את המפגש בין תושבים יהודים ובדואים בנגב, קיימנו בשבוע שעבר במקום אסקפיסטי מעט ביחס לתקופה הנוכחית בדרום: גלריה חדשה לאומנות שנפתחה לפני כמה חודשים ברהט, במטרה לעודד דיאלוג בין־תרבותי בין אומנים בנגב. כרגע מוצגת בגלריה תערוכה של 45 אומנים, ערבים ויהודים, בנושא "חוכמת הזקנה". אבל למשתתפי המפגש לא הייתה הפריווילגיה לעסוק באומנות כשהמציאות בנגב סוערת. מוקד הרעש בשבועיים האחרונים הוא המבצע המשטרתי בכפר תראבין. בתחילת השבוע שעבר נורה שם למוות תושב הכפר, מוחמד חוסיין תראבין, במהלך פעילות מבצעית של המשטרה. בשבוע שעבר שרפו ככל הנראה תושבים מתראבין רכבים של תושבים יהודים ביישוב הסמוך גבעות־בר, במה שהוגדר בתקשורת כ"תג מחיר" וכפעולת נקמה בעקבות פשיטה משטרתית.
במפגש שלנו השתתפו יוסף אבו־ג'עפר, סגן ראש העיר רהט; פואד א־זיאדנה, מנהל המתנ"ס בעיר; עותמאן אלשייך, מנכ"ל חברת "סיראג' טכנולוגיות" ותושב תל־שבע; אסף רוט, סגן ראש מועצת בני־שמעון ותושב קיבוץ דביר; וליאור ז'ורנו, מנהלת אזור הדרום בארגון מעוז ותושבת קיבוץ כרמים. ראוי לציין שלכולנו יש היכרות מוקדמת ברמה מסוימת כחברים ברשת מעוז לפיתוח מנהיגות, המבקשת לבנות אמון בין מקבלי החלטות ולייצר שינויים ופתרונות רב־מגזריים (גילוי נאות: אני משמש מנחה בארגון מעוז). התכנסנו כדי לדבר על היחסים בין האוכלוסיות, הבדואית והיהודית, נוכח האירועים האחרונים בנגב.
פעילות המשטרה בתראבין | צילום: דודו גרינשפן, פלאש 90
אני רוצה לשאול על המבצע המשטרתי "סדר חדש" שמתקיים בחברה הבדואית כבר חודש וחצי. לכאורה כל מי שיושב פה בחדר אמור לברך עליו – הרי גם התושבים הבדואים אומרים כבר שנים שהם מייחלים לאיסוף הנשק, לאכיפה ולהשבת המשילות.
עותמאן אלשייך: "אני אומר באמת שזה מצוין. הקהילה הבדואית היא הראשונה שביקשה שיאספו את הנשק, כי אנחנו הראשונים שנפגעים ממנו. היישובים היהודיים מקבלים רק את ההדף ממה שקורה בתוך היישובים שלנו. כשהם שומעים יריות זה מפריע להם, ובצדק, אבל שיחשבו על מי שנמצא בזירה עצמה.
"אבל השאלה היא אם המבצע הזה נועד באמת לפתור את הבעיה, או רק לשים פלסטר. בתל־שבע הציבו בטונדות, מחסומים, במשך שבועיים, ועכשיו הוציאו אותן. בשבועיים שהמשטרה הייתה בתוך היישוב היה פחות ירי, אבל עכשיו כשהכוחות יצאו, הירי חוזר בהדרגה. אני לא במקום שיכול לתת תוכנית אופרטיבית, זו לא המומחיות שלי, אבל אני לא רואה כרגע שיש תוכנית לטווח ארוך, וגם התזמון של הבחירות המתקרבות קצת מחשיד ומציב סימן שאלה על המבצע".
יוסף אבו־ג'עפר: "עבודה של משטרה נמדדת במבחן התוצאה, ובמבחן הזה אנחנו במצב יותר קשה גם במספר הנרצחים וגם במצב הפענוחים. אי אפשר להגיד 'סדר חדש' ולהתעלם מהנתונים. אנחנו כל הזמן מבקשים שהמשטרה תיכנס אלינו, אפילו משטרת תנועה. הבעיה עם המבצע הנוכחי היא ההחצנה שלו. עבודת משטרה היא לא הצגה. מנסים להציג אותנו כמתנגדים למבצע, אבל זה לא נכון. אנחנו רוצים עבודת משטרה, אבל לא רוצים מופע.
