"במקום שיעמדו בראש המחנה, אנחנו מאפשרים לאנשים שבאים עם הלב להתחבא"

שלום אריאל, מה שלומך?

"באופן אישי מצוין, תודה לא־ל. מעבר לזה אני מרגיש שאנחנו בסוג של קטטה מיותרת שחייבת להיפסק".

הוצאת השבוע שיר מקסים וקראת לו "מין אליפלט". איך הוא נולד?

"לפני למעלה משנה נסעתי לבקר פצוע בבית חולים סורוקה. עשיתי את נוהל הביקור הרגיל, הגעתי עם פסנתר חשמלי קטן, ניגנתי ודיברנו. לפני סוף הפגישה אמר לי הפצוע ששמו יודי קלנר, ושהוא ישמח אם לחוויות שעבר במלחמה יהיה ביטוי אומנותי. אמרתי לו: 'בוא ניפגש פעם בכמה זמן. ספר לי מה עברת, ואני אראה אם אפשר לתרגם את זה לשפה שלי, לשיר'.

"סיפור המלחמה של יודי מורכב. הוא מפקד מחלקה בגבעתי, ובין הסבבים היה לו קשה להיות בבית, הוא רצה לחזור ולהילחם. יודי התנדב לקורס של מפקדי D9. בקורס הזה הוא פגש את מוטי רווה ז"ל, שהפעיל D9 ונהרג בהיתקלות שבה יודי נפצע. יודי סיפר לי את הסיפור של מוטי, שבאמת בלתי נתפס. מוטי, כמו שמספר השיר, גדל בבני־ברק, ומתישהו הפך להיות מהנערים שהלימוד הוא לא בשבילם.

"הוא הגיע לכל מיני מקומות, וגם לחווה באזור חברון. כשאירע הטבח ב־7 באוקטובר הוא לא היה יכול לעמוד מנגד ואמר: 'אין לי עבר צבאי, אבל בטרקטורים אני מבין'. למוטי הייתה חברה לעבודות עפר. הוא התגייס ונהג ב־D9, שזה השפיץ של השפיץ. הוא עבר מאפס למאה בגיל 37. כשיודי סיפר לי את הסיפור פשוט התרגשתי, וההתרגשות הזאת היא המנוע לכתיבת השיר".

אמרת קודם שאנחנו בקטטה מיותרת. בזירה מתגוששים כאלה שמשרתים וכאלה שלא. כתבת שבסיפור של מוטי, לצד הכאב יש גם תקווה ששותפות הגורל בינינו תנצח לבסוף את המחלוקות.

"זה גם המנוע לכתיבת השיר 'רקפות בין הסלעים'. את השיר הזה כתבתי כשחיכיתי להסעה שתיקח אותי לדרום. זה היה בזמן מבצע עופרת יצוקה. פתחתי טלוויזיה, ובדיוק שידרו ברצף תמונות מההכנות לכניסה הקרקעית. הייתה שם תמונה של חייל שעמד ליד טנק והתפלל. ראיתי גם את הפחד שלו וגם את האומץ שלו, ובעיקר מה שראיתי זה שהטיפוס הזה, חייל צה"ל הזה שהוא עם ישראל, כמעט לא מופיע לי על המסך. ביום רגיל לא אראה אותו. תהיתי איפה האנשים האלה מתחבאים.

"אני מרגיש כאן אותו דבר. הפתרון כבר קיים בתוך העם, כי לעם יש לב. העם נמצא באתגר ובקושי עצום, והאנשים עם הלב, שהם לא מעטים, עושים מה שהם יכולים, כל אחד בתחומו. מוטי רווה מחזיק נר של הדבר הזה, צריך פשוט להסתכל. הוא לא היחיד, יש הרבה סיפורים, אבל אנחנו מאפשרים להם להתחבא במקום שאלה יהיו האנשים שעומדים בראש המחנה".

מה אתה חושב שהתפקיד של התרבות בימים האלה, אם יש לה תפקיד כזה?

"המילה 'תפקיד' בהקשרים האלה קצת בעייתית. בסוף כל אומנות מבקשת לעורר הזדהות. זו לא חייבת להיות הזדהות חיובית, יכול להיות שהיא תרצה לזעזע. אני רוצה להעביר תחושה שהרגשתי מול מצב מסוים, ובאיזשהו מקום אני מצפה שגם את תרגישי אותה. זה מה שאומנות עושה.

"אני לא מרגיש שיש לי תפקיד. אני מוצא את עצמי מתרגש מסיפורים כמו זה של יודי וכמו זה של איתן אוסטר, שעליו כתבתי את השיר 'נחל איתן'.

"מאוד קשה לדבר במונחים של תפקיד. תפקיד זה לרדת להופיע במוצבים ובבתי חולים. לזה אפשר וצריך להתגייס. בכתיבה אי אפשר להתגייס. אתה פשוט צריך לחיות בתוך עמך. אם אתה חי בתוך עמך, מה שקורה לעם שלך ייגע בך. אם כך יהיה, יש סיכוי שתכתוב על זה משהו".

השיר שלך מתכתב עם "אליפלט" המקורי והיפהפה. למה בחרת באליפלט ההוא?

"חשבתי שהייתה פה גבורה צבאית, אבל באליפלט ההוא הגבורה הייתה אצל אדם שהוא לא חייל קלאסי ומצ'ואיסטי. זה מתאים מאוד לצה"ל, כי הוא צבא העם. הרבה מהעוצמה שלו היא האחווה בין האנשים, ולא העובדה שהלוחמים מקצועיים. יש באליפלט צדיקות כזאת, וזה מה שהרגשתי כלפי מוטי.

"'במרום לנו יש ממך נחת', כתוב באליפלט המקורי, וזה אומר אתה במעלה גבוהה. רציתי להגיד על הבחור הזה שהוא במעלה גבוהה, כי באיזה שהוא שלב אמרו לו שהוא לא".

השיר מוגש עם קליפ נהדר שעשוי בבינה מלאכותית.

"יד ימיני בדברים האלה הוא ניסים פרין, שהכינוי שלו הוא 'שטמפר'. הוא איש הווידאו שלי למקרים מיוחדים. השיר הזה יותר גדול משיר זיכרון. הוא בעצם סוג של הצעה לתשובה לשאלה 'איזהו צדיק'. מכיוון שזה ככה, רציתי שהקליפ יהיה כללי, מה שמוטי מייצג. פניתי לניסים, והוא עשה את זה בצורה מדהימה. זה קליפ הבינה מלאכותית עם הכי הרבה נשמה שראיתי. את השיר מלווה גם הקלרינט של גל קליין, שהוא כלייזמר גאון, וזה מייצג את בני־ברק. רואים את מוטי נוסע למילואים, ומה שמלווה אותו זה הקלרינט הזה, המטען מהבית".

הקליפ והשיר הזה מערבבים את הצופה, כי מוטי נדחה מחברת האם שלו ולא עושה מה שמצופה ממנו - אבל הוא הולך להילחם כשיש בו גם מטען מהבית.

"נכון, המפיקה המוזיקלית של השיר, נילי פינק, לא קרובה כל כך לעולם היהודי. הקלטנו את השיר באולפן שלה בבית. ישבנו בחדר, גל עמד וניגן, ופתאום היא התחילה לבכות. אין מה לעשות, בכולנו יש את השורש המשותף הזה. יש מי שזה יושב אצלו בצליל של קלרינט".

מלבד השיר הזה אתה נמצא כבר שנה וחצי בסבב הופעות עם "כשאמא באה הנה". לקחת את השירים של אמך, נעמי שמר, והעברת עליהם קרם אנטי־אייג'ינג?

"השירים של אמי הם סופר־רלוונטיים, אבל בשביל אנשים מהדור שלי ומטה הצליל של הלהקות הצבאיות הוא כבר ארכאי. לכן עדכנו את הצליל. אמא שלי הייתה הזמרת־יוצרת הראשונה בארץ. לקחתי חבורה של זמרות יוצרות צעירות שגם מנגנות מצוין, וזו להקת הבית. הקהל עדיין יכול לשיר איתנו, והמופע נהיה רב־גילאי. בשבוע שעבר היינו בתל־אביב, ובשורה הראשונה ישבה סבתא שהביאה את כל הילדים, החתנים, הכלות והנכדים שלה. זה מדבר לכולם, ואנשים מרגישים שהשירים האלה כאילו נכתבו אתמול.

"בקרוב אעלה גם עם מופע 25 שנה ל'רנה', שהוא אחד השירים הידועים שלי. זה יהיה מעין מופע 'המיטב'. כשאתה עובד קרוב לשלושים שנה, השירים ממשיכים לעבוד אבל הם מתרחקים מאבא. אנשים בטוחים שהשיר 'האהבה מתה' הוא של ניב דמירל".

בחזרה ל"אליפלט", מה אתה רוצה שהשיר יעשה בעולם?

"התפקיד של כל שיר הוא להגיד למי שמרגיש ככה: אתה לא לבד. כל מי שמסתכל בהשתאות על הדור הזה - על האנשים שנותנים מעצמם, שלא נכנעים לקטטה הזאת ומנצחים את המלחמה הזאת בשבילנו - ידע שהוא לא לבד".

קל להתבלבל מהקטטה, ואפילו להיסחף לתוכה. טוב שיש מי שמצליחים לתת קול גם למי שפועל אחרת, ומזכיר לנו שיש רבים כאלה בתוכנו.