אחת הפנטזיות העמוקות המקננות בנו ביחס למנהיגים משתקפת בביטוי התנ"כי של גדעון: "ממני תראו וכן תעשו". היינו רוצים שהמנהיג יהיה מקור השראה, מודל לחיקוי, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", דמות שניתן לשאת אליה עיניים. למשפטנים יש ציפייה רזה יותר מהשליטים, והיא מנוסחת במילים "אמון הציבור במוסדות השלטון", אבל גם היא משקפת חוויה רגשית של אמון וביטחון.

ההופעה החיצונית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ היא הכול חוץ מהשראה. כשהוא מדבר הוא נותן תחושה שאנו עומדים מול ילד שלא התבגר: מכור לריגושים, צמא לאהבה, כמהַ להכרה. קרוב לגיל 80, כאשר גם ג'ינג'ים חמי מזג אמורים למצות את המרדף ולהתמקד בהתפתחות אישית ורוחנית, טראמפ עדיין מתלהב משלושת הכ"פים – כוח, כבוד וכסף.

והנה, דווקא הדמות הגרוטסקית הזו נשלחה ללמד את העולם שיעור בבהירות מוסרית. מאז צ'רצ'יל לא היה עוד מנהיג מעצמה שזיהה בצורה כה בהירה "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע", ובמילים שלו: "הא־ל אשר שכן פעם בקרב עמו בעיר הזו, עדיין קורא לנו, במילות הכתוב, 'סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'".

טראמפ מחזיק את המצפן המוסרי עבור העולם, זרקור בוהק מול אוקיינוס של חושך. הוא ניצב לבדו מול סוללת מנהיגים מערביים רופסים שאינם מסוגלים לקרוא לסרטן הג'יהאדיסטי בשמו. "מי שמנסה להשמיד אומה זו, נגזר עליו כישלון מר", רפרר טראמפ לפסוק "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ". הוא הצהיר בפשטות כי "הישראלים חולקים את ערכינו", וכרך את גורל ישראל בגורלה של אמריקה: "מיום הקמתה של ישראל המודרנית עמדנו יחד, בטוב וברע, בניצחון ותבוסה, בתהילה ובכאב".

שיעור גדול לא פחות שמלמד אותנו טראמפ הוא ביכולת לדמיין. הנשיא עמד על דוכן הכנסת לא כמו פוליטיקאי אלא כמו נביא, והציע פרשנות מודרנית ל"וגר זאב עם כבש" של ישעיהו, בנאום אוטופי ופנטסטי שלא נועד לתקן את העבר אלא לצייר את העתיד.

"לאחר שנים כה רבות של מלחמה שאינה פוסקת וסכנה שאין לה קץ", הכריז טראמפ, "היום השמיים שקטים, התותחים דוממים, הצופרים נאלמו, והשמש זורחת על ארץ הקודש אשר סוף־סוף שורה בה שלום; ארץ ואזור שיחיו, בעזרת ה׳, בשלום לעד. זה איננו רק סוף של מלחמה; זהו סוף עידן הטרור והמוות, ותחילתו של עידן האמונה, התקווה, וא־לוהים. זהו תחילתו של הסכם גדול והרמוניה מתמשכת לישראל ולכל האומות של מה שיהיה בקרוב אזור באמת מופלא. זהו שחר היסטורי של מזרח תיכון חדש".

הציניים ברשתות מיהרו להגיב שהבחור חי בסרט ופשוט לא מכיר את השכונה, אבל בנאום של טראמפ היה משפט מפתח שהסביר הכול: "אני מאמין בזה בעוצמה רבה". אנחנו רגילים לכך שהמנהיגים הם מנכ"לים־ביצועיסטים חסרי חזון ומעוף. טראמפ מזכיר לנו שמנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת לדמיין בעוצמה את מה שעדיין איננו. הדמיון איננו בריחה מהמציאות אלא חלק מהמאמץ ליצור אותה. כשטראמפ מדבר על "מזרח תיכון חדש" הוא לא מתאר עובדה אלא מסמן כיוון, כי השלום לא מתחיל בחתימה על נייר אלא ביכולת לדבר עליו כאפשרות, להעניק לו כוח ואנרגיה.

ובניגוד לפנטזיונרים מימי אוסלו וההתנתקות, החלום הזה לא מתקיים בבועה ואיננו מוותר על התנאים הנדרשים במציאות – פירוז הרצועה מנשק, דה־חמאסיזציה של השלטון השורר בה, והפיכתה למקום שלעולם לא יאיים יותר על ישראל: "הם יתפרקו מנשקם או שאנחנו נפרק אותם. זה יקרה במהירות ואולי גם באופן אלים, אך הם יתפרקו מנשקם", אמר בהמשך השבוע. זו צריכה להיות הבשורה של הימין: ללמד את העם היושב בציון איך לחלום בגדול מבלי לאבד קשר עם הקרקע.

כי גם אם המימוש ייקח שנים, אנו זקוקים לחלום עכשיו. כי מדינה שלא חולמת – קופאת; עַם שלא מסוגל לדמיין עתיד מבורך, נדון לחיות לנצח את קללת העבר. מי שהיה בכנסת או צפה בנאום הרגיש שהוא ברגע היסטורי גדול, ויעידו האנרגיות האקסטטיות הנדירות ששררו באולם המליאה.

"הגמדים טרוטי העיניים" בימין שהחרימו את הנאום, לא הבינו שיש רגעים שבהם נבחרי הציבור חייבים להתעלות מעל יום הקטנות ולהתחבר לחזון גדול. על הרקע הזה הפתיע לטובה ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שנשא נאום יהודי וישראלי מרשים ונוגע, והראה שכשאנחנו מתעלים המחלוקות בינינו כמעט לא נראות.

ומילה אחרונה על היום שאחרי עבור נתניהו: הקרדיט של נתניהו בניצחון במלחמת שבע החזיתות ברור כשמש, והמינימום שהמדינה חייבת לו הוא להפסיק את המשפט. אבל גם נתניהו חייב למדינה חוב גדול – עד היום הוא לא קיבל אחריות על המדיניות שהוביל, שגרמה במישרין לאסון הגדול.

ההצעה של טראמפ לנשיא הרצוג יכולה לענות על שני הצרכים הללו: אם נתניהו יגיש לנשיא בקשת חנינה הכוללת קבלת אחריות מפורשת על תרומתו לאסון, לצד חרטה על הכשלים ההתנהגותיים שנחשפו בתיקי האלפים, הנשיא יוכל לעמוד מול בג"ץ ולהגן על ההחלטה לחון אותו.

בתי משפט מכבדים הסדרי טיעון משתי סיבות: הקלה על העומס המוטל עליהם, והעובדה שהסדר טיעון כולל הודאה באשמה וקבלת אחריות מפי הנאשם. מסלול חנינה שיכלול קבלת אחריות ולא יכלול דיון בשאלת הקלון ובעתידו הפוליטי של נתניהו, הוא החלופה הראויה כעת.

הכדור נמצא כעת אצל נתניהו. מצופה ממנו לפרוע את חובו הרגשי למשפחות השכולות ואת חובו הפלילי לחברה כולה. לאחר שיעשה זאת, יוכל להעמיד את עצמו למבחן הציבור בבחירות לאור הישגיו במלחמה.