"המדינה גם צריכה להבין שאי אפשר להעניש אותנו באופן קולקטיבי. במקום לעשות עבודת מודיעין ולהגיע לעבריינים, המשטרה מעדיפה לעשות מופע באמצע הלילה עם השר לביטחון לאומי, כאילו שתראבין או רהט הם מחוץ לטריטוריה של מדינת ישראל. אני רוצה משילות אבל שתהיה נכונה. יש אצלי בעיות, אני יודע, אבל הן נובעות מהיעדר כוח משטרה סדיר בתוך היישובים שלי. אם המשטרה הייתה פה כל הזמן, לא היה פרוטקשן ולא היו גנבות".
ליאור ז'ורנו: "התגוררתי בעבר בלוד, ורק שנתיים אחרי שהגעתי לעיר התחילו לתת בה דו"חות חניה. כשקיבלתי את הדו"ח הראשון אמרתי שזה סימן שמשהו טוב קורה בעיר. מה שקשה לי כתושבת כרמים הוא שאין פה טיפול שיטתי ארוך־טווח ומאמץ משותף שמאפשר לתושבים להבין מה קורה. בינתיים אנחנו ניזונים רק מידיעות בתקשורת, וזה מייצר פחד, חשש וחוסר אמון. יש לי היכרות עם רבים בקהילה הבדואית וזה מאפשר לי לא להיפגע ממה שמתפרסם, אבל התושב היהודי הממוצע מפחד והוא לא אמור לפחד מכל הבדואים בנגב, גם לא מכל תושבי תראבין.
"במבצע שומר החומות הבנתי עד כמה המציאות שלנו שברירית, וכמה בקלות אפשר להרוס מערכות יחסים. אני חוששת שאנחנו רגע לפני שהאמון יישבר. אני מזהה אחריות בקרב המנהיגות המקומית, ובמסגרת העבודה שלי אנחנו מנסים להחזיק פה משהו ביחד, אבל אם לא תהיה פה תוכנית שיטתית ורחבה, שמתחילה בדו"חות תנועה ובנהיגה אחראית של כולם בכבישים, אני מפחדת שהיריות, שלצערי התרגלתי לשמוע בכרמים, יפרקו פה הכול".
פואד א־זיאדנה: "מציגים את המציאות בנגב כמלחמה בין יהודים לבדואים, זה לא נכון. יש בתוכנו אחוז של אזרחים בעייתיים, אני לא יכול להתעלם מזה, ואני רוצה שהם יקבלו את העונש שלהם – אבל המצב הנוכחי מוביל למקומות בעייתיים כמו מפגש של ראשי רשויות בנגב שמשתתפים בו רק רשויות יהודיות. בתחילת המלחמה הקמנו פה חמ"ל משותף ליהודים ובדואים, ואנחנו יושבים פה בתוך גלריה של אומנים יהודים ובדואים. נכון שלא שומעים על זה, אבל זה קורה. הנגב יקר לכולם וכולנו צריכים לקחת אחריות, גם אנחנו הבדואים".
אסף רוט: "לצד חשיבות המשילות, צריכים לעסוק גם בתשתיות ובחינוך. מצד שני, בשבוע שעבר קרה פה משהו שלא קרה בעבר, והוא סוג של קו פרשת מים בשאלה לאן אנחנו הולכים ביחד בנגב. נכנסו אנשים ליישובים אחרים, שרפו מכוניות ופגעו ברכוש, וזה היה יכול להידרדר לאירוע הרבה יותר חמור. את היד שעושה דבר כזה צריכים לקטוע בכל הכוח. אני מצפה שהמנהיגות הבדואית תטפל בזה עוד לפני המשטרה. צריכים לתפוס את אותם צעירים ולהעמיד אותם על מקומם מיד. בתפקידי כיו"ר קיבוץ משמר־הנגב אני חשוף להלכי הרוח שם בקבוצות הווטסאפ, יש היערכות גבוהה להתפרצות אלימה. גם אצלנו בקיבוץ דביר, כיתת הכוננות מכינה את עצמה לתסריטים של שבעה באוקטובר. זו המציאות שאנשים חיים בה".
