את גרונר שוב ושוב? איך איש מהם לא פינה לו משבצת שידור? השאלה הזו מבהירה שוב עד כמה תקשורת המיינסטרים מסננת ומראה לנו רק חומרים שמתאימים לתפיסת עולם מסוימת מאוד. גרונר סיפר שבגוף שידור אחד הם התבקשו להוריד מהסרט את הסצנות שקשורות ליהדות, ובמקום אחר שאלו אותם למה הם לא עושים תחקירים על רבנים שמטרידים מינית. זו הייתה רמת השיח. עידוד תעודה מקורית? חשיפת המציאות שמתרחשת לנו מתחת לאף? תלוי מי מספר ועל מה. מזל שיש ערוץ 14, והלוואי שהוא יהפוך לבמה לתרבות חדשה ואחרת.

ואם כבר תרבות חדשה ואחרת, הקרן שכן סייעה במימון הסרט היא קרן קולנוע שומרון, אחת הקרנות שהוקמה בעקבות הרפורמה של מירי רגב כשרת התרבות. הרפורמה, שחילקה את העוגה קצת אחרת, מאפשרת לזוויות חדשות של המציאות והתרבות שלנו לעלות אל פני השטח ולהעשיר את כולנו. זה עדיין לא אותו סדר גודל של מימון, ועולם הקולנוע, ברובו, עדיין משכפל את עצמו עם הדעות הנכונות, הנושאים הנכונים והאנשים שרק הם נקראים אומנים, אבל מה שהתחיל בזמנה של רגב בעצבים ומאבקים, נהיה במהלך השנים לעובדה. הקרן השומרונית מחוללת דברים נפלאים, וקרנות נוספות בפריפריה מאפשרות לקולות אחרים להישמע. דברים מתחילים לקרות. צריך כאן הרבה סבלנות, אבל גם דחיפה.

אה כן, סבלנות. במאי הסרט, אברהם שפירא, הצטרף למסע של גרונר ויחד הם עבדו על החומרים במשך כמעט שש שנים. טיפה ועוד טיפה, מסע בתוך הלא־נודע עם הרבה הפתעות בדרך. אני לא חושבת שמישהו מהם שיער את גודל ההרפתקה שחיכתה להם. הם הלכו איתה בסבלנות ובהתמדה עיקשת, ויצאו עם פירות. הסבלנות, הנדירה כל כך בעולם שלנו, השתלמה.