"זה קידוש השם גדול": הרבנים החרדים שהתגייסו בעקבות המלחמה

את הרב יהושע פפר הכרתי לפני כמה שנים, כאשר השתתפתי בתוכנית העשרה לחרדים מטעם קרן תקווה, שנועדה לערוך למשתתפיה היכרות עם ההגות השמרנית. פפר, יליד אנגליה שעלה ארצה בצעירותו, מחזיק בשלל תפקידים; לצד עיסוקו כמרצה למשפטים וכרב קהילת "אור חדש" בשכונת רמות ב' בירושלים, המאגדת חרדים ילידי חו"ל, הוא מנהל גם את "מכון עיון" הפועל בחסות המרכז לחרות ישראלית (שהחליף את קרן תקווה), ומשמש כעורך ראשי של אתר "צריך עיון", העוסק בסוגיות של חרדיות עכשווית במרחב הישראלי. פפר נחקק בזיכרוני כדמות רבנית־פעלתנית מלאת מרץ, אך כעת פגשתי אותו לבוש במדי צה"ל, וכאשר על פניו ניכרים רישומי יום ארוך של טירונות. בגיל 49 בחר פפר לעזוב את עיסוקיו ולהתגייס לצה"ל במסגרת שלב ב', מתוך כוונה לשרת בהמשך במילואים בחיל החילוץ וההצלה.

דמות חרדית נוספת שעצרה את התפקיד התורני שלה לטובת שירות בצה"ל הוא הרב שמואל חיים ניימאן בן ה־36, יליד בולטימור שעלה ארצה לפני 18 שנים כדי ללמוד בישיבות ישראליות. כיום הוא מחנך ומלמד בישיבת ההסדר "לב התורה" בבית שמש, המיועדת לצעירים מחו"ל הבאים ארצה ללמוד תורה ולהתגייס. "אני מרגיש זכות גדולה ללוות אותם בצעדים הראשונים שלהם בלימוד ישיבתי ובאהבת הארץ", אומר ניימאן. הניוזלטר השבועי שהוא מפרסם באנגלית, Healthy Jew, עוסק בחיבור בין תורה, אורח חיים בריא וארץ ישראל; לאחרונה הוא פרסם גם ספר בנושא.

בימים אלה עושה ניימאן את שירותו הצבאי במילואים, אחרי שהתגייס ועבר טירונות בשלב ב'. "הטירונות הייתה מאתגרת, לא קל לקבל פקודות מאנשים שצעירים ממני ב־15 שנה", הוא מודה, "אבל הייתה הרבה התחשבות ובסופו של דבר זו הייתה חוויה של גיבוש, חיבור ומשמעות. את המילואים אני עושה באגד לוגיסטי של אוגדה 99, שפעילה בעזה. פגשתי בצבא את האנשים האיכותיים ביותר". את חוויותיו מהשירות הוא תיאר גם בניוזלטר שלו, תחת הכותרת "שבת תחת הצלפים של חמאס: שני לילות בחזית עזה בשירות העם היהודי".

לא רק נאה דורש

ההבדלים התרבותיים בין החרדים בישראל לעומת אחיהם בחו"ל הם עניין ידוע ומוכר. החרדים החיים בארצות הגולה מתבדלים פחות מחיי המעשה ונוטלים חלק בעולם העבודה והעסקים. ההבדלים הללו משתמרים במידה רבה גם בקרב הקהילות החרדיות המתרחבות של עולי חו"ל ברחבי הארץ, ופה ושם אף יוצרים חיכוכים מול אורח החיים השמרני יותר של החרדים הישראלים. האם השוני הזה מקבל ביטוי גם בסוגיה הטעונה של הגיוס לצבא? מוקדם לקבוע, אבל התגייסותם בגיל מבוגר של בעלי תפקיד רבני־תורני בתת־מגזר ייחודי זה, עשויה להוות נקודת פתיחה משמעותית. נציין כי בעוד הרב ניימאן פעיל בעיקר בקרב העולים, הרב פפר, לצד היותו רב קהילה אנגלו־סקסית, מעורה בציבוריות הישראלית ולוקח חלק במאמצים להשפיע עליה.

