השבוע, לפני חמישים שנה, הסתיימה העלייה השמינית של גרעין אלון־מורה לתחנת הרכבת הטורקית בסבסטיה. במסגרת פשרה שהושגה בין הממשלה למתנחלים, עברו חברי הגרעין להתיישב במחנה הצבאי שבפאתי הכפר קדום, ובכך נפרצה הדרך להתיישבות בשומרון. נראה שהגיע הזמן לערוך מאזן הישגים כדי לבחון עד כמה עמד גוש אמונים במטרות שהציב לעצמו, ומתוך כך לחשוב על המטרות לחמישים השנים הבאות. הדברים מוקדשים לזכר חמי ומורי, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, ממנהיגי התנועה, שיום פטירתו הרביעי חל בימים אלו.
גוש אמונים קם בעקבות מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הקשה נפתחה בהפתעה ובאבדות כבדות, והמחדל החמור ערער את האמון בהנהגה. רוח נכאים התפשטה, עד כדי "הזמנה לבכי". שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ניהל מסעות דילוגים במטרה לקדם מהלכים מדיניים, וגבר החשש מחולשה שתביא לוויתור על חלקים יקרים מהארץ.
גוש אמונים קם לא רק כדי לתת מענה לאווירה הקשה ולמנוע מהלכי נסיגה, אלא מתוך הבנה שהמשבר מזמין צמיחה של משהו חדש. כך נכתב ב"מסמך היסוד" שלו:
הכי מעניין
גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה־ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מלאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו – הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו.
המעיין במסמך לא יתקשה להבחין בכך שההתיישבות ביש"ע לא הייתה המטרה הראשית אלא האמצעי, מתוך הבנה שכל רעיון רוחני חייב להיות מעוגן במפעל מעשי.
חווה ליד רמת מגרון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
בחודש סיוון תשל"ד, לאחר ניסיון ההתנחלות הראשון של גרעין אלון־מורה בסמוך לשכם, כינס הרב צבי יהודה קוק קבוצה גדולה מתלמידיו, והטיל עליהם את המשימה. כך מתאר אבי ומורי, הרב יעקב אריאל, את ההתרחשות:
הרצי"ה אמר לנוכחים שהתרופה למחלות עם ישראל, לחולשה ולרפיון הרוח, היא ההתיישבות בארץ ישראל. זו מצווה דחופה ויש לגייס את כל הציבור בארץ, להתיישב בכל מרחבי ארצנו (משמיע ישועה, עמ' 367).
הרצי"ה הוסיף עוד שני דגשים:
חשוב שיהיה שיתוף בין כל חלקי העם במצוות בניין הארץ... על הרבנים לעמוד בראש מפעל ההתיישבות, שכן האחיזה בארץ ישראל היא עניין תורני.
לא קשה להבחין במתח המובנה בין שתי האמירות; המתח הזה ילווה את מפעל ההתיישבות לכל אורך הדרך.
תנועה חוצת מחנות
הדרכתו של הרצי"ה לבסס בגלוי את האחיזה בארץ על תפיסת העולם התורנית, באה לממש דברים שכתב אביו הראי"ה בשנת תרע"ג לתנועת המזרחי:
קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגווייה המחוטבת הזאת... באופן... שייתן לעולם את אותו המושג, שמקור הציונות, הוא המקור הקדוש העליון, התנ"ך... בכל העומק וההוד המסורתי. לא הד קול שעם שנאוי בעולם הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו (אגרות ראיה ב, תקעא).
הרב הוסיף שם את המטרה הראויה לתנועה הציונית: "תחיית האומה בתורתה על אדמתה בכל הגודל והמילוי של פתגם זה". בהמשכה של האיגרת הטיל הרב על "המזרחי" משימה נוספת:
עבודת השלום, שלום כללי באומה לכל פלגותיה... כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על ידי התחלה של קץ המגולה... לרכוש את הארץ, לגאול אותה, לעובדה ולבנותה... כן עלינו לדעת יותר ויותר כי רוח ד' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת, צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו.
