"תמיד יש חלומות חדשים": אביחי שלי סולל דרך לשילוב בעלי מוגבלויות

שלום אביחי, מה שלומך?

"ברוך השם הכול טוב, זו התקופה הכי עמוסה שלי בשנה. תמיד לקראת חנוכה מחפשים הרצאות שקשורות באור וחושך. מתוך 300 הרצאות שאני מעביר בשנה, רובן מתקיימות בתקופה הזאת".

מה אתה מספר בהרצאות?

"ההרצאה מבוססת על סיפור החיים האישי שלי. אני מספר איך איבדתי את הראייה ואת השמיעה, וקצת על הקשיים החברתיים שהיו לי בילדות. אני מדבר על שלושת החלומות הגדולים שהיה לי חשוב להגשים: לזכות בחידון התנ"ך העולמי, לשרת בחיל המודיעין ולנהל השקעות בבורסה. אני מספר להם איך זה נולד, ומתאר להם את הדרך. אחר כך הם רואים סרט שמביא תמונות וקולות מחיי היומיום, מהחלומות ומהזוגיות שלי".

הגשמת את החלומות האלה. יש לך חלומות חדשים?

"תמיד יש חלומות חדשים. ממש לפני כמה חודשים סימנתי וי על חלום נוסף. רציתי להוציא לאור את ספר הביכורים שלי. קראתי לו 'לראות אחרת'. זה ספר בן 400 עמודים שמביא את סיפור החיים המלא שלי".

אני מראיינת אותך בגלל יום השוויון לאנשים עם מוגבלויות. זה בסדר? זה לא פוגע בך?

"לא, כי אני מרבה להרצות ומתראיין, ובעצמי מעלה את המודעות לנושא הזה ברשתות לאורך השנה. אם יש יום בשנה שמחדדים בו את זה יותר מתמיד, זה בסדר גמור".

לקחת על עצמך את התפקיד של העלאת המודעות למוגבלויות, ואתה עושה את זה בעזרת סרטונים הומוריסטיים. זו זווית מעניינת לגעת בנושא.

"בעיניי זה סוג של שליחות. מעבר לזה שאני גורם לאנשים להיחשף לדברים שהם פחות נתנו עליהם את הדעת, אני גם מצחיק אותם. בימים קשים כמו שלנו - טוב לצחוק. אני הופך את החברה לרגישה יותר, שתדע להודות על כל הטוב שיש לנו. זה מה שאני מחפש. כשהתחלתי עם הרשתות החברתיות לפני שלוש שנים, לא ראיתי את עצמי מגיע ל־100 אלף עוקבים או לתגובות ברחוב".

ספר לי על סרטון שהולך איתך.

"רציתי להדגים איך מובילים אדם עיוור לכיסא, כי ראיתי שהרבה אנשים מסתבכים עם הפעולה הפשוטה הזאת. אז צילמנו סרטון שבו חבר שלי עושה את כל הטעויות האפשריות. פעם הוא מושך אותי, פעם הוא מוריד לי את היד, פעם הוא מנסה להושיב אותי, וברקע שומעים צליל של שגיאה.

"אז הוא שואל אותי, 'איך מובילים עיוור לכיסא?' ואני עונה לו, 'אתה צריך לשים לי את היד על המשענת של הכיסא, ואני אתיישב לבד'. ככה הוא עושה. הסרטון הזה הגיע למיליון צפיות. כמה ימים אחר כך הגעתי לפגישה בירושלים, המזכירה חייכה אליי ואמרה לי: 'אני יודעת איך צריך להוביל אותך לכיסא'. היא שמה את היד שלי על המשענת והתיישבתי. זה עשה לי טוב. אמרתי לעצמי שסרטון של שלושים שניות עושה את העבודה".

אתה עובד ומתפרנס היטב, אבל השבוע התפרסם נתון ולפיו 70 אחוזים מהאנשים בעלי המוגבלויות לא מועסקים. זה נתון קשה.

"נכון, רק 10 אחוזים מאלה שמועסקים עובדים במשכורת שמכבדת את בעל המקצוע. 60 אחוזים מקבלים משכורות מאוד נמוכות של 1,000־1,500 שקלים לחודש. הנתון שהזכרת עצוב, אבל הבעיה נמצאת בשני הצדדים: תמיד מאשימים את המעסיקים שהם לא פותחים את הדלת ושהם לא מגלים נכונות להעסיק. אבל הבעיה היא גם מהצד שלנו, האנשים עם המוגבלויות. אנשים מפחדים לצאת לעבוד, כי הם חוששים לאבד את קצבת הנכות שלהם, ולפעמים הציפיות שיתאימו את הסביבה אליך הן מוגזמות.

