פסיקות שבוטלו וניגודי עניינים: סימני השאלה סביב הרב המיועד של תל אביב

אם לא תחול תפנית בלתי צפויה, בעוד כשבוע וחצי ייבחר הרב זבדיה כהן לתפקיד הרב הראשי של העיר העברית הראשונה. למרות רצונם של רבים מתושבי תל־אביב לראות דמות ציונית בתפקיד, הבחירות הללו מנוהלות בשליטה מלאה של ש"ס, ובחירתו של הרב זבדיה נתפסת כעובדה מוגמרת.

למשפחתו של הרב זבדיה כהן קשרים עמוקים עם משפחת יוסף. אביו שימש גבאי וחזן בבית הכנסת מוסיוף בירושלים במשך שבעים שנה, כולל בתקופה שבה התפלל במקום הרב עובדיה יוסף. הרב זבדיה למד בישיבת פורת יוסף שעמדה תחת נשיאותו של הרב עובדיה, משם המשיך לכולל לוית חן, גם הוא בנשיאות "מרן", ומשם ללימודי דיינות בכולל של בנו, הרב דוד יוסף. האח, הרב יצחק יוסף, נהג לכבד את הרב זבדיה לשאת את השיעור המקדים לשיעורו השבועי בבית הכנסת היזדים. בשנת 2007 מונה הרב זבדיה במעורבות הרב עובדיה לדיין בתל־אביב, ותשע שנים לאחר מכן הקפיץ אותו הרב יצחק יוסף לתפקיד הראב"ד, תוך שהוא מדלג על דיינים ותיקים ומנוסים ממנו בבית הדין. במסגרת דיל נוסף של ש"ס הוא מונה לדיין זמני בבית הדין הגדול.

משפחת יוסף סמכה על הרב זבדיה בעיניים עצומות, מה שהתבטא במינויו במקביל לתפקיד בעל חשיבות פוליטית רבה: יו"ר ועדת הבחירות לרבנים ראשיים בחמש ערים שונות. לפי דו"ח מבקר המדינה, בבחירות לרבנות העיר לוד ב־2017 התעלם הרב זבדיה מפניותיו של ראש העיר יאיר רביבו, שביקש לכנס את הוועדה ולקדם את הליך הבחירות. הסיבה הייתה רצונו של אריה דרעי למנות רב המקורב לאילי הון הקשורים אליו, בניגוד לעמדת ראש העיר. המאבק החריף גרם לסיעת ש"ס לפרוש מהקואליציה של רביבו בעירייה. מהדו"ח עולה שלאחר שנקבע תאריך לכינוס הוועדה, ביטל יו"ר הוועדה את הכינוס ולמעשה עצר את התהליך. הרב זבדיה היה דיין מכהן, לא עסקן פוליטי מפלגתי, אולם תפקידו היה להוציא לפועל את ה"מדיניות" של יו"ר המפלגה.

לקראת הכנת הכתבה צפיתי בשיעורים של הרב זבדיה במרשתת, והרושם העולה מהם הוא של תלמיד חכם פופולרי. גורמים ששוחחתי עימם מספרים על דיין נעים הליכות שמסוגל לדבר בגובה העיניים, גם עם נשים תל־אביביות שהרו מתרומות זרע והגיעו לבית הדין במסגרת תיקי בירור יהדות. באתר מאקו למשל פורסמה כתבה על בני זוג שהגיעו לסידור גט באולמו של הרב זבדיה, לאחר שהגבר עבר ניתוח לשינוי מין והחל להזדהות כאישה. "ליאור פחדה במיוחד שיפנו אליה בלשון זכר ושלא יכבדו את המגדר שלה", סיפרה הגרושה על האקס/ית שלה. "אבל להפתעתנו זה לא קרה. כשדיברנו על החשש עם הרב, הוא אמר באלו המילים: 'תכנסנה כמו מלכות ותצאנה כמו מלכות', וכך באמת היה. קיבלנו תעודת גירושין עם שמות של שתי נשים, ולא שמות של גבר ואישה".

