“ההלכה בצה״ל נבחנת בשטח: הפסיקה חייבת לשרת את המשימה”

סא”ל הרב אודי שוורץ ראש ענף ההלכה ברבנות הצבאית בוועידת מכון צֹמת ומקור ראשון: “לא נאסור את המותר בגלל פוחזים וקלי דעת - פסיקה לציבור חייבת לראות את ההשלכות המבצעיות"

סא"ל הרב אודי שוורץ בוועידת צומת ומקור ראשון | לירון מולדובן

סא"ל הרב אודי שוורץ בוועידת צומת ומקור ראשון | צילום: לירון מולדובן

תוכן השמע עדיין בהכנה...

הרב אודי שוורץ נשא דברים חדים וברורים בוועידת “הלכה בעידן הטכנולוגי” של מכון צֹמת ומקור ראשון, והציג תמונת מצב מקיפה על עבודת הרבנות הצבאית וענף ההלכה בתקופת הלחימה לצד אתגרי הפסיקה לציבור רחב.

לדבריו, קו השאלות ההלכתי של הרבנות הצבאית קיבל בשנתיים האחרונות כ־60,000 פניות. “תאמרו לי איזו שאלה הלכתית נשאלת - ואומר לכם באיזה שלב של המלחמה אנחנו. השאלות מספרות את סיפור המערכה,” אמר.

שוורץ הדגיש שני עקרונות יסוד המנחים את הפסיקה הצבאית: היכרות מעמיקה, עדכנית ומדויקת עם המציאות המבצעית, וקישור ישיר בין המענה ההלכתי לבין המשימה, כדי להשיב ללוחם את מנוחת הנפש ולהבטיח כשירות מיטבית. “זה לא רק שולחן ערוך - זו גם המשימה,” הדגיש.

הכי מעניין

בדיון על פרסום היתרים לציבור, שוורץ התייחס למתח הקלאסי שבין “הלכה ואין מורין כן” לבין האיסור “לא לאסור את המותר”. “אין טעם לאסור את המותר על כשרים וטובים בגלל פוחזים וקלי דעת. האחריות שלנו היא לדייק את הפסיקה ולהתאים אותה למציאות,” אמר.

באשר להיתרי שבת בתחילת המלחמה, הבהיר כי ההכרעות לגבי חזרה הביתה בשבת בתחילת המלחמה ניתנו על רקע חלונות זמן מצומצמים לאפשרות לצאת הביתה, וזאת בצירוף חרדה בעורף והיערכות לתמרון מתמשך. בהמשך, כשהמציאות השתנתה, עודכנו הנהלים בהתאם למציאות המשתנה. מסמכי “דגשים לשבת” שהופצו מדי שבוע, משבת בראשית תשפ"ד, כללו סימונים בולטים לעדכונים, כדי שיהיה ברור מה ההנחייה העדכנית שמתאימה למציאות הנוכחית. “זו לא ‘הותרה רצועה’ - זו התאמת פסיקה למציאות משתנה,” ציין.

שוורץ סיפר על מקרים שבהם ההיתרים הובנו לא נכון והדגיש את מנגנון התיקוף בשטח: הרבנות הצבאית נמצאת עם הלוחמים - רבני גדודים, חטיבות ואוגדות - והם מתווכים את ההנחיות על בסיס המשימה, הגזרה והזמן. “לפני ששואלים את ענף ההלכה או אותי, אנחנו פונים אל השואל ומבררים: האם דיברת עם רב הגדוד? עם רב החטיבה? זו הכתובת המדויקת למציאות הספציפית,” אמר.

בהקשר לפסיקה גורפת, הזכיר את הנחיית יום הכיפורים תשפ״ו: “כל מי שחוצה לגזרת עזה — אוכל ושותה.” לדבריו, מדובר היה בצורך כשירות מובהק שנקבע לאחר שיח עם הדרגים הבכירים והבנת האיומים המבצעיים. “פסיקה לציבור - לא ליחיד,” חידד.

לסיום, שרטט שוורץ את קווי הממשק בין “ציבור מוסדי” (הרבנות הראשית והרבנות הצבאית) לבין “ציבור השטח” (רבני קהילות, ראשי ישיבות ור״מים): “אל הרבנות הצבאית פונים כולם - חיילים, מפקדים ואזרחים - ולכן החובה שלנו לראות רחב: הלכה מדויקת, מציאות משתנה והשלכות ציבוריות.”