מלחמתה של מדינת ישראל ברוצחים הנתעבים של חמאס היא מלחמת הציוויליזציה בברבריות, כפי שאמרו רבים. הברברים אינם בוחלים בדבר ואינם כפופים לשום דין; הם טובחים בחפים מפשע, משתמשים בילדים כמגן אנושי ומתחבאים במרתפי בתי החולים. המראות והסיפורים מהמקומות שנכבשו על ידם אינם מרפים גם כעבור שנתיים.

המלחמה בברברים כרוכה בפרדוקס מטריד. ניסיון המלחמה הקשה שעברנו מלמד שלא ניתן להילחם בברבריות בשיטות "תרבותיות". דיני המלחמה, החוק הבינלאומי, זכויות האדם וכל אותם קריטריונים מוסריים הם מוֹתר התרבות מן הברבריות – אך בחסות כל אותם גופים וארגונים תרבותיים ומוסריים, מצליחים הברברים לעמוד איתן. כדי להכות ולהשמיד את האויב הברברי, אין מנוס מלפעול במרחבים שבהם הוא פועל: בקרב האוכלוסייה האזרחית, בתוך בתי הספר ובתי החולים, וממילא לפגוע בילדים, בקשישים ובבלתי מעורבים. המלחמה באויב פראי ומרושע מחייבת למנוע ממנו אספקה וכלכלה, שבאשמת אותה ברבריות עלולה להפוך להרעבה של ילדים ותינוקות. בפשטות, הדרך היחידה להביס את הברבריות היא על ידי שימוש בשיטות ברבריות.

נראה לי שזהו עומק מאמר חז"ל "משניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע" (מכילתא דרבי ישמעאל פרשה יא). את הדברים הנוקבים הללו אומרים חז"ל לא על כוח אנושי, אלא כביכול על כוחו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. לקראת מכת בכורות משה מורה לעם שלא לצאת מפתח הבית עד הבוקר, מתוך חשש שהמשחית האלוהי העובר ומכה במצרים לא יצליח להבחין בין צדיקים לרשעים. כך היא דרכה של פורענות ומלחמה, הכרוכה תמיד במחיר סביבתי כבד מאוד. מי שמספר לעצמו שניתן להפעיל כוח מבלי לפגוע במי שלא אמור להיפגע, משלה את עצמו.

הציטוט המפורסם של ראש הממשלה יצחק רבין, על מלחמה בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם", משקף אף הוא את אותה תובנה פשוטה. אין מלחמה עדינה, רגישה וצמחונית. הכרעת האויב כרוכה בתוקפנות ואלימות, הרס והרג, או כפי שאומר הפזמון המפורסם שנעשה פופולרי מאוד במלחמה – "חרבו דרבו". ושמא לא במקרה הנשיא האמריקני שחתום על המהלך המופלא של השבת החטופים החיים מידי רוצחי חמאס, הוא דווקא אדם שמידותיו האישיות מקולקלות בתחומים רבים, וששמו נקשר בעבירות מין ובעבירות מס, באי תשלום חובות וברמאות. הוא רחוק שנות אור מנימוסים ועדינות, יושר והגינות, מִנהל תקין וחיי משפחה ראויים. דווקא הוא מצליח להגיע לתוצאות יפות מול הגרועים שבברברים, בשעה שהמנהיגים העדינים, הישרים והמאוזנים, אינם דוברים את השפה הדרושה.

זהו פרדוקס הברבריות במלוא עוצמתו ותוקפו; הדרך היחידה למגר את הברבריות היא בשיטות ברבריות. ואולם כשהציוויליזציה נוקטת בשיטות ברבריות, היא עצמה נעשית ברברית. כך שעלול להיווצר מצב נורא שבו בין כך ובין כך, הברבריות תרים את ראשה.

זינוק בתאונות הדרכים

הרגעים שאחרי סיומה של המלחמה הם רגעים דרמטיים בחייה של אומה ובחיי אזרחיה. משעה שהצטמצם הצורך להפעיל כוח, כאשר החובה "להיות ברברים" כבר אינה כה בוערת, מוטלת עלינו המשימה הדחופה להחזיר את התרבותיות למקומה הראוי.

דוגמה מפתיעה לחשיבות העניין ניתן ללמוד ממלחמת מדיין, המתוארת בספר במדבר (פרק לא). לאחר הפגיעה וההתנכלויות לישראל מצד המדיינים, מצווה הקב"ה את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". זוהי מלחמה אכזרית באויב אכזר. משה איננו מסתפק בהכרעת הצבא המדייני, ומצווה על לוחמיו "הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף". אבל כאשר החיילים שבים משדה הקרב, משה אינו מקבל אותם בתרועות גיבורים ובמצעדי ניצחון, אלא משלח אותם כמצורעים אל מחוץ למחנה ומצווה עליהם: "חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל".

זהו אחד המסרים המורכבים והקשים להכלה בתורה כולה: הריגת אדם מטמאת את ההורג, אפילו כשמדובר בהרג של לוחמי האויב במצוות ה'. התורה דורשת להיטהר מן הטומאה הזו לאחר המלחמה, בטרם חוזרים למהלך החיים הרגיל. אין מדובר בפציפיזם או ברכרוכיות, ברחמנות על אכזרים או בבלבול מוסרי. זהו סימון גבול והצבת מחסום לברבריות, לבל תזלוג משדה הקרב והקטל אל מרחבי החיים והשגרה היומיומיים.