מאז פרוץ המלחמה פרסם פפר שורת מאמרים בעיתונות החרדית האלטרנטיבית – באתר "צריך עיון", בגיליון האינטרנטי "לכתחילה" ובמגזין "המקום" – שבהם הביע דעה נחרצת בעד גיוס לצבא של חרדים שאין תורתם אומנותם. פפר מדבר בשפה תורנית וחברתית כאחד על תודעה לאומית, על הצורך בלקיחת אחריות ועל החובה לאזור אומץ ולחולל שינוי, ומדגיש כי נוכח צמיחתה של החברה החרדית והיותה חלק כה גדול באוכלוסייה, היא איננה יכולה עוד לשבת בצד.

המאמרים שכתב הביאו אותו לקום ולעשות מעשה בעצמו. "הבנתי שלמרות שאני כבר לא בגיל הטבעי לגיוס, לא ראוי שאדבר על זה בלי להתגייס בעצמי", אומר פפר. "אי אפשר להיות רק 'נאה דורש', חייבים להיות גם 'נאה מקיים'". מטבע הדברים, הליך הגיוס בגיל כזה לא היה פשוט. רק כעת, לאחר מאמצים מרובים ורגע לפני שהוא מגיע לגיל חמישים שבו כבר לא ניתן להתגייס לדרגת רובאי 03 ומעלה, הוא הצליח לעשות זאת. "טירונות זה לא המקום הטבעי שלי", משתף פפר, "הדרישות מאתגרות מאוד, המון אימוני נשק ותרגילים פיזיים, אבל אני ממוקד במטרה".

פפר חי בתוך העולם החרדי ומקיים קשרים עם רבנים בכירים כמו הרב אשר וייס, שהוא רואה בו מורו ורבו. בעבר היה קרוב לרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבת מיר, שהלך לעולמו בשנת 2011. אני שואל אותו האם נתקל גם בהתנגדות להחלטתו להתגייס. "תלוי איפה", משיב פפר. "בסביבה הטבעית שלי קיבלתי תמיכה גדולה. הרבה מחברי הקהילה התגייסו לפניי במסגרת שלב ב'. בשבת האחרונה לפני הגיוס הקדשתי את דבריי בבית הכנסת למשמעות הרוחנית של נשיאה בעול. זה היה אירוע קהילתי מרגש. האם יש חרדים שהתנגדו? ברור. בתור מי שמפיץ מאמרים בעד גיוס חרדים אני זוכה לשיחות הטרדה, ואפילו התקיימה הפגנה קטנה מול הבית שלי.

"אני מבין את הכאב ואת החששות של המתנגדים, ורחוק מלבטל אותם", מוסיף פפר. "לצד זאת, אני חושב שחייבים לפעול באומץ. אני מדבר רבות לאחרונה על כך שבחומש דברים, שעוסק בהפיכת עם ישראל לעם ובכניסתו לארץ, התורה חוזרת כמה פעמים על הצורך להיות אמיצים ועל ביטויים כמו 'חזק ואמץ'".

בעיני פפר, דווקא על רקע החששות, החרדים צריכים להתגייס כדי להשפיע על הצבא והחברה. "אם נרצה ואם לאו, הציבור החרדי עובר ישראליזציה. בסופו של יום הוא חי פה, ועם השנים חלה התקרבות ניכרת. טעות להתכחש לזה. אז במקום להתנגד, לעמוד מהצד ולהיגרר אחרי ישראליות שאחרים התוו את הצביון שלה, אנחנו צריכים לקחת חלק מיוזמתנו ולתרום מהצד התרבותי והערכי שלנו לעיצוב הישראליות. יש ביקורות על הצבא, על מערכת המשפט או השלטונות? אי אפשר לעמוד מהצד, צריך להיות בפנים ולשנות. זכות הביקורת נתונה רק למי שהוא חלק. אם החרדים רק יעמדו מהצד ויבקרו את החילוניות שיש בצבא, שום דבר לא ישתנה. צריכים להיכנס, לתרום, להיות חלק, ומשם להשפיע".