יוסף אבו־ג'עפר: "שריפת הרכבים הייתה פעולה עבריינית נטו. אני לא מוכן לסבול מעשה כזה כלפי אף אדם, וברור שאני מגנה את זה, אבל אני לא יודע אם זו פעולה שנעשתה כנקמה. מפריע לי גם שאירועים דומים שמתרחשים בתוך היישובים שלנו לא מקבלים את אותה התייחסות. בתוך לקיה היה שבוע שלם של ירי, קטטות ופרוטקשן, אבל רק כשהיה ירי לכיוון רכב שנסע ליישוב כרמית, פתאום השר בן־גביר הגיע".
עותמאן אלשייך: "לפני שבועיים היה שוד של בית מרקחת ברהט, ולא שמעו על זה כלום. אבל כששבוע אחר כך היה שוד כזה בבאר־שבע, זה הפך ל'טרור לאומני' ואובדן משילות. אחרי שדבר כזה קורה אתה מרגיש פחות שווה. כשהוצבו בטונדות בתל־שבע לא היה לי אכפת לעמוד שם בפקק אם הייתי יודע שזה עוזר לפתור את הבעיה. אני עובד בחברת הייטק עם מהנדסים ערבים ויהודים, ואנחנו רואים את הפוטנציאל של האוכלוסייה הבדואית ושל הצעירים שלה. יש לי עובדים שתורמים לכלכלה ומנסים להיות חלק מהחברה, אבל האירועים האחרונים מדכאים אנשים נורמטיביים שרוצים להיות חלק ולהשתלב".
כולם פה מטילים אחריות על השר בן־גביר ועל הממשלה. מה עם האחריות של המנהיגות המקומית בנגב?
פואד א־זיאדנה: "כמנהיגות מקומית אנחנו צריכים לעצור את השיח שמתאר את המצב כמלחמה בין יהודים לבדואים. אני מבין את מה שאסף מתאר שקורה ביישובים היהודיים, אבל אסור לשכוח שבשבעה באוקטובר בדואים נחטפו, ביניהם גם בני משפחה שלי, בדואים נרצחו ובדואים עזרו. אף אחד לא זוכר את זה היום".
יוסף אבו־ג'עפר: "מישהו מנסה לשנות את התודעה הציבורית של כלל תושבי מדינת ישראל ולשכנע את כולם שכל הבדואים לא בסדר ושחבל הארץ הזה מצורע. במה פשעו 95% מתושבי הנגב? אני לא מבין את זה".
אסף רוט: "אני מסכים שמרבית החברה הבדואית הם אנשים נורמטיביים שרוצים רק לגדל את הילדים שלהם ולחיות חיים נורמליים. אבל הסיפור של 'תג מחיר' הוא לא סביר. אני שומע את הגינוי של טלאל אל־קרינאווי, ראש עיריית רהט, אבל אני לא שומע מספיק את הקול של המנהיגות הבדואית. התפקיד שלנו כמנהיגים הוא לעצור את זה. זו אחת הסיבות שבאתי לפה היום".
פואד א־זיאדנה: "אני משוכנע שהאירועים בתראבין הם לא על רקע לאומני בכלל".
אסף רוט: "אני מכיר אותך פואד ומאמין לך, אבל אתה צריך להבין איפה נמצא הנרטיב. זה לא ויכוח ביני לבינך".
