השבוע אנו קוראים את פרשת לֶךְ לְךָ. אברהם מצטווה ללכת לארץ ולגור בה, לגדל ילדים ולעשות נפשות כדי ליצור עם, אבל שני הדברים האלה, ענקיים ואדירי ממדים, הם עדיין אמצעים למטרה ברורה. הציווי האמיתי, התכלית של המסע הגדול, נאמרת לו מיד בפתיחה: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".
"והיה ברכה" – זה היעד. להיות ברכה לאנשים סביבך, לארץ, לאזור, לעולם. באמצעות הארץ, באמצעות העם, באמצעות האמונה והברית, באמצעות הצדקה והמשפט.
בשנת 1961 עמד הנשיא שנבחר זה עתה, ג'ון פ' קנדי, מול שני בתי הנבחרים בארה"ב והציב למדינתו יעד בהיר ושאפתני: עד סוף העשור, ננחית אדם על הירח ונחזיר אותו משם בשלום. למימוש היעד הזה נדרשה שרשרת אדירה ומהירה של שינויים מערכתיים – בעולם המחקר ובאקדמיה, בתעשייה ובשוק הפרטי, בתשתיות הפיזיות, במערכת החינוך, בסדר העדיפויות התקציבי. שרשור עצום ממדים שבו כל מערכת מניעה, כמו בגלגלי שיניים, את המערכות האחרות. שרשור שכולו גזירה לאחור מיעד דמיוני אך ברור: להציב אדם על הירח.
הכי מעניין
בועז רונן, אדם וחיה, שמן על פשתן, 2017 | צילום:
מדינת ישראל קמה בדרך דומה. הרצל הציב לעם היהודי שהיה מפוזר, מפורד ונטול תשתיות בסיסיות כמו אדמה או שפה, את הירח שלו: מדינה יהודית בארץ ישראל. היעד הזה גזר יצירת עולם שלם, יש מאין. לאחר שהוקמה המדינה, בן־גוריון עשה דבר דומה. הוא הציב למדינה שהייתה בחיתוליה את הירח שלה, לא פחות שאפתני ומדומיין מהקודמים: קיבוץ גלויות. היעד הזה גזר הקמת יישובים ויצירת תשתיות ובניית יחידות צה"ליות והתגייסות תקציבית ומערכת חינוך ותנועות נוער ועוד ועוד. כל מה שאִפשר את האירוע התנ"כי של עַם שב למולדת עתיקה, ואת סדרי הגודל הלא־ייאמנו של 600 אלף איש הקולטים מיליון וחצי עולים בתוך עשור.
המהלכים הגדולים שנשיא ארה"ב הנוכחי דונלד טראמפ מוביל במזרח התיכון, יוצרים תחושה שאנחנו שחקנים במחזה גדול שנכתב מעל ראשינו. מצד שני, הם נותנים לישראל הזדמנות חוזרת לשאול את עצמה מה היא רוצה להיות. נניח שאכן ייחתמו במזרח התיכון הסכמי שלום והאזור יפתח דף חדש - מה ישראל רוצה להיות בתוך זה? מי היא רוצה להיות? מה הוא הירח שלה?
מדינות סביבנו עושות את זה. לטורקיה יש חזון גדול שבו היא חותרת לחזור להיות מעצמה אזורית, ניאו־עות'מנית, ואחת מעשר הכלכלות הגדולות בעולם. האמירויות חותרות להפוך למרכז כלכלי ותיירותי עולמי. לסעודיה יש חזון שהושק ב־2016 והופך אותה בהדרגה למדינה מודרנית, טכנולוגית ובעלת השפעה עולמית. מה שמאפיין את כל החזונות הללו הוא שהם חורגים מעיצוב המדינה עצמה, לעבר ההשפעה והקשר עם המרחב והעולם. השינויים הפנימיים הופכים לנגזרת ולאמצעים, כדי לאפשר מיצוב מחדש והשפעה על אחרים.
לכונן, לא רק לתקן
בשנתיים האחרונות, התשובה של רובנו לשאלה מה אנחנו רוצים להיות הייתה: קודם כול אנחנו רוצים להיות. זה אכן הפך ללא טריוויאלי, בגלל מדינות ועמים שהציבו להם כמטרה את השמדתנו ופועלים במוצהר להשגתה; בגלל קמפיין הדה־לגיטימציה, שבעולם גלובלי עם תלות הדדית בין מדינות הפך גם הוא לאיום קיומי; ובגלל אתגרים פנימיים, קיטוב משתולל ומשבר הנהגה, שמעוררים חשש לעזיבה של חלק משמעותי דיו מהציבור היצרני והמשרת ולקריסה כלכלית וחברתית שלא תאפשר למדינת ישראל להמשיך להתקיים. כל אלה, וגם החוויה הקשה של "אין מדינה" בשעות הארוכות של טבח שמחת תורה, יצרו מצב שבו עצם הקיום הישראלי לא הרגיש מובטח יותר. וכשעצם הקיום מוטל בספק, מי מסוגל להרים מבט לירח.