באופן מעניין, החוויה הצבאית הזכירה לפפר דווקא את היכרותו עם העולם החרדי בחו"ל. שם, הוא אומר, "שאלת 'מיהו חרדי' כמעט לא עולה. יש כמובן קהילות ומוסדות בעלי נטייה יותר 'ישיביש' וכאלה שהם יותר 'מודרן־אורתודוקס', אבל במקרים רבים יש ספקטרום רחב של יהודים דתיים המשתייכים לאותה קהילה ושולחים את ילדיהם לאותו מוסד. אני למדתי במוסד כזה בלונדון, וגם הקהילה שלי בשכונת רמות היא כזו". רוח דומה הוא פגש בין חבריו לטירונות. "היו שם חרדים ודתיים־לאומיים, כיפות שחורות וסרוגות, לבנות וצבעוניות, כאלה שמתפללים בדבקות וכאלה שפחות. רצף מקסים ושובר מחיצות, זהות יהודית מאוחדת שהיא גדולה ועוצמתית יותר מהזהויות הפרטיקולריות של חרדי ולא חרדי. בעיניי זה מודל חדש של אחווה שכל־כך נחוץ לנו היום".

להיות בורג במערכת

בחירתו של הרב ניימאן להתגייס נבעה מתחושות דומות לאלה שתיאר הרב פפר. "מאז 7 באוקטובר אני רואה בהערכה ובכאב כל־כך הרבה אנשים שמקריבים חיים, בריאות, פרנסה, משפחה", הוא אומר. "אשתי ואני הגענו להחלטה משותפת שאי אפשר להישאר מהצד, חייבים לקחת חלק ולתמוך בעם ישראל ברגע ההיסטורי והקשה הזה. לקחת חלק זו לא רק תחושה חולפת, זו חובה תורנית מרכזית - 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תוכל להתעלם', ועוד ועוד. בנוסף, זה קידוש השם גדול כשאנשים מכל המגזרים רואים אותי משתתף בהגנת העם בגלל התורה שמלמדת אותי לעשות כך.

"באופי שלי אני לא אדם שנהנה מהחזקת נשק ומאווירת הלחץ של הצבא", משתף ניימאן. "אבל אני מאמין שזו חובתי להיות חלק ממאמצי ההגנה על 7 מיליון יהודים בארץ ישראל. פרסמתי לאחרונה איך חיללתי שבת לראשונה בחיי כדי להתקין חיישני בטיחות במוצבים בעזה. כתוב בהלכה שדווקא תלמידי החכמים צריכים להיות הראשונים לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש, כדי לתת דוגמה. כשהסתובבתי בעזה השתדלתי כמה שאפשר להיות בלי הקסדה, כדי שיראו שאדם עם כיפה שחורה עוסק בהצלת נפשות. הרגשתי חובה להעביר מסר של נשיאה בעול לאלה שמוסרים מעצמם כל כך הרבה".

כשאני שואל את ניימאן על תגובת הסביבה לצעד שלו, הוא משיב: "בישיבת ההסדר שאני מלמד בה זה מתקבל כמובן בברכה גדולה. בסביבה החרדית לפעמים היחס שונה. גם אם מקבלים את הגיוס שלך, עדיין לא מבינים אותך ולא תמיד יודעים איך לעזור. יש אנשים במשפחה המורחבת ובשכונה שיש להם ניתוק וריחוק מהצבא, הם חושבים שהצעד הזה מיותר, וכאילו אומרים 'מה נסגר איתך שהתגייסת'".