יוסף אבו־ג'עפר: "פורום ראשי הרשויות הבדואיות גינו את האירוע בגבעות־בר מהדקה הראשונה. יכול להיות שהקול הזה לא נשמע מספיק, ואני מסכים שצריכים לחזק אותו ולהשמיע את הקול שרוצה לחיות חיים נורמליים. אני לא מוכן שיפגעו לא באדם ולא ברכוש, ואין סיבה שיהיה פחד באזור. אבל כמנהיג מקומי אני אומר לך שאני כועס מאוד על המנהיגות היהודית, כי היא נטשה את המנהיגות הבדואית. חוץ מניר זמיר, ראש מועצת בני־שמעון, רוב המנהיגות היהודית בנגב משאירה את המנהיגות הבדואית בצד ומאחור. יותר מעניינים אותם האוכלוסייה שלהם והמצביעים שלהם. אני מצפה שאם ראשי הרשויות היהודיות יושבים יחד ומדברים על פחד, שיזמינו גם את ראשי הרשויות הבדואיות ויפעלו יחד לשינוי. כשהיהודים מתגוננים ונסגרים אנחנו חוזרים לחומה ומגדל, וזה בעיניי כישלון גם של המנהיגות היהודית וגם של המנהיגות הבדואית שלא הצליחה להתחבר. אני לא טוען שאנחנו טלית שכולה תכלת".
צילום: יוסי אלוני
ליאור ז'ורנו: "כתושבת הנגב וכמי שעובדת עם מנהיגים באזור, אני מוטרדת מכך שהאלימות הפכה למשהו נורמטיבי בנגב. אני חושבת שעד שלא נסתכל על הנגב ביחד, ערבים ויהודים, ונרצה לראות פה עתיד אחר בכל מה שנוגע למשילות, חינוך, חברה וקהילה, אי אפשר יהיה לייצר פה שום דבר. זה גם לא משנה אם האירוע הוא פלילי או לאומני, אלא איך אנשים מפרשים אותו. אני חילונית מהרצליה, ובן הזוג שלי ממשפחה דתית באפרת. הווטסאפ המשפחתי שלנו סער בעקבות הרפורמה. אני רואה מה קרה בתוך החברה היהודית, ומפחיד אותי לחשוב מה יכול לקרות בין אוכלוסייה יהודית לבדואית. אי אפשר להגיע לאיכות חיים בנגב בלי שותפות. חמישים אחוז מהרופאים והרוקחים בנגב הם מהחברה הערבית, ואם הפחד ייכנס גם לבתי החולים, זה יהיה נורא".
יוסף אבו־ג'עפר: "בדור שלי, כשהייתי בתיכון היינו מחוברים יותר לחברה היהודית. היום הבדואים הצעירים פחות מדברים עברית ופחות נוסעים לקניות לבאר־שבע. באוניברסיטאות ובמכללות לא מקבלים אותם, אז הם הולכים לשטחים. מצד אחד יש יותר אוכלוסייה שמזהה את עצמה כישראלית, אבל כשיש פחות סטודנטים בדואים באוניברסיטאות ופחות בדואים במקומות התעסוקה, נוצרת הדרה בלי שתרגיש".
אין התחזקות של זהות פלסטינית בעקבות מקומות הלימוד או נישואין לנשים מיהודה ושומרון?
יוסף אבו־ג'עפר: "אני איש התנועה האסלאמית ואני אומר לך שזה שטויות. אני למדתי באיטליה וזה לא גרם לי לאהוב ספגטי. אנשים מתחתנים מתוך אהבה ולא מתוך הזדהות עם הפלסטינים. מדובר בשוליים".
עותמאן אלשייך: "לפי נתון שפורסם לאחרונה ב'דו"ח לזקן', 58% מהבדואים מוכנים להיפגש עם היהודים בנגב, לעומת 28% בלבד מהיהודים שמוכנים להיפגש עם בדואים. הנתון הזה פורסם לפני האירועים האחרונים והוא מסביר הכול. אתה רואה שיש פה חברה שמשתוקקת להשתלב ולהיות חלק. תראה את השותפות בין בדואים ליהודים באזור התעשייה עידן־הנגב, ותסתכל על העבודה שלי עם חברות הייטק מתל־אביב. אנשים שפוגשים אותנו ביומיום ורואים מי אנחנו, מושפעים פחות מהפרסומים. אני קורא לאנשים שינסו ליצור את הקשר הזה ולראות שהתמונה בשטח שונה ממה שמצטייר בתקשורת".
ליאור ז'ורנו: "ועדיין, ניר זמיר, ראש מועצת בני־שמעון, אומר שקשה לו להביא חברות לאזור התעשייה עידן־הנגב בגלל הפרוטקשן, וזה נראה לנו נורמלי".