"עזרתי לבחורה עיוורת למצוא עבודה. מצאתי לה עבודה טובה עם משכורת יפה מאוד, ואמא שלה אמרה לי, 'היא לא תלך לעבוד עד שתהיה הסעה שתיקח ותחזיר אותה'. אמרתי לה שאין הסעה, שנוסעים וחוזרים באוטובוס. אז היא ענתה, 'אם לא תהיה לה הסעה, אני לא אתן לה לעבוד'. גם את זה יש. אני חושב שאלה שיקולים לא נכונים. חטפתי על זה מאנשים עם מוגבלויות, אבל זו דעתי. אני חושב שכמו שאנחנו מצפים מהמעסיקים לפתוח את הדלת, כך גם אנחנו צריכים להסתגל לשינויים, לגלות יותר מוטיבציה, עצמאות ואומץ".

מה אתה אומר לחיילים שהתעוורו?

"החוויה קשה מאוד. אני לא יודע מה להגיד להם. למזלי התעוורתי בגיל קטן, אז היה לי את כל הזמן שבעולם להתאקלם ולנווט את מסלול החיים שלי. פה מדובר באנשים בני 20־30 בשיא החיים, בשיא הקריירה, ופתאום הם צריכים להתחיל הכול מאפס. אין ספק שזה אכזרי יותר.

"מורה של קצין שהתעוור קנה את הספר שלי כדי לתת אותו לפצוע. הוא רצה שאכתוב הקדשה. התכוונתי לכתוב משהו בסגנון 'לגיבור ישראל, תהיה חזק'. המורה אמר לי שהוא לא יסכים שאכתוב כך. הוא ביקש שאכתוב שהם עשו את מה שהיה צריך. לכן כתבתי לו, 'תודה רבה שנלחמתם למעננו ועשיתם את מה שצריך'. הוא התעוור וזו חוויה קשה, אבל הוא מאמין ששילם את המחיר על דבר שהיה ראוי".

בחברה הישראלית יש עכשיו עוד הרבה מאוד נכים בעקבות המלחמה. מה הכי חשוב שנעשה?

"נקודת המוצא היא שעם ישראל הוא עם טוב מאוד. כשאני עומד במעבר חצייה, אני מבטיח לך שאני לא אמתין יותר משלושים שניות עד שאדם יעצור את הרכב שלו בצד הכביש ויעזור לי לחצות. זה עם ישראל, זו התרבות שלו ואכפת לו. בין הרצוי למצוי יש תמיד פער, אבל גם אם הוא קיים ואנשים לא עושים את הדבר בצורה נכונה - זה עדיין מגיע ממקום טוב, של אנושיות, של רצון לעזור. טיילתי באירופה, ושם עמדתי עשרים דקות ואף אחד לא עזר לי. אנשים עברו לידי ולא עזרו.

"לגבי ההנגשה והמודעות לזה - היא טובה יותר מזו שהייתה לפני שלושים שנה. כשההורים שלי רצו לרשום אותי לבית ספר רגיל, ההורים של התלמידים הלכו והפגינו מול מנהל בית הספר. הם לא רצו ילד עיוור בכיתה של ילדם. היום לא תראי דבר כזה. המנהלים גאים בזה שהם משלבים תלמידים עם מוגבלויות, ועסקים גדולים כמו הפניקס, שם אני עובד, מעסיקים אנשים עם מוגבלויות בגאווה לא מוסתרת. התקדמנו.

"ובאשר לכל מה שחסר, אנו משלימים, לומדים, משפרים תוך כדי תנועה. אנחנו עם חיובי מאוד, ואנחנו מאוד רוצים. ההתאמות וכל מה שצריך יבואו לאט־לאט".

בהרצאות שלך אתה אומר "אני עיוור וכבד שמיעה, לא רואה בעיניים ושומע מה שבא לי". זה בעצם אומר שהכול תלוי בבחירה?

"זה נכון חד־משמעית, לטוב ולרע. לכל בחירה שלך יש השלכות, ואתה צריך לעשות את השיקולים שלך בעד ונגד, שווה או לא. כך למשל, אם לוותר על קצבת הנכות ולצאת לעבוד, או להסתגר בבית ולהבטיח את 3,500 השקלים המסכנים האלה בחשבון בסוף החודש.

"כל אחד צריך לעשות את הבחירה שלו, להיות אמיץ ולא לפחד מטעויות. אם טעית, תלמד מזה. אל תחזור אחורה ותיתן לפחד לשתק אותך. הפחד והטעויות אמורים ללמד אותנו, להחכים אותנו, ולגרום לנו לעשות את זה נכון וטוב יותר בפעם הבאה".

לא הייתי אומרת שאביחי לא רואה בעיניים. הוא רואה את הטוב, לפעמים בדרך צלולה ובהירה יותר ממה שאנחנו רואים.