אז מאור פנים יש לו, אבל יושרה ואתיקה נמדדות גם בפרמטרים של "לא תישא פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך", ואלה נבחנים במצבים מאתגרים כמו תיקי הקדשות. הרב זבדיה ישב בראש ההרכב העוסק בתיקי הקדשות בבית הדין – תיקים עתירי ממון, כוח ואינטרסים. בתיקים אלה הדיין נדרש לעמידה אמיצה מול בעלי הון כוחניים המעוניינים לעשות בהקדשות כבשלהם, על חשבון האינטרס הציבורי. בשורות הבאות נציג ארבעה פסקי דין שלו, ששלושה מהם, כפי שנראה, נהפכו בבית הדין הגדול.

מחטף כפוי

בית הכנסת אוהל מועד, מהמבנים ההיסטוריים והמפוארים של תל־אביב, מוכר לציבור בעיקר כאתר חתונות יוקרה של ידועני הביצה המקומית. אבל מאחורי החזות האדריכלית המרשימה, התנהל במשך קרוב לעשור סכסוך שליטה קשה ומר. בפרשה הזו, קהילה מקומית מצאה את עצמה נאבקת על עצמאותה מול מינויים כפויים אשר ביקשו לשלוט בבית הכנסת.

אוהל מועד הוקם בשנת תרצ"א, ביוזמת הרב בן־ציון חי עוזיאל, לימים הראשון לציון הראשון של מדינת ישראל. מראשיתו שימש כבית הכנסת המרכזי של העדה הספרדית בתל־אביב ובראשו עמדו רבניה הראשיים של העיר והמדינה, ובהם גם הרב עובדיה יוסף. המבנה הוקדש כהקדש דתי, כלומר נכס המצוי בפיקוחו של בית הדין הרבני, המוסמך למנות לו נאמנים ולפקח על ניהולו.

המשבר פרץ ב־2014, בעקבות סכסוך פנימי בין נאמני המקום סביב אופיים של אירועים שנערכו במתחם. הסכסוך הגיע להרכב ההקדשות בבית הדין האזורי, אלא שבמקום לנסות לתווך או לפשר בין הניצים, קיבל ההרכב של הרב זבדיה החלטה דרמטית: מינוי ארבעה נאמנים חדשים, שאיש מהם אינו קשור לבית הכנסת ואף אינו מתגורר בתל־אביב. המשותף היחיד לכולם הוא קרבתם לחצר הראשון לציון הרב יצחק יוסף, מה שנראה כהשתלטות של תנועת ש"ס על אחד הסמלים האייקוניים של העיר.

בישיבת הנאמנים הראשונה מינו שניים מהם את עצמם לרב בית הכנסת ולסגנו. הרב המכהן מזה כתריסר שנים הודח ללא שיתוף הקהילה, וזו מצאה את עצמה מול הנהגה שנכפתה עליה מלמעלה.

המתפללים סירבו להשלים עם המחטף. הם דרשו לנהל את חיי קהילתם כפי שנהגו כמעט תשעים שנה, באמצעות גבאים נבחרים, עצמאות ניהולית ומעורבות ציבורית. אך ההליך התנהל באולמו של הרב זבדיה, שסירב לפסול את עצמו חרף קשריו ההדוקים עם הרב יצחק יוסף. הוא נימק זאת בכך שמדובר ב"היכרות שבשגרה" בין רבנים, והזהיר כי טענות למשוא פנים "גובלות בעזות פנים". ואולם הפרוטוקולים של הדיונים מציירים תמונה שונה לחלוטין. בין השאר נשמע הרב זבדיה מטיח בנציגי בית הכנסת אמירות כמו: "יש את הראשון לציון שהוא המחליט!"; "זה מה שבחר הראשון לציון, ומה שהוא יבחר זה מה שיהיה!"; "אני לא מחליט בשביל הראשון לציון".

אמירות אלה עמדו במוקד הערעור שהוגש לבית הדין הגדול, והוא הפך את הקערה על פיה. בפסק דין חריף, ארוך וחריג בעוצמתו, ביטלו דייני בית הדין הגדול את מינוי הנאמנים והטיחו ביקורת קשה בפסיקת הרב זבדיה. "ההחלטה למינוי רב בסיטואציה זו אכן הייתה תמוהה", כתבו הדיינים, "ובפרט שלאור החומר שבתיק, הרב ששימש במקום כרב במשך שתים־עשרה שנה הודח למעשה ללא הצדקה".