בשבועות האחרונים, עם חזרתם המופלאה של אחינו משבי חמאס, חזרה שנחוותה כתחיית המתים, עם סיומה של הלחימה העצימה ועם המהלכים הבינלאומיים המתרחשים סביבנו, אפשר להרים את הראש ולחפש את הירח. לא רק אפשר אלא חיוני, כיוון שהאלטרנטיבה היא לשקוע במדמנת השנאה, ההאשמות והמלחמה הפנימית שחזרה למלוא עוצמתה מלפני המלחמה. לא במקום הצורך בוועדת חקירה ממלכתית של כל מה שהוביל לכיבוש הנגב המערבי על ידי חמאס ולטבח הנורא, וגם לא במקום מהלכי שיקום וריפוי שחייבים להתקיים. כן, אנחנו חייבים לשבור את הגושים הפוליטיים הממאירים ולחזור לשתף פעולה; ואנחנו חייבים לחולל רפורמה מבנית גדולה במערכת החינוך; ואנחנו חייבים להגדיל את הצבא; ואנחנו חייבים לפרק את האוטונומיה החרדית וליצור חוזה חדש בין האזרח החרדי והמדינה. ויש עוד רשימת משימות ארוכה. אבל כל אלה הם אמצעים. אמצעים אדירי חשיבות, אבל אמצעים.
התנ"ך, הסיפור הגדול שלנו, נותן תשובה. כשם שהרצל הציב מכוחו לעם היהודי את יעד הקמת המדינה ובניית בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכשם שבן־גוריון יצר את ה"לך לך" של מיליונים אל אותם בית ומולדת, כך אנחנו צריכים ויכולים לפעול כדי לממש את הייעוד העתיק של "לך לך" ושל בניית העם והבית כדי "להיות ברכה", לאזור ולעולם.
להיות ברכה פירושו, למשל, להשתמש ביכולות ההתפלה המופלאות שפותחו בישראל כדי לפתור את משבר המים הקשה שמאיים על ירדן ועל מצרים, וצפוי לגרום למדבוּר של אזורים נרחבים ולגלי הגירה שיערערו עוד יותר את היציבות של אירופה. להיות ברכה זה אומר להשתמש בפיתוחים חקלאיים שנוצרו פה כדי לאפשר חקלאות מדברית והתמודדות עם הרעב שמאיים גם הוא. להיות ברכה זה לרתום את היצירתיות והטכנולוגיה הישראלית לטובת האזור, ובהיזון חוזר לטובת המעמד והעוצמה של ישראל.
מיונתן אדירי וחבריו בארגון "הנכדים המייסדים", העמלים על הטמעת הרעיון שישראל זקוקה לרעיונות ולפעולות מכוננות ולא רק מתקנות, שמעתי את ההמשגה שלפיה ישראל צריכה ויכולה להפוך למרכז המחקר והפיתוח של המזרח התיכון, ובמידה רבה של העולם. הדברים מתקיימים גם כיום, אבל הם לא מוגדרים כיעד לאומי וכמנוע לשינויים פנימיים בחינוך, בשירות הציבורי, בהסדרים הכלכליים, ביחסי החוץ ובמערך הדיפלומטי. הם קורים כתוצאה מהיזמות הישראלית הידועה, אבל אם נהפוך אותם ליעד לאומי, אם נכריז עליהם כירח שלנו, נוכל להרוויח מהם הרבה יותר. נוכל לחולל את המהפכה הפנימית שישראל כל־כך זקוקה לה, כאמצעי למטרה הגדולה.
בזכות היהודיות שלנו, בזכות הארץ והמדינה, בזכות הזהות והשילוב הייחודי בין שורשיות לקדמה, בין מזרח למערב ובין לאומיות לליברליזם, בזכות כל יסודות קיומנו - עלינו להירתם למימוש הברית העתיקה של אברהם, "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ולהתקרב ליעד הגדול: להיות ברכה.
תהלה פרידמן היא ראש מרכז ליבא מבית יוזמת המאה