הפריצה לחשבון הטלגרם של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בידי גורמים איראניים סיפקה בימים האחרונים שפע של רכילות ציבורית: התכתבויות אישיות עם עוזריו, שיחות עם עיתונאים, מספרי טלפון חסויים של מנהיגים ובכירים במערכת הביטחון, ועוד לא מעט פנינים שעוררו סקרנות.
אך מעבר לרכילות מרחפת מעל הפרשה שאלה חמורה בהרבה: עד כמה פרצת המידע מסכנת מידע רגיש, ביטחוני או מדיני, ומה המשמעות של נפילת חומרים כאלה בידי האויב.
צילום: אורן כהן
יגאל אונא, לשעבר ראש מערך הסייבר הלאומי, מבקש לצנן את גלי ההיסטריה, אף שאינו מנסה לטשטש את הבעיה. לדבריו, בשלב זה ההערכה הרווחת היא שהפריצה לא פגעה במכשיר הטלפון של בנט עצמו, אלא בממשק של אפליקציית טלגרם. המשמעות: נחשפו אנשי הקשר המופיעים בטלגרם והתכתבויות שהתנהלו באפליקציה, ולא תכנים רחבים יותר כמו תמונות או מידע פרטי נוסף שמתגלים בדרך כלל כשמכשיר שלם נפרץ. "צריך לשים את הדברים באמות המידה הנכונות", הוא אומר, "זה לא נעים, אבל זאת לא פריצה מלאה לטלפון".
הכי מעניין
אך אונא אינו חוסך ביקורת על עצם השימוש של בנט בטלגרם. לדבריו, מי שהחליט לעבוד עם היישומון הזה צריך לשאול את עצמו שאלות נוקבות. "טלגרם הכי פחות בטוחה מכל תוכנות המסרים", הוא קובע נחרצות. גם אם בעבר נתפסה כחלופה בטוחה יותר, המציאות שונה לחלוטין, ו"שומר נפשו ירחק. הנה, היום יש לזה עוד הוכחה".
תוכן ההתכתבויות שנחשפו מטריד אותו פחות מחשיפת מספרי הטלפון ופרטי הזיהוי של בכירים רבים שהיו בקשר עם בנט. "זה הדבר שפחות מוצלח כאן", הוא אומר. גם אם אין ודאות שהמידע לא היה בידי גורמים עוינים קודם לכן, האפשרות שהם נחשפים כעת היא בעייתית. "אם המספר שלך מופיע שם ואתה אדם רגיש, ההמלצה שלי פשוט להחליף מספר".
באשר לשאלה אם עלולות להיות לפרצת המידע השלכות ביטחוניות, אונא נזהר בדבריו. הוא מדגיש שאינו שותף לחקירה, אך מעריך שנדמה שזהו אירוע של רכילות מביכה, ולא איום אסטרטגי. "נדמה שבנט היה די זהיר, ולא כתב שם דברים באמת רגישים", הוא מסביר. התכתבויות לגבי ראש המוסד דדי ברנע, שדלפו אתמול, לא היו אמורות להופיע בטלגרם, אך אינן מעידות בהכרח על דליפת סודות. "אסור להתכתב על דברים כאלה שם, וזה לא נעים, אבל אין בכך סכנה לביטחון הלאומי", הוא מסביר.
הפרשה גם חושפת אמת פשוטה אך מטרידה: בכירים במערכת הביטחון מופיעים כאנשי קשר של בנט בטלגרם – וזאת עדות לכך שגם הם משתמשים ביישומון. "אם אתה לא בטלגרם, המספר שלך לא מופיע שם", אומר אונא. לדבריו, בעולם הנוכחי זו כמעט גזירה שהציבור מתקשה לעמוד בה, אך ההבחנה חייבת להיות ברורה: טלגרם מיועדת לערוצי תפוצה ולקבוצות ציבוריות, לא להתכתבויות פרטיות, ובוודאי לא רגישות.
צילום: אורן בן חקון
איראן זה כאן?
אריק ברבינג, לשעבר ראש אגף הסייבר בשב״כ, סבור כי הבעיה אינה חשיפת סודות מדינה אלא המכה התודעתית והפוליטית שממחישה היטב את יכולת החדירה האיראנית ואת חולשות החברה הישראלית בעידן הדיגיטלי.
מי שמכיר את שגרת העבודה של ראשי ממשלה ויועציהם מבין היטב שאין שליחת מסמכים מסווגים או חומרים רגישים באמת דרך טלגרם או טלפון סלולרי, טוען ברבינג, ולכן אין חשש מיידי לחיי אדם או לדליפת סודות מדינה.
אלא שכאשר מאחדים את כל פיסות המידע, ההתכתבויות, התיאומים, העדכונים והעמדות הפוליטיות, מתקבלת תמונה רחבה בהרבה. "כשאתה לוקח את כל המידע יחד אפשר ללמוד על תהליכים פוליטיים, על מערכות יחסים, על דינמיקות פנימיות. זה אולי לא ביטחוני במובן הצר, אבל זה מידע רגיש מאוד, פוליטית ותודעתית", הוא אומר.
החשיפה משרתת היטב את מטרות התוקפים, לדבריו. העובדה שקבוצת פצחנים איראנית מצליחה לחדור למכשיר הטלפון של ראש ממשלה לשעבר, גם אם הטלפון אינו בשימוש שוטף, יוצרת רעידת אדמה קטנה. היא משדרת מסר ברור: האיראנים יודעים על מי לשבת, מה לחפש, ואיזה מידע "להביא הביתה" לאיראן.
מעבר לכך, לאירוע יש השפעה עמוקה על תחושת הביטחון של הציבור הישראלי. "זה תורם מאוד לתחושה של הישראלי הפשוט שאיראן נמצאת פה", אומר ברבינג, "אין פה עניין של חיים ומוות, אבל יש כאן חשיפת מידע רגיש, לא ביטחוני אלא פוליטי, אישי ותכנוני. הנזק המרכזי הוא תודעתי".
איראן, לדבריו, היא האויב העיקרי של ישראל בזירה המדינתית והמעצמתית, ויש לה יכולות מתקדמות הן בהגנה, הן בהתקפת סייבר. הפרסום עצמו גורם לבנט מבוכה בכך שהציף לציבור את מה שהוא חושב ואת מה שנאמר מאחורי הקלעים. זהו בדיוק טמון ההישג האיראני: יצירת כאוס והטלת מורא. "המסר הוא שהם יודעים להגיע לכל מי שהם רוצים גם אם הם רחוקים מאוד פיזית", הוא אומר, "המרגל הטוב בעולם הוא לא ג'יימס בונד, אלא הסלולרי".
בתקופתו בשירות, מספר ברבינג, הוא נתקל שוב ושוב בקבוצות פצחנים הפועלות כשלוחה של מדינות או ארגוני טרור. תהליך התקיפה כמעט תמיד מתחיל בלמידה עמוקה של "האישיות הדיגיטלית": דפוסי שימוש, זמני טעינה, הרגלים יומיומיים ושגרה אישית. הכול נאסף בקפידה, כדי שהחדירה עצמה לא תעורר חשד.
החברה הישראלית, הוא אומר, נעדרת מודעות מספקת לאבטחת מידע. "כולם יודעים איפה שב״כ והמוסד, כולם מכירים את כולם", הוא אומר, ולכן גם מי שמנסה לשמור סוד עלול להיחשף דרך אדם אחר. החינוך לביטחון מידע ולשמירה על חשאיות בקרב אזרחים נמוך מאוד, וזו חולשה מבנית. המלצתו חד־משמעית: להתחיל לחנך שלא כל דבר צריך לשתף, לא כל פרט חייב להתפרסם. גם שיתוף תמים לכאורה על בעיות אישיות, מחלות או קשרים עלול בסופו של דבר לפגוע בנו.
כשמדובר באנשי ציבור, בשרים ובבכירים אחרים, הדרישה ברורה אף יותר: הם מוכרחים לעבוד בשתי סביבות נפרדות, אזרחית וביטחונית, עם בידול והפרדה מוחלטים ביניהן. זה אולי מקשה על החיים, אך זו הדרך היחידה לשמור על מידע רגיש. "אנחנו לא שם", מודה ברבינג, "לא מספיק".