בהמשך נקבע כי בית הדין האזורי דחה בקשות מהותיות "על הסף, ללא התייחסות עניינית", זאת בניגוד ל"חובת בית הדין להתייחס עניינית לטענות, אף אם הסגנון אינו מוצא חן בעיניו". הביקורת החריפה עסקה גם בפגיעה בגבאים: "בהחלטות אלו שלל בית הדין את כוחם של הגבאים לתפקד כגבאי בית כנסת רגיל כמקובל בכל מקום, כבל את ידיהם, ושינה את התנהלות בית הכנסת שהייתה במשך שנים רבות".

הדיינים תיארו כאוס ניהולי שנוצר בעקבות המינויים, עד כדי ניתוק החשמל בשל חובות, והתייחסו לפגיעה בסדרי הדין ובצדק, כאשר דיונים נערכו במעמד צד אחד או בדיין יחיד, בניגוד לדין. ערכאת הערעור הדגישה כי אין לרב הראשי או לראשון לציון סמכות למנות נאמנים מטעמו, שכן "זכות כזו מעולם לא הוקנתה לו". בסיכומו של דבר קבע בית הדין הגדול כי מינוי הנאמנים בטל, כי הגבאים הם בעלי הסמכות לניהול השוטף של בית הכנסת, וכי כל ניסיון להשתלטות חיצונית על כספי הציבור וניהולו מנוגד לשטר ההקדש, להלכה ולשכל הישר. במילים אחרות: הדין קודם לחצר, והקהילה אינה הפקר.

מחצר בית כנסת למרחב בילוי

בעקבות שאיפתו להתמנות לרב העיר היה לרב זבדיה אינטרס לשמור על יחסים קרובים גם עם עיריית תל־אביב, שיש לה קול משפיע בוועדה. המרוץ לתפקיד נפתח עם סיום כהונתו של הרב ישראל מאיר לאו בשנת 2017. בש"ס לטשו עיניים לתפקיד, והכתב החרדי ישי כהן הסביר כי זהו "התפקיד הרבני הבכיר ביותר לאחר תפקיד הרב הראשי לישראל ורבה של ירושלים, תפקיד הנחשב ל'מקפצה' לתפקיד הרב הראשי".

הרקע הזה חשוב להבנת הסכסוך שהתנהל סביב שיפוץ בית הכנסת האשכנזי הגדול בפינת אלנבי־אחד־העם. בית הכנסת, שהיה יצירה מונומנטלית ומרכז תרבותי ורוחני, הלך ודעך בשל הזדקנות האוכלוסייה ומיעוט המתפללים. עיריית תל־אביב־יפו, בשיתוף קרן תל־אביב ואיש העסקים פטריק דרהי, פתחה במיזם לשיקום המבנה וסביבתו. אלא שכאשר התפרסמה תוכנית השיפוץ התברר שהעירייה מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי להפקיע את חצר בית הכנסת משטח ההקדש. העירייה חמדה את השטח לשם הפקת אירועי רחוב וירידים מתחלפים לשימוש הבליינים הפוקדים את הכיכר הסמוכה, עניין שאינו הולם בשום צורה את מטרות ההקדש ואופי בית הכנסת. התוכנית עוררה התנגדות עזה, מסיבות דתיות וערכיות, ועתירה בנושא הגיעה ביולי 2018 לאולמו של הרב זבדיה, בדרישה להורות לנאמנים להתנגד לתוכנית. המשיבות היו עיריית תל־אביב ועמותת בית הכנסת שתמכה בתוכנית.

לרב זבדיה היו סיבות טובות לפסול את עצמו מלשבת בתיק: אחיו הגדול, הרב זמיר כהן העומד בראש תנועת "הידברות", עשה שימוש תדיר בבית הכנסת, ומסר שם שיעורים שבועיים קבועים שמשכו מאות משתתפים. האם ראוי שדיין ישב בדין ויכריע בטענות נגד גוף הפועל בשיתוף פעולה הדוק וקבוע עם אחיו המפורסם?

כמה חודשים לאחר הגשת העתירה, בדצמבר 2018, נדהמו העותרים לראות מודעות הזמנה להדלקת נרות חנוכה ציבורית מטעם עמותת בית הכנסת הגדול, שבהן מופיע הרב זבדיה בכבודו ובעצמו – הדיין שאמור להכריע בבקשתם – תחת התואר "ראב"ד תל אביב". הדיין שאמור להכריע בין העמותה ובין העותרים הוא מוזמן של כבוד מטעם צד בתיק. הרב זבדיה הופיע באירוע לצד אסף זמיר, סגן ראש עיריית תל־אביב, שכאמור אף היא צד לדיון כמי שמבקשת לקדם את התוכנית. הדיון בתיק התמהמה, ובדצמבר 2020 שוב מצאו המתנגדים את שמו של הרב זבדיה מתנוסס על מודעת אירועי חנוכה כאורח כבוד של עמותת בית הכנסת הגדול.