פואד א־זיאדנה: "הפרוטקשן פוגע קודם כול בנו. בשנת 2025 נרצחו 252 אזרחים בחברה הערבית. האלימות פוגעת בנו לפני הכול. ועדיין, למרות האלימות, זו לא מלחמה בין יהודים לערבים ואנחנו צריכים להמשיך לחיות ביחד. קשה לי לשמוע על קבוצות יהודיות שיש להן חשש להיכנס לרהט. מפה אני נוסע להביא את הבת שלי ממכללת אשקלון, שבה סטודנטים יהודים וערבים לומדים יחד. עם כל הרעש אנחנו עדיין חיים יחד, ואני מקים פה מרכז קיימות לזכר חיים כצמן שנרצח בקיבוץ חולית. היופי הזה לא מסופר, מסופרים רק הדברים הרעים, שלא מייצגים. אסור לנו להיגרר לפחד".
לסיום אשאל את כולכם, מה עוד צריכים לעשות כדי לשפר את המציאות לטווח ארוך?
עותמאן אלשייך: "תסתכל על מספר הנרצחים הנמוך בירדן או באמירויות, ותבין שזה לא עניין של תרבות. ברור שגם לנו כחברה יש אחריות, כי בסוף זה קורה אצלנו ואלה אנשים משלנו, אבל לצערי כבר היו מקרים שאנשים דיווחו ולא קרה כלום אז הם הפסיקו. החברה הבדואית בנגב היא אחת החברות הכי צעירות בעולם, וזה אומר שיש פה הרבה פוטנציאל. אבל כשאין אופק לתעסוקה ומקומות עבודה, אין לאנשים מה להפסיד ואז אתה לא יכול לשלוט במעשים. כשאתה מנסה להתגרות בתושבים ולעשות מופעים, זה רק מעמיק את הבעיה ולא פותר אותה. כמדינה וכמנהיגים אנחנו צריכים לוודא שיש בנגב מקורות תעסוקה ומסגרות לצעירים חסרי מעש. אנשים יהיו חלק מהחברה כשיהיה להם מה להפסיד".
יוסף אבו־ג'עפר: "הייתי מצפה שהנגב יקבל קדימות בטיפול בכל הסוגיות, ומתוך שותפות. קבלן בתל־אביב שניסה לעשות פרוטקשן נעצר מיד, אבל פה לא מתייחסים לזה. רוב הבדואים יודעים מי עושה את הפרוטקשן, אבל הם לא מתלוננים כי הם לא בטוחים שהמשטרה תעזור. אם היהודים רוצים שהנגב יהיה של מדינת ישראל, הם צריכים לדאוג לכלל תושבי הנגב".
אסף רוט: "אני מציע שנפעל לקיים פגישה של המנהיגות של משמר־הנגב וגבעות־בר עם המנהיגות של תראבין. ננסה לתאם את זה. אבל אולי צריכים לעשות גם משהו רחב יותר".
ליאור ז'ורנו: "אני חושבת שהפתרון נמצא במנהיגות מקומית שמבינה שהסיפור של הפשיעה והאלימות והמשילות לא יכול להישאר רק של החברה הערבית. זו אחריות משותפת. גם אם זה יישמע קיטשי, יש לנו גורל משותף פה בנגב, ועוד לא מצאנו את הייעוד המשותף ואת הפעולה המשותפת שצריכים לעשות.
"הסיפור בתראבין הוא עצוב אבל אני מקווה שהוא העלה את הנגב לראש סדר העדיפויות ושהוא ימונף ללקיחת אחריות. כשאני שומעת יריות, מיד כותבים אצלנו בקבוצות להתקשר למשטרה כדי שייכנסו ללקיה. אבל קריאות של תושבים לא מספיקות, צריכים משהו רחב יותר. צריכים להתחבר יחד לייעוד משותף, מתוך השוני והמורכבות. נדרשת מנהיגות של ראשי רשויות שמצד אחד מוקיעים אלימות ודורשים משילות וסדר, ומצד שני מבינים את האחריות שלנו לקהילות ולנגב".