בגילם קשה להצטרף למערך הקרבי, אך בני שיחי נחושים לתרום ככל שידם משגת. "מי שרוצה לתרום תמיד מוצא איך", סבור ניימאן. "בצבא אתה רואה איך הכול קשור להכול. עבודת הלוגיסטיקה זה גוף אחד עם הלחימה במנהרות, וההשפעה שלנו על הלוחמים בשטח עצומה. כל כוח אדם הוא משמעותי".

פפר מחזק את הדברים: "ההנחה שהמתגייסים בגיל בוגר עושים שירות פחות משמעותי, היא לא בהכרח נכונה. אחד מבני הקהילה שלי התגייס לשלב ב' ברמה של רובאי 02, ובמשך השירות שלו עסק בתיקון טנקים שנפגעו בלחימה והחזרתם לפעילות".

למרות הרקע הרבני המובהק שלהם, פפר וניימאן לא חיפשו דרך להשתלב בתפקיד רבני או חינוכי בצבא. "אם יצטרכו אותי כרב, אני איענה לזה כמובן", מבהיר ניימאן, "אבל גם להיות בורג במערכת הזו – דיינו. לא באתי לצבא כדי לחפש משמעות, החיים שלי היו מלאים מאוד גם לפני זה. הרגשתי שאי אפשר לא לעשות את הצעד הזה".

עם זאת, ניימאן שואף לתרום להתאמת צה"ל לחרדים. "הקושי של החרדים להתגייס הוא אמיתי. ישנו החלק הטכני של ענייני הכשרות, הצניעות וכדומה, שאת זה קל יחסית לסדר, והצבא מגלה נכונות לכך. אף פעם לא נדרשתי לוותר על הלכה, והיה לנו אפילו מניין לסליחות. דיברתי הרבה עם אנשי מפתח בצבא וראיתי רצון מדהים להבין ולכבד. אבל בסוף, הקושי המהותי שמרתיע את החרדים הוא העובדה שהצבא הוא גם מוסד חינוכי ותרבותי. ופה, לפי התרשמותי, יש לשני הצדדים עבודה לעשות. צה"ל צריך להכיר ברצון של החרדי לא להתחנך בצבא ולא להשתנות, ולהבין שמניעי הגיוס שלו לא נובעים מרגש ציוני. גם הצבא וגם החרדים צריכים לבנות נרטיב טכני שאינו תלוי בציונות או בגאולה ואינו חלק מלהט אידיאולוגי, אלא בנוי על הבנה פשוטה שעצם הישיבה של עם ישראל בארץ ישראל מצריכה צבא חזק שיגן".

שיחתנו מתקיימת כמה ימים לאחר הפגנת הענק החרדית בסוגיית הגיוס. הרב פפר חש רגשות מעורבים מול מאות האלפים שגדשו את הכניסה לירושלים. "אני שותף לכאב שלהם", הוא אומר. "בעיניי זה נורא שלוקחים בני ישיבות למעצר והופכים אותם לבלתי חוקיים. אני שותף מלא לביקורת החרדית נגד מערכת המשפט הלא מאוזנת. עם זאת, העצרת כללה גם מסרים קשים נגד הצבא והמדינה, ואני חושש שהיא הובנה על ידי הציבור הכללי כהתרסה נגדו וכמפגן של חוסר אכפתיות חלילה מול ציבור ענק שמבקש בכנות שותפות חרדית".

"אני לגמרי מרגיש חלק מהציבור החרדי", מדגיש ניימאן. "החרדיות היא שהביאה אותי ארצה מלכתחילה. באתי מבולטימור ללמוד פה בישיבת מיר, ונשביתי בקסם של המקום. התלהבתי מהיכולת להיות קרוב ונגיש לתלמידי חכמים גדולים מכל המגזרים, ואפילו הכרתי מקרוב קנאים ממאה שערים, ואני מעריך אותם ואת דרכם. למדתי עשור בכוללים חרדיים, ועד היום אני רואה עצמי כבן ישיבה חרדי.