כחודש וחצי לאחר מכן, בתחילת פברואר 2021, התקבלה החלטה בתיק: הרב זבדיה דחה את בקשת המתנגדים לתוכנית ואישר את תוכנית העירייה להפקעת מגרש בית כנסת הגדול. גם לאחר פרסום ההחלטה המשיך הרב זבדיה להופיע באירועים עירוניים שהתקיימו בבית הכנסת, באחד מהם הוא ישב לצד אחד הגורמים המרכזיים שגורל מועמדותו תלוי בידיו: ראש העיר רון חולדאי.

כאן התפלל בן־גוריון

תיק נוסף שבו התייצבה העירייה בפני הרב זבדיה הוא תיק בית הכנסת "תפארת צבי" ברח' הרמן כהן, אשר נבנה לפני קום המדינה ואחד ממתפלליו המפורסמים היה ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. בשנת 1947 החליטה עיריית תל־אביב להקדיש את מגרש בית הכנסת כהקדש דתי בבית הדין הרבני. בשל תקלה בית הכנסת לא נרשם כהקדש, אולי מפני שהוא כוּנן זמן קצר לפני קום המדינה, והבירוקרטיה לא עבדה היטב בסערת הימים.

בשנת 2021 גילו המתפללים את הטעות, ופנו לבית הדין בבקשה לסיים את המלאכה ולרשום אותו כהקדש. עיריית תל־אביב התנגדה בטענה שהחלטת מועצת העיר דאז אינה מחייבת אותה. גם פה, הרב זבדיה לא חשב שעליו לפסול את עצמו מתיקים הקשורים לעיריית תל־אביב, העיר שהוא מבקש להתמנות לרבה הראשי. בחודש יוני 2022 הוציא פסק דין מתחכם שבו קבע כי בשנת 1947 העירייה אכן "התכוונה" להקדיש אך לא עשתה זאת בפועל, ודחה את בקשת המתפללים.

פסק דין זה נהפך בערעור בבית הדין הגדול. "החלטת מועצת העיר משנת 1947 בעניינו של בית הכנסת יצרה נאמנות מפורשת במקרקעין למטרת בית הכנסת, ולמעשה קבעה כי יכונן בהם הקדש דתי בבית הדין הרבני", קבע בית הדין הגדול. "בהמשך להחלטה זו ניתן היתר בנייה כדין לבית הכנסת, שהוקם מכספי תורמים ולא על חשבון העירייה. בית הכנסת עומד על מכונו והוא פועל עשרות רבות בשנים בלי פוצה פה ומצפצף. אי־מציאת חוזה ומסמכים אחרים בארכיוני העירייה... אינם סותרים את החזקה כי כל הגופים המִנהליים המוסמכים הנוגעים בדבר אישרו כדין את ייעוד המקרקעין".

למען חסידי גור

לא רק העירייה ותנועת ש"ס מחזיקות בכוח ובשררה. גם קהילת גור, החסידות הגדולה והחזקה בישראל. בשנת 1958 הקדישו בני הזוג ורשביאק ז"ל בית של שש דירות ברחוב פיארברג בתל־אביב, והניחו בשטר ההקדש הוראות מפורטות לגבי השימוש הציבורי שייעשה בכל יחידה. אחת הדירות יועדה לבית כנסת ששימש לאורך השנים את חסידי גור, עם סעיף ברור: אם חסידי גור לא יוכלו לנהל קהילה במקום, בית הכנסת ינוהל בידי קהילה אחרת.

בחלוף השנים נמכרו חמש דירות מנכסי ההקדש לשוק החופשי, והמאבק התנקז אל היחידה האחרונה: בית הכנסת. לפי המתואר בתיק, חסידי גור סגרו את בית הכנסת, העבירו את הנכס לעמותה בשליטתם וקידמו מהלך למכירתו, מה שהיה הופך את בית הכנסת לעוד דירה יוקרתית בלב תל־אביב בשווי מיליוני שקלים. מתפלל שהזדעזע מהסגירה פנה לבית הדין וביקש לעצור את המכירה ולהחזיר את הרישום כהקדש.

