העיתונאי שילה פריד חשף השבוע שח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה פנה לחבר הקונגרס מייק לולר בבקשה יוצאת דופן. הוא לא ביקש ממנו שיסייע ליהודים הרבים המתגוררים במחוז רוקלנד, הנמצא תחת אחריותו של חבר הקונגרס לולר - המחוז היהודי ביותר בארה"ב מבחינת שיעור היהודים באוכלוסייה, בזכות העיירות החרדיות מונסי וניו־סקוור. לא הבעיות הכלכליות־חברתיות של היהודים המתגוררים שם היו בראש מעייניו של פרוש. תחת זאת, חבר הכנסת ביקש מחבר הקונגרס שישלח מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ויבקש שימנע את העיצומים שיפריעו למשתמטים חרדים לצאת מהארץ.

מניעיו של חבר הקונגרס לולר שמורים עימו. יש להניח שהוא חשב שמצביעיו היהודים החרדים ישמחו על שיתוף הפעולה עם חבר כנסת יהודי חרדי מישראל.

אך נדמה לי שיש עניינים מהותיים יותר ביחסי ישראל־ארה"ב כיום, ובוודאי ביחסי ישראל־ניו יורק. בתור מי שמייצג חלק ממדינת ניו־יורק, מוטב שלולר יעסוק בעניינים אלה במקום ״להתלכלך״ בפוליטיקה הפנימית הישראלית. הרי הוא מעוניין להיחשב כבן ברית וכידיד של כל חלקי העם בישראל - חרדים, דתיים וחילונים כאחד. הרצון הזה כמובן פוגש אינטרס ישראלי מובהק: שנבחרי הציבור האמריקנים יישארו בקשרים טובים ופוריים עם כל החברה הישראלית.

בקשתו של פרוש מלולר מחוצפת משלושה טעמים. ראשית, איסור יציאתם של חייבי גיוס מהארץ הוא אחד המקלות היחידים שהממשלה הראתה נכונות כלשהי להשתמש בהם. הניסיון לבטלו יהפוך את ההשתמטות למעשה חסר השלכות כמעט. שנית, הטענה שההגבלות על המשתמטים החרדים בעלי אזרחות ישראלית וגם אמריקנית פוגעת ישירות באזרחי ארה"ב, היא שקרית ועלולה להזיק לישראל. הניסיון למסגר את האיסור כ״כליאתם״ של אמריקנים בישראל על לא עוול בכפם עלול לעורר כעס בממשל האמריקני, כפי שניכר ממכתבו של לולר, ולפגוע ביחסים בין המדינות.

שלישית, הפנייה למקבלי ההחלטות בארה"ב כדי שיתערבו בבעיות ישראל הופכת אותנו, צעד אחר צעד, למדינת חסות. ח״כ פרוש אינו הראשון שמנסה לעשות מיקור חוץ לריבונות הישראלית. זה כמעט מתבקש שחבר כנסת ינהג כך לאחר שהוא רואה את ראש הממשלה רותם את הנשיא דונלד טראמפ לטובת בקשת החנינה שלו.

החסותיזציה של החנינה לראש הממשלה נעשתה כך שההתערבות של הנשיא האמריקני בנושא החלה חודשים לפני הגשתה של בקשת החנינה הרשמית שניסחו פרקליטיו של ראש הממשלה. כלומר, נשיא ארה"ב עסק בחנינת ראש הממשלה עוד לפני נשיא המדינה.

גם בחברה האזרחית ניכרה תופעה דומה. בהפגנות להסכם שחרור חטופים תמורת מחבלים והפסקת אש נקראו קריאות והונפו שלטים המבקשים מטראמפ לכפות עסקה על הממשלה. החלטות מדיניות בכלל, והחלטות כמו חתימת הסכם עם חמאס, נוגעות לליבת הביטחון הלאומי, וחייבות להתקבל בידי ממשלת ישראל - לא בידי מדינה זרה שיש לה אינטרסים נוספים שאינם קשורים בנו.

כמובן, אי אפשר להשוות בין החברה האזרחית למקבלי ההחלטות. לאחרונים יש אחריות גדולה יותר על הכיוון שישראל הולכת אליו תחת הנהגתם. אבל התוצאה של מעשי כולם עלולה להיות דומה.

אני מאמינה שאיש לא מעוניין שישראל תהפוך לכוכב ה־51 בדגלה של ארה"ב. חיכינו אלפיים שנים כדי לשוב למדינה ריבונית, אז מדוע אנו מתעקשים שוב ושוב לערב את האמריקנים בכוח, לעיתים נגד רצונם, בפוליטיקה הפנימית הישראלית? מדוע יתעניין חבר קונגרס מניו־יורק בהגבלות על משתמטים משירות צבאי? איך נשיא אמריקני מתערב בחנינה לאזרח ישראלי עוד לפני שנשיא המדינה קיבל את הבקשה באופן רשמי? מדוע אזרחים ישראלים רוצים שהממשל האמריקני יחליט על שאלות של חיים ומוות במקום ממשלת ישראל?

לטובת כולנו, עדיף שמה ששלנו יישאר תחת אחריותנו, ושאחרי אלפיים שנות גלות – לפחות את הריבונות שלנו לא נמסור בחזרה לאומות העולם.