"ההפגנה וההתנגדות מעוררות אצלי תחושות מורכבות, אבל אני מודע לזה שיש רבנים שאני תלמיד שלהם, שרואים את הדברים אחרת. ככלל, גדול עלי לפסוק שכולם צריכים להתגייס עכשיו. בגיל שלי הצבא לא מערער את האמונה, אבל האם זה מתאים כעת לכל צעיר חרדי? קטונתי. כל אחד צריך להיות לו רב שמכיר אותו אישית ופרטנית, ויכול לייעץ לו איך לקחת חלק בהגנה על יהודים בארץ ישראל. 'דעת תורה' מתחילה בהיכרות אישית בין תלמיד לרב, ושום עסקן או פוליטיקאי לא יכול להחליט בשבילי מיהו הרב שלי".

לא מחליף את החליפה

המונחים שהשניים משתמשים בהם כדי לתמוך בגיוס לצה"ל מנקודת מבט תורנית – ביטויים כמו לאומיות, אומץ רוחני, פיקוח נפש וקידוש השם – אינם רחוקים כל־כך מהשיח של רבנים ציונים־דתיים בסוגיה. השאלה המתבקשת היא במה הם שונים, אם בכלל, מהאגף התורני של הציונות הדתית. האם אתם בעצם חרד"לים? שאלתי בישירות.

"שתי תשובות בדבר", מגיב הרב פפר. "אל"ף, אני לא נבהל משאלת ההגדרה. אם ירצו להגדיר אותנו כחרדים־לאומיים, זה ממש בסדר גמור. בי"ת, אני חושב שיש עדיין הבדלי גישה משמעותיים, ולא רק סוציולוגיים כפי שנוטים לחשוב. עולם ההגות שלנו בנוי על בית המדרש החרדי, שם למדנו וקנינו את תורתנו. גם אם אנחנו סבורים שהמציאות מחייבת שינויי גישה, הערכים בבסיס הם עדיין מהעולם החרדי. לא הפכנו לחסידי תורת הרב קוק, אנחנו לא רואים בהכרח קדושה במערכות המדינה, ולא מחשיבים את הממלכתיות כערך דתי".

כדי להמחיש את הדברים מספר הרב פפר על שיחה שקיים זמן קצר לפני שנפגשנו. "לקחתי עכשיו טרמפ את אחד מחבריי לטירונות, בוגר הר המור, שדיבר על האיסור לעלות להר הבית. אחד מנימוקיו היה שמכיוון שהרבנות הראשית אסרה את העלייה, יש להתחשב בקביעה הזו. בתור אדם חרדי אף פעם לא הייתי מעלה על דעתי שלפסיקה של גוף מערכתי יש משקל ביחס לפוסקי ההלכה הגדולים. זו דוגמה קטנה להבדלי ההשקפה, שאין סיבה לחשוב שהם ישתנו לגמרי. זה כמובן לא מונע מאיתנו לשתף פעולה במה שצריך, ולפני הכול הלוואי שנראה יותר שיתוף פעולה במישור התורני".

ניימאן סבור אף הוא שמוקדם לדבר על איחוד המגזרים. "אני מלמד בישיבת הסדר ומכבד מאוד את הדרך הזו בעבודת השם, אבל אני לא רואה את עצמי מאמץ את האידיאולוגיה הציונית־דתית. כחרדי אני לא בעד התיישבות בכל מחיר, אני שומר על הלבוש הגלותי של שחור־לבן, ולא רואה הרבה משמעות רוחנית בסמלים הלאומיים והממלכתיים של מדינת ישראל, אף שברור שאני מכבד אותם. אני עדיין לא יודע את כל המילים של 'התקווה', למרות ששרנו אותן כל בוקר במסדר. ועדיין אפשר וצריך שכל שומרי התורה והמצוות יוכלו לעבוד ביחד, למרות השונות המבורכת והמחלוקת הוותיקה לשם שמיים. צריך להתייחס לזה כאל חילוקי דעות בתוך המחנה, לא כשני מחנות".