הרב זבדיה קיבל את טענת חסידי גור שההקדש "בוטל" מכוח החלטה ישנה משנות השמונים. הוגש ערעור לבית הדין הגדול, ותוך כדי הדיונים נחתם חוזה מכירה שנבלם בצו מניעה. הדיינים הפכו את החלטת הרב זבדיה, תוך ביקורת נוקבת על הפער בין רצון המקדישים ובין התנהלות מי שאמורים לשמור על ההקדש: "זוג ערירי מקים הקדש, נותן הוראות מפורשות באיזה אופן יתקיים, ומדגיש שההקדש לא יימכר ולא ייגאל... שטר ההקדש מופר על ידי מי שאמורים להיות נאמני ההקדש".

לאחר הערעור חזר התיק לאולמו של הרב זבדיה לשם מינוי נאמנים חדשים. הדיין התל־אביבי לא התייאש ומצא דרך אחרת לדאוג לחצר גור. הוא מינה כנאמני ההקדש את אותם אלו שסגרו את בית הכנסת וחתמו על הסכם למכירת נכס ההקדש. ערעור נוסף הוגש, אולם הפעם הרב זבדיה כבר מונה במינוי זמני לבית הדין הגדול, וחבריו החליטו שלא להתערב בהחלטתו.

אגב, בנוגע לאינטרס של חולדאי לתמוך ברב זבדיה, ספק עד כמה האירוע הזה חשוב לו, מעבר לפרט שולי אחד: את התפקיד צפוי למלא הרב זבדיה, תושב ירושלים, במקביל לתפקידו כראש אבות בתי הדין הרבניים בתל־אביב, מה שיחסוך לעירייה את הצורך לשלם לו משכורת. מעיריית תל־אביב־יפו סירבו להגיב.

מחלוקת פרשנית לגיטימית

תגובת הנהלת בתי הדין: "הדברים שהובאו בכתבה לוקים באי־דיוקים מהותיים ומציגים תמונה מעוותת של המציאות.

"1. פרשת 'אוהל מועד': הטענה כי מינוי הנאמנים נבע משיקולים אישיים משוללת יסוד. בית הדין האזורי פעל בהתאם להוראות שטר ההקדש, אשר קבע במפורש כי ניהול ההקדש יסוב לראשון־לציון. מדובר במחלוקת פרשנית לגיטימית בין ערכאות, ואין לגזור מכך מסקנות לגבי מניעים זרים. למרבה הצער, יצוין כי המצב בשטח מראה שדווקא שינוי ההחלטה בערכאת הערעור לא הביא לשיפור במצב בית הכנסת, שנותר בשליטת גורמים שלא מונו כדין.

"2. בית הכנסת הגדול בתל־אביב: בניגוד לנטען, פרויקט השיפוץ הוא אחד מהישגי הדגל של המערכת. בזכות הליך שקוף ומוקפד שהוביל הרכב בראשות הרב כהן, מושקעים כיום למעלה ממאה מיליון שקלים, כולל מימון עירוני חסר תקדים, בשיקום המקום ומניעת סחר בנכסי ההקדש. הניסיונות להציג את ההליך המקצועי כפגום הם בגדר עיוות המציאות, וטענות אלו נדחו הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול.

"3. תיק 'תפארת צבי': גם כאן מדובר במחלוקת משפטית טהורה בסוגיה סבוכה. עמדת המפקחת על ההקדשות, כמו גם עמדת העירייה, הייתה כי כלל לא מדובר בהקדש, עמדה שבית הדין האזורי קיבל. העובדה שבית הדין הגדול סבר אחרת אינה מעידה על שיקול זר, והרמיזה כי הדבר נועד 'לשאת חן' בעיני גורם כזה או אחר היא הכפשה שאין לה מקום.

"מטבע הדברים, הכרעות שיפוטיות מותירות לעיתים צד אחד שאינו מרוצה. עם זאת, אין להפוך את הבמה העיתונאית לכלי ניגוח בידי גורמים בעלי עניין, המבקשים לפגוע באמון הציבור במערכת המשפטית מתוך אכזבה מתוצאות ההליך".