ה"ברבריות" עלולה להכות בכל תחומי החיים, גם אלו שלכאורה אינם קשורים למלחמה כלל ועיקר. על פי נתוני עמותת "אור ירוק", השנה הקודמת, 2024, שברה שיא שלילי של כעשרים שנה במספר ההרוגים בתאונות דרכים, עם עלייה דרמטית של למעלה מ־20% ביחס לשנה שלפניה. נתוני שנת 2025 נראים לעת עתה חמורים אף יותר. מספר הנרצחים בחברה הערבית, על פי הנתונים שמפרסם ארגון "יוזמות אברהם", הכפיל את עצמו תוך שנתיים, ובשנה הנוכחית כבר נשבר השיא המחריד של השנה שעברה, שעמד על 220 מקרי רצח. זאת ועוד, מאז תחילת שנת 2025 נרצחו בישראל 39 נשים, כמחציתן בחברה היהודית; על פי הנתונים בוויקיפדיה מדובר בשיא שלילי של שנים רבות, והשנה עוד רחוקה מסיומה. בנוסף, על פי נתונים רשמיים שפרסמה לא מכבר משטרת ישראל, מספר תיקי הפשיעה הלאומנית של יהודים נגד ערבים גבוה השנה בצורה חריגה ומבישה ביחס לשנה החולפת.

אלה דוגמאות מעטות לתהליך ה"ברבריזציה" שעוברת חברה בצל מלחמה. התהליך הזה נובע גם מהקצאת המשאבים הכספיים, האנושיים והביטחוניים לצרכים הצבאיים על חשבון צרכים חברתיים אחרים, גם מהפניית הקשב לענייני המלחמה, וגם מהפיחות הזוחל בערכם של חיי אדם, נוכח מהדורות החדשות שנפתחו כל בוקר ב"הותר לפרסום". הנפש האנושית הולכת ונעשית קהה כשהיא פוגשת שוב ושוב במוות ובהרג. את האדוות והמחירים רואים בין השאר בכבישים, בפשיעה הפלילית ובאלימות במשפחה.

לשוב לנקודת המוצא

בתום פירוט דיני המלחמה בספר דברים, מביאה התורה את דין עגלה ערופה, שזקני העדה מחויבים להביא כאשר נמצא חלל באדמה ו"לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא, א). נחמה ליבוביץ מבארת את המצווה הזו באופן הבא: "רצתה התורה כי באבדן אחד מבני האדם יזדעזעו כל רעיו ואחיו וישימו על לבם ויחקרו וידרשו ויפשפשו במעשיהם" (עיונים לספר דברים). בהשראת דבריה, מסביר הרב אלחנן סמט את שיבוץ מצוות עגלה ערופה דווקא לאחר כל דיני המלחמה:

התוצאה ההכרחית של המלחמה, של כל מלחמה, היא זילות נוראה של חיי אדם. פרשת עגלה ערופה באה עם סיומן של פרשות המלחמה הציבוריות על מנת להזכיר ולאזן: ערכם של חיי האדם, ואפילו של אדם אחד, הוא אינסופי, ועל חלל אחד שנמצא בשדה יש להרעיש מוסדות עולם. הרי למדת שקביעת פרשה זו במקום זה דווקא היא מחאה כבושה נוספת כנגד המלחמה ותוצאותיה, כנגד זילותם של חיי אדם ("סדרם ומגמתם של דיני המלחמה", באתר ישיבת הר עציון).

בעגה הצבאית, הביטוי "להתברבר" הוא כינוי לתופעה שבה חייל מאבד את דרכו במהלך ניווט. העצה היעוצה למי ש"התברבר" היא לשוב על עקבותיו, לנקודה האחרונה שבה ידע בוודאות היכן הוא נמצא, ומשם לתכנן את דרכו ומהלכיו. דומני שגם חברה ש"התברברה" בעת מלחמה, שייתכן שדבק בה שמץ מן הברבריות, צריכה לחזור לנקודה שבה הייתה לפני שכל זה אירע לה, ומשם להתאמץ ולחשב מסלול מחדש.

ההתרחקות מאותה ברבריות דורשת תשומת לב מכל אחד מאיתנו, שכן החספוס והתוקפנות דבקו כמעט בכולנו. לא רק בהשקפת העולם ובשיח הפוליטי, בשירות המילואים או בהתנהלות הביטחונית, אלא גם בשפה שאנו מדברים, באופן שבו אנו נוהגים במכונית, בסבלנות לבני המשפחה והקרובים לנו, בתגובות לדיווחים חדשותיים, ובנושאים שמטלטלים את עולמנו ומעוררים אותנו לפעולה. השיבה אל מרחבי העדינות כרוכה בעמל – בבחירה מה לקרוא ובמה לצפות, בהפניית הזמן והקשב למרחבים של רוח ותורה על פני עוד צפייה ודיון בחדשות, במאמץ לגלות רגישות ורוך גם אם מדובר במידה מסוימת של זיוף מלאכותי. בבחירה המודעת, שלעיתים היא ניסיון קשה משאול, להימנע מלהוסיף שמן למדורת הברבריות ההרסנית.

הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה. ספרו "קול דמי אחיך" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים