רקמה אנושית חיה: תושבת הצפון חיברה מיליון פיסות בד

בלה חבצקין, תושבת להבות־הבשן, אומנית רב־תחומית, מרצה ומעצבת תפאורה ותלבושות עטורת פרסים, מצאה את עצמה בדצמבר 2023 בחזית הצפון עם שלושת ילדיה. המלחמה עצרה את חייה: כל תלמידיה פונו מבתיהם, הסטודיו שלה לציור ומיזמי הצילום והקולנוע שעסקה בהם נסגרו. היא אף נותרה לבדה ללא בעלה, שיצא להעניק לחיילים טיפול רגשי. בין לבין היו גם אזעקות, ובתוך המציאות של ריצות תכופות לממ"ד או למקלט נולד "כן בריבוע": מיזם אומנות מחברת, שמטרתו לרומם את הרצון המשותף לשלום, אהבה ותקווה דרך אריגת שמיכת טלאים אדירה, שעתידה לחבר מיליוני אנשים.

הרעיון נולד מתוך תחושת חוסר אונים, שהפכה לזרז לפעולה. "ערב אחד ישבנו בממ"ד, והבן הקטן שלי, שגילו עשר, אמר לי: 'אמא, העולם שלנו הוא מקום רע ומלא שנאה'", מספרת חבצקין, "הבנתי שהוא מבטא בתמימות את מה שכולם מרגישים, אבל שאלתי את עצמי: איך הוא יגדל אם זה מה שהוא מרגיש כלפי העולם בגיל עשר? ומה יהיה עם כל האחרים שמרגישים אותו הדבר? אמרתי לו: 'אוכיח לך שאתה טועה'. הבנתי שבתוך המלחמה, הפחד, הפילוג הפנימי והשנאה, הרצון לחיות בשלום ובשקט הפך לשקוף. לכן חייבים להפוך אותו לבולט, כדי שמה שנסתר יקבל נראוּת".

חבצקין החליטה ליצור שמיכת טלאים ענקית שתורכב ממיליון ריבועי בד, שכל אחד מהם מבטא רצון חיובי. "שמיכת טלאים היא טכניקה עתיקה שמראה שהשלם גדול מסך כל חלקיו. לכן היא גם יכולה להתאים ככלי לחיבור בין בני אדם ולהבלטה של הטוב", מסבירה האומנית, "אנחנו כל הזמן רואים את מה שאנו לא רוצים, ומה שאנו רוצים נעשה שקוף. לכן נאסוף מיליוני 'כן' ביחד, נתחיל ממיליון ונעשה משהו צבעוני, גדול ובולט".

בין מלחמה לשלום

להבות־הבשן, היישוב שבו מתגוררת חבצקין, לא פונה במלחמה ("אנחנו מרוחקים מטרים בודדים מהאזור שפונה"), אבל תושביו חוו מקרוב את אירועי הלחימה בחזית הצפון. חלקם אף התפנו עצמאית. "המלחמה הזאת הייתה שנה וחצי של מתח בלתי פוסק", אומרת חבצקין, "הייתי לבד, והייתי צריכה לקבל החלטות קשות, כמו למשל אם לסכן את הילדים ולשלוח אותם לבית הספר, או לבודד אותם חברתית ואולי לפגוע בהם נפשית. מסביב היה ריק ונטוש, והכול היה מפחיד נורא.

"בהתחלה גם לא הבנו באמת מה קורה. שמענו על פצועים והרוגים, אבל היה קשה לעכל את גודל האסון ואת התחושה שאנחנו לא מוגנים, שהכול פרוץ. ובכל זאת קמתי כל בוקר וניסיתי ליצור חיים בשביל הילדים, לחייך ולהיות אופטימית. זה היה טירוף. כשאני נזכרת בדברים שעברנו, אני לא מבינה איך הצלחתי לעבור את זה לבד כשבעלי כל הזמן בשטח עם חיילים ולא זמין".

הפסקת האש מול לבנון הביאה שקט לגזרה הצפונית, אבל השגרה עדיין לא שלווה כשהייתה. "עכשיו אנחנו מלקקים את הפצעים. הלב של בעלי, אחרי כל מה שחווה עם החיילים, נשבר. הוא קרס ועבר התקף לב קשה שכמעט הוביל למותו. היום הוא בתהליך שיקום, ואנחנו מנסים להמשיך. אני מאמינה שלא נשכח את מה שעברנו. זה משהו שילך איתנו עד הסוף. אך מתוך כל השבר שחווינו קרה משהו מדהים, ודווקא מהמקום הכי נמוך שלי כאישה וכאימא גיליתי את העוצמה שלי".

חבצקין עלתה לארץ ממוסקבה. "באתי למדינה הזאת מתוך אהבה", היא מסבירה, "זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה, להגיע לארץ הקסומה מעבר למסך הברזל. ההורים שלי תמיד אמרו שיעלו, אבל זה לא קרה. בסוף החלטתי לעלות לבד בגיל 19. אני נשואה ל'צבר' ואוהבת את המדינה הזאת אהבת נפש, וכשפרצה המלחמה הבנתי שאנחנו צריכים להיזכר למה נולדנו, למה אנחנו פה, ומה אנחנו באמת רוצים.

"אין איש בישראל שמתפלל בבוקר שתפרוץ מלחמה וכולנו רוצים לחיות בטוב, בשלום ובשקט. אבל שאלתי את עצמי היכן הרצונות הפשוטים האלו מקבלים מקום, כי הרי אנחנו נטועים כל כך עמוק בתוך הכאב, ושוכחים שהעולם אינו רק רע. אסור שיגדל פה דור שישכח את זה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו דבר כזה. מתוך המקום הזה נולד המיזם 'כן בריבוע', שאני קוראת לו 'הילד הרביעי שלי'. זה אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי".

לדבריה, "אם לא נשנה את השיח, אם לא נעביר את תשומת הלב שלנו למקום של תקווה וחיבור, אין לנו לאן ללכת. 'כן בריבוע' זו לא רק יוזמה, זו תנועה של לב. אני רוצה ליצור שמחת אימהות גדולה, להזכיר לעצמנו ולילדים שלנו מה אנחנו באמת רוצים – לחיות בטוב, בשלום ובאחדות. אני מאמינה שחייבים להכניס לבתי הספר תכנים שלא מדברים על פילוג, אלא על חיבור בין בני אדם. זה התפקיד שלי".

6,000 אמרו "כן"

פרסומיה של חבצקין בפייסבוק על היוזמה הקהילתית משכו די משתתפים לסדנה הראשונה, שיצרו יחד מאתיים ריבועי בד בגודל 20 על 20 ס"מ. התגובות "היו מדהימות", מספרת חבצקין, ולאחר מכן המיזם תפס תאוצה.

מאז נוסדה עמותת "כן בריבוע", שסופרת כיום כבר 6,000 ריבועים. משמעות הדבר היא שחבצקין נפגשה אישית עם אלפי אנשים שציירו בפניה את משאלות ליבם על פיסת בד. המיזם, שעובד עם מוסדות משרד החינוך, מתנ"סים וחברות, כולל הנחיה פשוטה אחת למשתתפים: ציירו או כתבו את הרצון שבליבכם. "אני שואלת את המשתתפים מה הם מאחלים לעצמם, לקהילתם, למדינתם, ומשם הכול זורם", אומרת חבצקין.

האומנית מוסיפה כי "יזמנו אירוע משותף של תושבים דרוזים ויהודים. היה ילד קטן שצייר את סמל החטופים, ויוצא ממנו דגל ישראל ודגל של הדרוזים. אף אחד לא הנחה אותו, אף אחד לא ביקש ממנו לצייר כך. דיברנו על רצונות, וזה מה שהוא רצה".

מתברר שהמסרים החיוביים חוצים לא רק גבולות של תרבות בתוך ישראל, אלא גם גבולות בינלאומיים, ללא הבדלי גיל או דת. בלה העבירה סדנאות באינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, ולדבריה "אין הבדל בין מה שהילדים שלנו מציירים למה שהילדים שם מציירים, זה אותו הדבר". המוטיבים הנפוצים ביותר הם שלום, אהבה, בריאות, בית - ובישראל גם תפילה להשבת החטופים. אגב, לא צריך להגיע פיזית לסדנה בשביל לקחת חלק במיזם: אפשר להצטרף לשמיכת הטלאים גם בשליחת ריבוע דיגיטלי.

היעד הסופי שהציבה חבצקין למיזם הוא לחבר מיליון ריבועי בד, בשטח של כ־40 אלף מטר רבוע, או ריבוע בגודל של 200 על 200 מטר. מטרתה היא לנסוע עם שמיכת הטלאים הענקית ברחבי הארץ והעולם, להציג אותה בשגרירויות ובפארקים הלאומיים, אפילו לעטוף איתה את מגדלי עזריאלי - ו"כך להעלות כל הזמן למודעות את זה שאנחנו לא כל כך שונים כמו שאנחנו חושבים, ושהרצון בשלום מאחד אותנו".