גוש אמונים הבין שהמשבר שיצרה מלחמת יום הכיפורים אינו אירוע נקודתי אלא שיקוף של שבר ברעיון הציוני עצמו. בתגובה לכך נדרשה חזרה אל המקורות העמוקים ביותר של הציונות: התנ"ך, חזון הנביאים ורעיון גאולת ישראל. כל זה מהווה אנטיתזה לרשימת המטרות הגלויה של חלקים גדולים בציונות החילונית: ליצור "מקלט בטוח", להימלט מן האנטישמיות, לחזור לנורמליות, ולהתקבל כחברים מן המניין במשפחת העמים הנאורים.
סלע המחלוקת הסמוי בין התפיסות המנוגדות היה האחיזה במרחבי יש"ע. מה חשוב יותר – אדמת האבות או דם הבנים? האם מדינת ישראל מבקשת להמשיך את ההיסטוריה היהודית מן התנ"ך ועד ימינו, או ליצור "עם חדש"? האם ההצדקה להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא דתית ביסודה, וכוללת את הארץ כולה, או שהיא נובעת מאמות המוסר המקובלות בזירה הבינלאומית, שמכוחן ניתן להצדיק את אחיזתנו רק בחלק מן הארץ?
עם כל גודלו של החזון הזה, לגוש אמונים לא הייתה יומרה להנהיג את המדינה. המטרה הייתה צנועה בהרבה: ליצור תנועה עממית רחבה שתעורר את הכוחות הקיימים בעם, ולשזור בה את ממד העומק התנ"כי. הרב משה לוינגר טבע באותם ימים את המונח "מִשְׁזֶרֶת" – חיבור כל הכוחות הבריאים בעם למשימה מוסכמת, גם אם לא מסכימים על הכול. על בסיס זה הצטרפו לפעילות של גוש אמונים קבוצות כמו "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" מייסודם של המשורר נתן אלתרמן והסופר משה שמיר, חוג "עין ורד" של אנשי תנועת העבודה, ואישים כמו המשוררת נעמי שמר והלוחם האגדי מאיר הר־ציון. הייתה זו תנועה חוצת מחנות פוליטיים, שחברו אליה פעילים מימין ומשמאל גם יחד.
השטיח נשמט מתחת לרגליים
חמישים שנה חלפו, ויש בידינו פרספקטיבה רחבה דיה כדי לערוך מאזן של הצלחות וכישלונות. המשימה המעשית נחלה הצלחה רבה. מאות יישובים, שכונות, חוות חקלאיות וגבעות הוקמו ברחבי יהודה ושומרון וברמת הגולן. המטרה הפוליטית, למנוע מסירה של חבלי ארץ יקרים לידי זרים, נחלה הצלחה רבה בגולן והצלחה חלקית ביהודה ובשומרון, ונכשלה בסיני ובחבל עזה.
ומה לגבי המטרה הרוחנית הגדולה, ליצור תודעה ציונית אמונית חדשה על בסיס התנ"ך? ככל שמדובר בתוך הציונות הדתית, היא נחלה הצלחה רבה. בנוגע לציבור המזוהה עם הימין הפוליטי, ההצלחה חלקית בלבד. אבל אם נתבונן על הציבור החילוני הרחב, ניתן להצביע על כישלון צורב. לא זו בלבד שציבור זה לא התקרב לרעיונות אלו, חלקו הגדול התרחק מהם באופן קיצוני, כשהוא מתרחק אפילו מן התודעה הציונית שפיעמה בו באותם ימים, ופונה לכיוונים יותר ויותר פוסט־ציוניים. רעיון "שתי המדינות", שבעבר היה בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, הפך לספינת הדגל של רבים. התוצאות החמורות של הסכמי אוסלו ושל נטישת חבל עזה הביאו להסקת מסקנות בהיבט הביטחוני בלבד, מבלי להשליך על ההיבט הערכי והאמוני.
