"התגייסה איתי אמא של החטוף אורי דנינו": בת השירות שהחליטה להתגייס

הודיה כהן בת ה-30 היא מורה בירושלים, וגרה בדירת שותפות בעיר. כשהייתה בת 18 החליטה לשרת את המדינה והחברה במסגרת השירות הלאומי באולפנה בצפון הארץ, בדומה לרבות מחברותיה באולפנא הדתית בה למדה. הטבח של השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו גרמו לה לבערה פנימית שדרשה ממנה תרומה משמעותית יותר במלחמה על הבית, וכיום היא משמשת כסמב"צית (סמלת מבצעים) במילואים בגדוד 710 של הנדסה קרבית.

כאשר כהן שמעה שהצבא פותח את שערי המילואים לאוכלוסיות שלא שירתו במסגרת שירות סדיר, החליטה לנצל את ההזדמנות. ביוני האחרון התגייסה לשלב ב' בצה"ל, בו עברה טירונות מותאמת ובסיומה, כשלושה חודשים אחר כך, התנדבה לשירות מילואים.

"עשיתי שירות לאומי ולא צבא, כי את באמת האמנתי שבנות, דתיות בפרט, לא צריכות לעשות צבא, שהן צריכות לתרום בשירות לאומי", היא מספרת, "האמנתי שזה נכון מבחינה הלכתית וגם כי ככה חינכו אותי. אמרו לנו שזה 'לא מתאים' שבנות דתיות ישרתו בצבא וזה מעלה המון שאלות הלכתיות בנושא. בדיעבד הבנתי שמדובר בתחום אפור וזה לא עניינים של שחור ולבן כפי שהציגו לנו. יש איזו אמירה מאוד ברורה בקרב הרבנים והרבנות הראשית שבנות לא צריכות להתגייס, ומאשרים להן מאוד בקלות פטורים מהצבא. כאשר מעלים שאלות לרבנים בנושא, הם לעולם לא ידריכו אותן להתגייס ולכן הצטייר לנו שזו ההלכה".

במבט לאחור, כהן שמחה על השירות הלאומי שלה, ואומרת שהוא היה משמעותי. עם זאת, כשחלפו השנים והיא בגרה קצת, היא חשה שהשירות הצבאי דווקא חסר לה ורדף אותה לאורך השנים. "רציתי להיות חלק מ'צבא העם', אבל הדבר נשלל על הסף כיוון שלא רציתי להתגייס בגיל מתקדם יחד עם בנות 18. הרצון הזה התעצם כשפרצה מלחמת חרבות ברזל שהביאה לגיוס מילואים המוני. ראיתי הרבה נשים וגברים שמתגייסים למילואים ראיתי גם את חברות שלי שלא בחרו במסלול ה'דוסי' המקובל ושהתגייסו למילואים במלחמה, וזה גרם לי להרגיש חריגה. כאילו שכולם שרים את ההמנון ולי אין את הזכות לשיר איתם. רציתי ללבוש את המדים, להרגיש את הגאווה, ויותר מהכל – לתרום. כשהגיעו אלי הסיפורים על המילואימניקים שקרסו תחת העומס, החלטתי באופן סופי שזה מה שאני רוצה לעשות, גם אם לא כלוחמת. אז כששמעתי על האפשרות שנפתחה לבנות דתיות להתגייס, 'נפתחו לי הצ'אקרות'. כששמעתי על חברה שלי מהאולפנה שהתגייסה, התחלתי לברר איתה איך עשתה את זה. היא הפנתה אותי לקבוצת וואטסאפ של מתעניינות".

הודיה נכנסה לטירונות עם כל הבנות הדתיות שהתעניינו במסלול ומעולם לא שירתו בצבא בעבר. מדובר היה בנשים בגילאים 25-50. "מאוד ריגש אותי לראות את מגוון הבנות שבחרו להיכנס למסלול הזה. ביניהן אמא של אורי דנינו שנחטף ממסיבת הנובה ונרצח על ידי חמאס. הייתה איתי גם מיכל, אשתו של אייל שנפל במלחמה. גרושתו של מילואימניק אחר שנפל במלחמה. הייתה איתי גם מישהי שהתגייסה כמה שבועות אחרי שילדה כי לא רצתה 'לפספס' את מועד הגיוס, בטירונות היא לקחה הפסקות מדי פעם כדי לשאוב חלב. כלומר היו איתי נשים מעצימות מאוד והרגשתי שהייתה לי הזכות להתגייס עם הנשים הללו. בהשבעה מיררתי בבכי על הזכות מכל הכיוונים – לקבל את התנ"ך כשאני לבושה במדי צה"ל עם נשק בהצלב, כשסביבי כל הנשים המיוחדות הללו, כשכולנו חלק מההיסטוריה של המדינה הזו ו'מצהירות' להגן עליה ככל יכולתנו".

כאשר שיתפה הודיה את מנהליה בתיכון שחרית על הרצון שלה להתגייס, היא זכתה לעידוד ופרגון מלא. "אם לא היתה לי את התמיכה הזו מבית הספר, אני לא יודעת אם הייתי מרגישה בנוח לעשות את המהלך הזה. זה צעד חריג כשלעצמו, ולא יודעת אם הייתה מצליחה להשלים אותו אם המנהלים שלי לא היו תומכים בי. להפתעתי הפרגון הגיע גם מצד התלמידים ששלחו לי הודעות בווטסאפ. הם ממש הסתכלו עלי בהערצה, והרגשתי שיש לי חלק בצד נוסף של חינוך – לגשר את האהבה לצה"ל דרך הגיוס שלי, שזה אפשרי גם אם חשבת שפספסת את הרכבת".