דמיינו נבחר ציבור שמציע לשפר את פניה של המדינה באמצעות שלילת זכות ההצבעה של למעלה ממיליון אזרחים. כיצד לדעתכם הציבור היה מגיב לכך? ובכן, אין צורך לדמיין את התסריט הזה. יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ויועז הנדל הודיעו כי בכוונתם לשלול את זכות ההצבעה של כל החרדים שאינם מתגייסים לצה"ל מיד לאחר הבחירות - אמירה שהייתה אמורה להרעיש את המדינה ללא כל קשר לחלוקה מחנאית. אלא שהארץ דווקא שקטה, משום שלרבים זה נראה כמעט טבעי. בו בזמן, אותם מחוזות פוליטיים מפיצים תיאוריות קשר של ממש על כוונת הימין לזהם את טוהר הבחירות. איך הכול דר בכפיפה אחת?

כדי לראות את הפאזל כולו צריך להבין שהסיפור האמיתי אינו לפיד, ליברמן, יאיר גולן או הנדל. הם תופעה שצומחת בתרבות פוליטית נתונה, שהיא עצמה הדבר המעניין. הסיפור ששווה לספר אינו עוסק בצמח, אלא במצע שמאפשר את צמיחתו.

בניגוד לדמוקרטיות בולטות ומבוססות כארה"ב, בריטניה וצרפת, התרבות הפוליטית בציון לא צמחה על אתוס של טראומה מתמשכת משנות רודנות והתפתחותה של לעומתיות למלוכה או לכמורה. הנרטיב המכונן בדמוקרטיות המובילות הללו, עד היום, הוא "לא הם יחליטו עליי. אני אזרח, אני בעל הבית".

הציונות לא צמחה בצורה אורגנית והדרגתית בשטח נתון כמו בתיאוריו של אדמונד ברק, אלא נבעה מעולם הרוח ומההגות היהודית. יש לה אתוס אחר לגמרי, שלא התחספס במשך מאות שנות תרבות פוליטית מתפתחת. מעבר לרצון לביטוי לאומי, למקלט ולשיבה לארץ, הציונות הושתתה על חזון למדינה "מתוקנת". מתוך תמימות נעורים מדינית היהודי אמר לעצמו: "אנו עוד נראה לגויים איך עושים מדינה כמו שצריך. חכה, יוהאן, אתה עוד תראה איזו מדינת פאר שליימעל'ה מתכנן". מזה נובע דגל שבעת הכוכבים של בנימין הרצל, חמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי והמשיכה הבלתי נשלטת לסוציאליזם של מפא"י.

כך, עד היום החירות והזכויות הפוליטיות אינן יסוד התרבות הפוליטית הישראלית. הנחת היסוד המשותפת כמעט לכולן היא שעל המדינה לשרת חזון, והוויכוח הוא רק על טיב החזון. אלא שהחזון במדינה דמוקרטית הוא עניין ששייך לקומה גבוהה ואלקטיבית. בניין צריך יסודות, והיסוד הוא עצם הזכויות הפוליטיות השוות של האזרחים וההסכמה על מנגנון הכרעת הרוב. זו הנקודה הארכימדית שבלעדיה לא ייוותר כאן דבר תלוי על עומדו.

זהו ההבדל בין תרבות שתשגשג ובין תרבות שתסיים את דרכה ככנופיות רחוב פוליטיות. זוהי "נקודת הכפתור" לפי המינוח של ז'אק לאקאן, הנקודה שאם מפרקים אותה תתפרק יריעת המרחב של השיח הדמוקרטי.

אין כאן מנגנון בחירה דמוקרטי שלא חוּלל בהתערבות חיצונית שחורגת לחלוטין מכללי המשחק. מה לא היה לנו? בפרשת יולי אדלשטיין, עוד בטרם התפטרותו נכנסה לתוקף, בג"ץ מינה את עמיר פרץ ליו"ר הכנסת שלא באמצעות המנגנון שקבוע בתקנון הכנסת. כך כיהן עמיר פרץ, זקן חברי הכנסת דאז, כיו"ר הכנסת ליום אחד כדי לאפשר לבני גנץ לקחת את מקומו. בית המשפט מינה בישראל יושב ראש לרשות המחוקקת ללא כל בסיס חוקי או מקור סמכות.

בג"ץ התערב גם בשאלת כהונתם של שרים וראש ממשלה, בניגוד גמור ללשון החוק וללא כל מקור לסמכות זו. בג"ץ למעשה הדיח שרים, מנע את מינויים של אחרים, והתנה את כהונתם בהסדרים שונים. לאחרונה ראינו כולנו שאפילו מי שעומד בראש הרשות השופטת נבחר באמצעות הכרעה שיפוטית בניגוד למנגנון שקובע החוק, אשר מחייב את כינוסה של הוועדה בידי שר המשפטים.

אין כמעט משרה חשובה גם ברחבי הרשות המבצעת שלא נחשפה להתערבות - ממשרת היועצת המשפטית לממשלה, דרך פרקליט המדינה בפרשיות בן־ארי־גינזברג ודן אלדד, ועד ראש שב"כ ומנכ"לי משרדים. היכן שלא תביטו, מנגנון הפיטורים, האיוש והבחירה אינם פך שמן טהור החתום בחותמה של ההכרעה הדמוקרטית.

מדרון חלקלק

עוד ב־1965, בפסק דין ירדור, בית המשפט העליון הישראלי פסל רשימה מהתמודדות לכנסת ללא כל מקור חוקי. סעיף 7א המפורסם טרם נחקק, והשופטים פסלו את המפלגה רק כי לדעתם זאת הייתה מפלגה רעה מאוד. זה היה המקור היחיד לסמכותם: דעתם החזקה של רוב שופטי ההרכב שמדובר במפלגה מסוכנת.

לא רק זכויותיהם הפוליטיות של חברי המפלגה ומצביעיה נפגעו במעשה הזה. גם שלטון החוק כרעיון מארגן בישראל ספג מכה קשה. בית המשפט התערב בבחירות מתוך "כוונות טובות", אם תרצו, אך בכל זאת התערב בהן.

בדעת המיעוט התייצב מול הסחף השופט המנוח חיים כהן, באומרו ש"במדינה אשר בה שולט החוק אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד". ללא הועיל, השופט כהן ניסה להתריע ממורדותיה של הדרך הרצופה כוונות טובות אך אינה מבוססת על החוק: "יש מן המדינות אשר בהן ביטחון המדינה, קדושת הדת או הישגי הרבולוציה וסכנות הקונטרה־רבולוציה, וכל כיוצא באלה ערכים מערכים שונים, מכסים על כל פשע ומכפרים על כל מעשה שנעשה ללא סמכות ובניגוד לחוק. יש מהן אשר המציאו 'משפט טבעי' הגבוה מכל חוק, והמבטל אותו במקרה של צורך, בחינת עת לעשות הפרו התורה. כל אלה אינן דרכיה של מדינת ישראל: דרכיה דרכי חוק, והחוק ניתן מפי הכנסת או מכוח הסמכתה המפורשת".

כהן צדק. פסק דין ירדור לא ממש הטריד את הישראלים, היות שהוא פסל את רשימת אלארד הערבית, הקומוניסטית והאנטי־ישראלית.

כך גם היה במקרה של סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת משנת 1985. בפרשנות בית המשפט הפך הסעיף הזה לשער הכניסה לכנסת של עזמי בשארה, אחמד טיבי, חנין זועבי והיבה יזבק, בעוד ברוך מרזל וד"ר מיכאל בן־ארי נפסלו מלרוץ אליה. בן־ארי אף נרדף והוגש נגדו כתב אישום במטרה לאלף את הציבור לא להשמיע ואף לא לחשוב עמדות הדומות לעמדתו. נכדינו יתביישו מהרדיפה הזאת.

ראוי להזכיר גם את האדישות שבה התקבלה פרשת המנדט האבוד של הליכוד בבחירות 2019. ח"כ עמית הלוי ניהל הליך משפטי מורכב והוכיח באותות ובמופתים שנפלו אי סדרים בקלפיות, ושהתוצאה הייתה מנדט נוסף לליכוד. אך השופט חנן מלצר, יושב ראש ועדת הבחירות דאז, עשה שימוש בכל תרגיל אפשרי כדי למסמס את בירור האמת.

מלצר, הפעם כנשיא מועצת העיתונות, התייצב לאחרונה בכנסת בדיונים הנוגעים לרפורמה שמקדם השר שלמה קרעי בתאגיד השידור. מלצר איים על חברי הכנסת, באומרו כי ייתכן שיש למנוע את זכותם של אזרחים לרוץ לכנסת אם הם קוראים לסגור את תאגיד השידור הציבורי, בדומה למי שקורא לבטל את יהדותה של המדינה. זאת, משום שהוא עצמו קבע בפסק דין שיש זכות חוקתית לשידור ציבורי, וכי אין דמוקרטיה בלי שידור ציבורי. זהו פלפול שהיה יכול להיות כמעט אומנות נונסנס אם לא היה יוצא מפורש מפי שופט בית המשפט העליון לשעבר. ח"כ דוד ביטן הנדהם, שבכלל מתנגד לרפורמת השר קרעי, שאל בתמיהה: "זה לא קצת מוגזם?". "לא", מלצר השיב בלי להתבלבל.

האחריות לתיקון

בשנים האחרונות, מי שזעקות הדמוקרטיה בפיהם מציעים שוב ושוב לנטרל את הציבור בכלים מכלים שונים. משפטני המכון הישראלי לדמוקרטיה קידמו בעזרת גנץ את הרעיון לחסן את הממשלה למשך שנתיים ממפלה גם ללא העברת תקציב, ואף להתנות את הפלת הממשלה ברוב מיוחד. נשמעה גם הצעה אחרת לקדם הוראת שעה שתשטוף את הפקידות במאות מינויים ממשלתיים ישירים, מעין נשיאותיים, אך רק לכהונה אחת - כדי לרפא ולתקן את המינויים ה"רעים" הקודמים.

כל אלה תוכניות מותנות, "בהקפאה", ליום שבו תעלה ממשלת שמאל. בספטמבר דווח בעיתון הארץ על הגעת "גדולי המומחים" לדיונים סגורים בשמאל כדי להיערך ליום שאחרי נתניהו. "מתברר שבקרב חוקרים יש מי שקורא לגל טיהורים במערכות הציבוריות", דווח שם, "ואם צריך – אפילו להפרה של החוק". טוב, אלו "מומחים" ו"משפטנים".

כל זאת בלי שדיברנו על פסילת חוקים והחלטות ממשלה, משל היו חספא בעלמא: סגירת ערוץ 7, סיכול המכרז לערוץ הכנסת שערוץ 20 זכה בו, הניסיון לאסור את הפצת ישראל היום בחינם והקריאות להגביל את הרשתות החברתיות. זה לא מדרון חלקלק, אלא צניחה חופשית - ואין לנו מצנח של תרבות שמבוססת על זכויות פוליטיות, קול אחד לכל אחד והכרעת רוב.

האחריות לתיקון מוטלת על שלושה. ראשית, בית המשפט, שהוא שחקן מרכזי בעיצובה של תרבות שיש בה הגנה על זכויות פוליטיות ושלטון חוק, מוכרח לזנוח את הערגה לחזון. שנית, נבחרי הציבור של המיינסטרים בשמאל צריכים להבין שמוטלת על כתפיהם אחריות לניווט החברה והתרבות, ולא רק הדאגה לרעש הרסני שיניע בוחרים בנגינה בחליל במנגינת "הבית בסכנה ושאו עיניים לחזון". לבסוף, הימין ומעט הדמוקרטים שנותרו מחוץ לגבולותיו נדרשים לעמוד על עקרונות החירות הפוליטית בלי למצמץ.

אין ולא ייתכנו פשרות לגבי העיקרון של "קול אחד לכל אחד". את הפשרות עושים בתוכן ההחלטות, לא בזכותו של מישהו לקחת בהן חלק. בזה לא צריך "מעגלי שיח", "הסכמה רחבה" או חיבוק מאיש. על כך אמרו חכמים "מי שלא טוב לו, יום טוב לו".