לכישלון זה היו סיבות רבות. הרקע לכמה מהן היה המהפך הפוליטי; השמאל, שהפסיד את השלטון, פעל להשתלט במהירות על מוקדי עיצוב התודעה – התקשורת, האקדמיה והאמנות, ובהמשך גם על מערכת המשפט ועל צמרת גופי הביטחון. הסכם השלום עם מצרים נעשה במחיר גבוה הרבה יותר מזה שמפלגת העבודה הייתה מוכנה מלכתחילה לשלם תמורתו, ונכללה בו עקירת היישובים בחבל ימית. הרוב העצום שתמך במהלך הראה עד כמה הנכונות להילחם על חבלי הארץ היא שברירית. הרעיונות הפוסט־מודרניים והפוסט־לאומיים שהתפשטו בכל העולם המערבי, הגיעו גם לכאן. תנופת ההתיישבות ביהודה ובשומרון הפכה לסלע המחלוקת המרכזי בין הימין והשמאל, ואותה "משזרת" שביקשה ליצור תנועה חוצת מחנות פוליטיים – התמוססה. בהמשך, שתי ההתקוממויות הערביות, המכונות "אינתיפאדות", העצימו את מחיר האחיזה במרחבי יש"ע והגבירו את הניכור כלפיה.
לכל זה הצטרף מסע הרסני של שנאה ודה־לגיטימציה למתיישבים ולמפעל ההתיישבות. תרם לו הדימוי הכוחני של "המתנחלים" כמי שמבקשים לכפות את עמדתם על המדינה ומוסדותיה, אולם בסיס הניכור נבע ממקום עמוק הרבה יותר. גוש אמונים יצר איום ממשי על השאיפה "להיות עם נורמלי בארצנו" – עם משוחרר מן המטען הכבד של המורשת היהודית המסרבת להיטמע במרחב התרבותי של העולם המערבי.
מעמד ה"שנוא" שלל מציבור המתיישבים את יכולתו להביע את עמדתו באופן שיזכה להקשבה של ממש. מנגד, המרץ של פעילי גוש אמונים הושקע בהקמת היישובים החדשים, ורק תשומת לב מעטה הוקדשה למתרחש בתודעה הלאומית ולניסיון להשפיע עליה. רוב הפעילים לא הכירו את המטרה הרוחנית הגדולה, והרעיון של ההתיישבות ביש"ע הלהיב את הלבבות מכוח עצמו. התוצאה הייתה שבתהליך סמוי מן העין, השטיח נשמט מתחת לרגליים. כך נסללה הדרך להסכמי אוסלו, להחרבת גוש קטיף ועוד.
עם זאת, בתוך המחנה פנימה התרחשה תסיסה רוחנית כבירה. ההתמודדות עם האתגרים דרשה בירור רוחני, וככל שהתרבו הקשיים הביטחוניים והפוליטיים, התסיסה הלכה וצמחה. רבנים נדרשו להרים את הרוח הפנימית, והוקמו מוסדות חינוך ומכוני מחקר שהרחיבו והעמיקו את הבירור. נוצרה מציאות חדשה, שבה רבבות אנשים חיים את התפיסה האמונית כעניין מובן מאליו. בשנתיים האחרונות הדבר בא לידי ביטוי בולט בדיבורים מרוממים שיצאו מפיהן של משפחות נופלים או חטופים, שביטאו את המסרים הללו במילים פשוטות ובאופן טבעי. באופן פרדוקסלי, רצינו להפיח רוח חדשה בעם כולו, אולם הפחנו אותה בעיקר בעצמנו.
ציבור גדול פיתח תודעה פנימית חזקה, אם כי תודעה זו עדיין סובלת מעמימות. היא מתקשה לצייר תמונת עתיד ברורה שהיא חותרת לממש; חסרים בה דברים רבים שקשורים לחוכמת החול, כמו ניסוח בהיר ומפורט, מבנה לוגי, התייחסות להשלכות אפשריות, תוכניות סדורות ועוד. אכן בשנים האחרונות ניתן לזהות פריחה אינטלקטואלית, בשיתוף הוגים מן הימין החילוני וחוזרים בתשובה שבאו מן השמאל. מתפתחת חשיבה מדינית בכל תחומי החיים, ברמות משתנות של קשר לתורה.
בעבר הרחוק הייתה הציונות הדתית כמו ילד של מפא"י, ששמח על כך שנותנים לו זכות להשתתף מעט במפעל הציוני. בהקמת גוש אמונים נעשינו מעין "נער מתבגר", שמעז לקרוא תיגר על ההגמוניה השלטת. באותה תקופה התמקדנו בתחום נקודתי אחד – ההתיישבות, וסמכנו על כך שהמכלול, כולל האתגרים שמפעל ההתיישבות עצמו העמיד בפני המדינה, יטופל בידי מנהיגיה "האמיתיים". בהדרגה התרחבה התודעה שלנו. לאחר אכזבות רבות שספגנו מידי מנהיגים מבטיחים, כמו מנחם בגין ואריאל שרון, הבנו שאיננו יכולים להשליך את יהבנו על שכבת המנהיגות הקיימת. התחלנו לפתח תודעה של הנהגה תוך נטילת תפקידי מפתח בשירות המדינה, בעיקר בצבא ובפוליטיקה.
מנער מתבגר למבוגר אחראי
אירועי שמחת תורה תשפ"ד הזכירו במידה רבה את אירועי יום הכיפורים תשל"ד – ההפתעה, חומרת המחדל, קריסת "הקונספציה", האבדות הכבדות, החטופים ועוד. מוקדם עדיין להעריך את גלי ההדף הרוחניים של המלחמה הזאת, אך נדרש מאיתנו לזהות את זרמי העומק המתרחשים בימים אלו ולהבין אותם כיאות.
גלי ההדף העמוקים של מלחמת יום הכיפורים הופיעו לאחר שלוש־ארבע שנים. מצד אחד עליית הימין לשלטון וצמיחתו של גוש אמונים, ומצד שני צמיחתה של תנועת "שלום עכשיו" ותהליכי נסיגה מחבלי ארץ יקרים. יש להניח כי תוך פרק זמן דומה נפגוש בגלי הדף עוצמתיים בהרבה. קריסתה של הפרדיגמה המדינית־ביטחונית הישנה תביא לחיפושי דרך לקראת עיצוב פרדיגמה חדשה, אקטיביסטית יותר. מתגברת ההכרה שהחלום ליצור כאן "מקלט בטוח" התנפץ. תחושת ה"שלום בפתח", שהתעצבה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, התנפצה אף היא. הפגנות הסטודנטים ברחבי העולם בסיסמת "פלסטין חופשית מן הים עד הנהר", מערערות על זכות קיומה של מדינת היהודים גם בגבולותיה המצומצמים. במרחב של השמאל ניתן להבחין בתחושות קשות של ייאוש, המלוות בירידה מן הארץ וברטוריקה של איום "לשרוף את המועדון". כל זה יוצר כמיהה למשמעות חדשה לקיומה של המדינה.
מחבל חמאס באיזור מסיבת הנובה ברעים, שמחת תורה תשפ"ד | צילום: AFP
במקביל, ניתן לראות כבר היום תנועה חזקה של התקרבות לזהות היהודית ולאמונה, בעיקר בקרב הדור הצעיר. התקרבות זו מתרחשת בעיקר במרחב של החוויה הדתית האישית, כאשר בכל הנוגע למרחב הציבורי עדיין שולט בכיפה השיח הליברלי. הרעיונות של גוש אמונים, שרואה את מדינת ישראל כהתגשמות חזון הגאולה של נביאי ישראל ותובע להתמסר למימושם, כלל לא נמצאים בשיח החוץ־מגזרי, והם מוקעים בבוז כ"משיחיות". מנגד, בציבור המזוהה עם מפעל ההתיישבות, על אף האבדות הרבות שספג במלחמה, שוררת רוח אופטימית, והאמונה בצדקת הדרך התעצמה.
האם ייתכן שמה שלא צלח בחמישים השנה הקודמות יצליח בחמישים השנה הבאות? הצעד הראשון שנדרש הוא תודעתי. אם לפני חמישים שנה יצאנו מן החשיבה "בקטן" והגענו לחשיבה "בגדול", עכשיו הגיע הזמן לחשיבה "בענק". עלינו לצאת מעמדת הנער המתבגר שאפיינה את ימי גוש אמונים, לעמדת המבוגר האחראי הנדרשת כיום.
לשם כך עלינו, בראש ובראשונה, להרחיב את תהליכי החשיבה המדינית לכלל תפיסה מגובשת. היא לא תהיה שלמה ולא תהיה מושלמת, אבל עליה להקיף חלק גדול מתחומי האחריות של המדינה: מדיניות חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, משפט וסדרי שלטון, ואף למעמד הראוי לערבים בארץ. עומדת לרשותנו מורשת עשירה – מן התנ"ך, דרך חז"ל ועד מקורות ההלכה לדורותיהם – כדי לשאוב ממנה השראה למדיניות שתביא לידי ביטוי את הזהות ואת ערכי היסוד הייחודים של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בתוך זה צריכה להיות משנה סדורה בנוגע לניהול המתח שבין חזון ואמונה ובין מבט מפוכח על המציאות, עם כל המגבלות והאתגרים שהיא מציבה בפנינו. בגיבוש המשנה הזו עלינו לפעול מתוך עמדה של ענווה המכירה בכך שלא כל האמת נמצאת אצלנו, ויש לנו הרבה מה ללמוד מן החולקים עלינו – ולא מתוך אילוץ זמני אלא לכתחילה.
ממלך לנשיא
בהפטרת השבת האחרונה קראנו את נבואת העצים של יחזקאל (פרק לז). הנביא לוקח את "עץ יוסף", מרכיב עליו את "עץ יהודה", והם נעשים ל"עץ אחד". בשלב הראשון, ההנהגה היא בידי עץ יוסף, שעל פי האבחנה של הרב קוק במאמרו "המספד בירושלים", מייצג חשיבה שלקוחה מעולם החול. לא במקרה קרא בן־גוריון למדינה היהודית בשם ישראל, שמה של הממלכה שהונהגה בידי שבטי אפרים ומנשה. אולם השלב השני אינו הנהגה של "עץ יהודה", שמייצג חשיבה הנטועה כולה בעולם הקודש, אלא של "בן דוד", המייצג שילוב של שתי נקודות המבט גם יחד.
"בן דוד" במובן זה איננו עניין פרסונלי. הדרך חשובה הרבה יותר מאישיותו של המנהיג או מזהותה של הקבוצה המובילה. כציבור שיש לו דרך ולוקח אחריות נהיה "אליטה מובילה", אבל לא נרצה להיות קבוצה המובילה את המדינה לבדה, אלא ב"מִשְׁזֶרֶת" עם כוחות אחרים בעם. לא נוכל להישאר תנועה קטנה שנוהגת בטהרנות אידיאולוגית. מנהיגות אמיתית נדרשת לדרך דיאלוגית, שיש בה שיח עמוק גם עם מתנגדיה. בסופו של התהליך, המנהיג בספר יחזקאל אינו מתואר כ"מלך עליהם", כזה שכופה את עמדתו מלמעלה, אלא כ"נשיא להם" – קרוב לגובה העיניים. מנהיגות אמיתית לוקחת אחריות על כל חלקי העם, כולל אלה החולקים עליה. היא לא מוותרת עליהם ועל מה שיש להם לתרום.
משימה גדולה עומדת בפנינו. אין לנו מוסדות שמאפשרים לקבל החלטה משותפת, ולא יהיה לנו מנהיג שיסחף את כולם אחריו. השינוי יתרחש בעקבות אחריות אישית שתתגלה אצל אנשים רבים, שכל אחד מהם יתרום את חלקו – לטפח בתוכו את התודעה הזאת, להפנים ולפתח אותה, לחנך אליה, לבטא אותה באופן מילולי ומעשי, וליצור כלים לבטא אותה כלפי חוץ, עד שתהיה לנחלת החברה כולה.
הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת וראש מחלקת "אחווה" לחברה ומשפחה, במרכז תורה ומדינה